על המבוכה: הצצה למנגנון הפעולה של אחד הרגשות הכי מורכבים

מדוע אנחנו ממשיכים לשחזר רגעים מביכים לפרטי פרטים גם אחרי שנים, איך אפשר להיפטר מהזיכרון הטורדני, ומה בכל זאת אנחנו מרוויחים מהמבוכה?

מבוכה / צילום: shutterstock / א.ס.א.פ. קריאייטיב
מבוכה / צילום: shutterstock / א.ס.א.פ. קריאייטיב

מהו הזיכרון המביך ביותר שלכם? לא, לא הזיכרון המשעשע-בדיעבד שאתם שולפים אוטומטית כשאתם מתבקשים לספר על אירוע מביך. מהו באמת האירוע המביך ביותר שחוויתם, זה שמדי פעם קופץ לראשכם, משתחזר לפרטי פרטים ומעורר שוב, כמעט בדיוק, אותו רצון עז לקבור את עצמכם שחשתם בזמן האירוע עצמו?

בפורומים ברשת מופיעה מעת לעת השאלה "מדוע מתנגנים לי בראש שוב ושוב רגעיי המביכים ביותר, לפרטי פרטים, כמו סרט בהילוך איטי? האם זו תופעה נורמלית? האם יש דרך להיפטר מזה?". אבל לתופעת השחזור האינסופי הזאת אין שם בספרות הפסיכולוגית היום. אולי אפשר לקרוא לה "תסמונת פוסט-מבוכה", מאחר שבדומה לתסמונת פוסט-טראומה, הרגש העז כנראה גורם להתגבשות של הזיכרון באופן חריג, כך שהוא נשלף בקלות רבה יותר מאשר זיכרונות ניטרליים, מכיל פרטים רבים יותר ומעורר שוב בעוצמה את הרגש שעורר מלכתחילה.

"לרוב האנשים יש זיכרונות כאלה", אומרת הפסיכולוגית ד"ר ג'ניפר ויילד ממרכז אוקספורד להפרעות חרדה וטראומה. "לחלקנו יש זיכרונות רבים כאלו ולחלקנו מעטים. אצל אנשים מסוימים הזיכרון יופיע שוב באופן יומיומי כחודש או יותר אחרי שהאירוע התרחש, וימשיך להופיע לאורך החיים מעת לעת. אצל אחרים הוא ייעלם מהר יותר. הכול בגדר הנורמה".

כדי להבין את שורשיה של התסמונת הזאת ואת האופן שבו ניתן להתמודד איתה, יש להבין קודם כול את המבוכה ואת האופן שבו פועל הזיכרון.

נבוך יותר, אמין יותר

המבוכה שייכת לסל הרגשות שאנחנו חווים כשאנחנו מבצעים פעולה שאיננה תקינה מבחינה חברתית. לסל הרגשות הזה שייכים גם רגשות האשמה והבושה. באופן פשטני מעט ניתן לומר שאשמה היא תחושה שעולה כאשר אנחנו פועלים בניגוד לערכינו, בלי קשר לשאלה האם "ראו אותנו" או לא. בושה, לעומת זאת, עולה כאשר אנחנו מרגישים שפעלנו בניגוד לערכינו, ואנחנו מדמיינים מה מישהו אחר היה חושב על כך, לו היה יודע זאת. מבוכה מתרחשת כשאנחנו פועלים בניגוד לנורמות חברתיות (אבל לא בהכרח לערכים) של הקבוצה שלנו, ואנחנו יודעים שמישהו אכן מודע לכך. כך, לדוגמה, אנחנו עשויים להרגיש אשמה כי העלבנו ילדה קטנה, בושה כשאנחנו חושבים מה אמא שלנו הייתה אומרת לו ידעה שהעלבנו ילדה קטנה, ומבוכה כי ילדה קטנה ראתה אותנו בסנדלים עם גרביים.

"מבוכה היא חלק מתקשורת חברתית", אומר פרופ' מתיו פיינברג מאוניברסיטת טורונטו. "זהו רגש שמעורר תגובה פיזית, המסמנת לאחרים בסביבתנו שאנחנו מבינים שעשינו טעות חברתית. תגובת המבוכה נועדה להסביר לכולם שלא התכוונתי להפר את הנורמות של הקהילה ואני עדיין רוצה להיות חבר טוב בקהילה".

נראה שזה עובד. מחקרים שערך פיינברג יחד עם המנחה שלו לדוקטורט דאחר קלטנר מאוניברסיטת קליפורניה, הראו שמבוכה משרתת את האדם הנבוך.

החוקרים הציגו בפני הנבדקים שחקנים שסיפרו על חוויה מביכה שעברו. התברר כי אותם שחקנים שהציגו סימני מבוכה רבים יותר סביב אותו סיפור, דורגו לאחר מכן כחביבים על הנבדקים יותר מאשר אלה שלא הציגו סימני מבוכה. הנבוכים יותר נתפסו כאמינים יותר, והנבדקים הביעו נכונות רבה יותר לשחק איתם במשחקים הדורשים הגינות.

גם חלוקת שבחים מוגזמים עשויה להיות חוויה מביכה, והחוקרים בדקו בניסוי גם אירוע כזה. התברר כי שחקנים שהביעו מבוכה אל מול שבח מוגזם, היו אהודים ונתפסו כאמינים יותר מאשר מי שנהנו מן השבח ולא הביעו מבוכה. "נראה כי המבוכה מסמלת לקהל שאותו אדם מבין שהשבחים הללו מוגזמים, שהוא קורא את המפה החברתית נכון ושהוא אינו מלא בערך עצמו. לכן הוא נתפס כחבר חיובי יותר בקהילה", אומר פיינברג.

לדברי פיינברג, אנשים מגלים מבוכה כאשר הם מעליבים מישהו, אבל גם כאשר הם מבליטים את עצמם יותר מדי, יוצאים מגבולות הצניעות המקובלת, מתבטאים בשפה שאינה שגורה אצל חברי הקהילה האחרים (לאו דווקא שפה גסה), אומרים דברים שהאחרים אינם מבינים או שנתפסים על-ידיהם כשטויות, נוגעים באחרים באופן לא הולם, ובאופן כללי בעקבות "כל התנהגות שפורצת את הגבולות של אותה קהילה חברתית".

"לפעמים מבוכה מובילה להתנצלות, גם אם לא באמת פגעת במישהו. אתה בעצם מתנצל על כך שאתה 'מוזר'. זהו סימן נוסף לכך שהמבוכה נועדה לפייס את חברי הקבוצה האחרים", מסביר פיינברג.

- מהם הסימנים שבאמצעותם בני אדם משדרים מבוכה?

"האדם הנבוך נוטה להפנות את ראשו או להסתיר את פניו, להקטין את עצמו, לפעמים הוא עלול להסמיק. ישנן הבעות פנים מסוימות שעולות בעת מבוכה, שקשה מאוד לחקות אותן".

- בעלי חיים חווים גם הם מבוכה?

פיינברג: "נראה כי אצלם תחושת המבוכה היא אחרת. לבעלי חיים חברתיים יש נטייה להימנע מהרגזת הפרט הדומיננטי יותר בחברה, מתוך חשש שהוא יהיה אלים כלפיהם, במטרה 'ליישר' אותם ולהוכיח שוב מי השליט. אם הם חוששים שהרגיזו אותו, הם נוקטים מחוות שמטרתן לפייס את השליט ולחסוך את האלימות. המבוכה של בני האדם כנראה התפתחה מתוך אותן מחוות של חיות, שנועדו להראות שהן מבינות את מקומן בהיררכיה החברתית".

- מדוע אנחנו זוכרים את תחושת המבוכה באופן מפורט כל-כך גם שנים אחרי האירוע?

"אנחנו זוכרים היטב אירועים שאנחנו אמורים ללמוד מהם. כך, אחד הדברים הכי חשובים לנו ללמוד הוא מה מאיים עלינו, ולכן יש לנו זיכרון עז של אירועים שחשנו בהם פחד. תסמונת פוסט-טראומה היא דוגמה למקרה שבו המנגנון הזה יוצא משליטה ואנחנו לא מסוגלים לשכוח, גם כשהזיכרון העז כבר לא מועיל לנו. גם שימור מקומנו בחברה חשוב לנו מאוד. אנחנו זוכרים היטב את האירוע המביך כדי לא לחזור עליו.

"בעבר, בני אדם חיו בקבוצות מאוד קטנות והיו תלויים זה בזה מאוד, והיה חשוב מאוד לא להרגיז את הקבוצה. היום הקבוצות שלנו יותר גדולות ונזילות, אז רגש המבוכה שלנו אולי פועל בהגזמה ומזהיר אותנו ביתר מפני משהו שהוא כבר לא כל-כך דרמטי".

הלחי שמסמיקה יותר

ד"ר דבורה תלמי, מרצה בכירה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מנצ'סטר, חוקרת באמצעות מכשיר MRI את האופן שבו זיכרונות רגשיים מקודדים, לעומת זיכרונות שאינם נלווים לרגש עז. לדבריה, "רגשות עזים כמו פחד או כעס או שמחה גדולה מאוד מאופיינים בתופעות פיזיות דומות כמו הפרשה של אדרנלין, עלייה בקצב פעימות הלב ופעילות באזור במוח שנקרא אמיגדלה, הנחשב אחראי על הקישור בין זיכרונות לרגשות. בגלל הפעילות באמיגדלה, אנחנו נחווה שוב רגשות כאשר יתעוררו בנו זיכרונות ישנים. המחקר מראה כי העוררות הזאת, המתרחשת בעת קידוד זיכרון, גורמת לכך שהזיכרון עוצמתי יותר.

אולם מבוכה גורמת דווקא תופעות פיזיולוגיות הפוכות, מציינת תלמי. בעת פחד אנחנו מחווירים, ובעת מבוכה מסמיקים. בעת פחד הלב דופק מהר יותר ובמבוכה דפיקות הלב דווקא מואטות.

- אז מה גורם לנו לזכור את רגעי המבוכה באופן חזק כל-כך?

"כנראה מלבד העוררות הפיזיולוגית, יש עוד מאפיינים של זיכרון רגשי, בין היתר של זיכרון מביך, שהופכים אותו לזכיר יותר מסתם אירוע ניטרלי בחיינו. כך, למשל, כשקורה לנו משהו מביך הקשב שלנו גובר ואנחנו יותר ממוקדים בו. כמו כן, כשקורה לנו משהו מביך אנחנו מיד מקשרים אותו לתפיסת העצמי שלנו, וכל זיכרון שקשור לתפיסת העצמי שלנו נשלף בקלות רבה יותר.

"המחקרים החדשים ביותר בתחום מראים שאנחנו יכולים גם לחדד את הזיכרון הרגשי שלנו בדיעבד. לדוגמה, אם יצא מישהו מתוך מכונית פיז'ו אדומה ותקף אותנו, כעת אנחנו נזכור חזק יותר את כל המקרים שבהם ראינו מכונית פיז'ו אדומה, אפילו לפני האירוע הזה. כך כנראה גם לגבי זיכרון מביך. ייתכן שבאותו רגע הוא לא ייראה לנו כל-כך מביך, אבל כאשר נקלוט את עוצמת הפער בין הציפייה מאיתנו לאופן שבו פעלנו, הזיכרון הזה יכול לפעמים להתחדד בדיעבד, ולעורר בנו רגש מבוכה עז אפילו יותר מזה שהרגשנו באירוע עצמו".

- אילו מנגנונים במוח מופעלים בעת מבוכה?

"מבוכה היא אחד הרגשות המורכבים יותר של האדם. כדי להיות נבוכים אנחנו צריכים לזכור מהם הנורמות החברתיות, להשוות את התנהגותנו אליהן, וגם לנחש את האופן שבו הפער הזה נתפס אצל אנשים שראו אותנו במבוכתנו, כלומר מעורבים גם מנגנונים של Theory of mind, שבהם אנחנו שמים את עצמנו בנעלי האחר ומנסים להבין מה הוא רואה ומרגיש. ואכן, תמונות הדמיית המוח של האדם הנבוך מראות פעילות באזורים 'גבוהים' במוח האחראים על ייצוג חברתי ועל הבנת האחר, מעגלים מאוד שונים מאלה שמייצגים פחד, אם כי במקרים של חרדה חברתית, המבוכה והפחד נפגשים".

תלמי מציינת כי המורכבות של רגש המבוכה היא כנראה אחת הסיבות לכך שהרגש הזה נחקר יותר בתחום הסוציולוגיה ופחות בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. סוציולוגים עוסקים לא מעט ברגש הזה ובהקשרים התרבותיים שלו. "המחקרים שכן נערכו מראים, לדוגמה, שאנשים מסמיקים יותר כאשר הם בקבוצה מאשר כשהם נזכרים באירוע מביך כשהם לבד. מחקר אחר הראה גם שאנשים מסמיקים יותר בלחי המופנית כלפי אחרים מאשר בלחי המופנית אל הקיר. נראה, אם כך, שמבוכה היא אכן שדר חברתי".

להחליש את הזיכרון המביך

מה עושים כדי להפחית את התחושה הלא-נעימה, הנוצרת כשנזכרים באירועים מביכים מן העבר? התשובה נעוצה בכך שזיכרונות אגורים במוח ברשתות של עצבים שכולם קשורים זה לזה. לדוגמה, כאשר אנחנו נזכרים באירוע שבו שרנו מול כל בית הספר ולפתע זייפנו קשות, הזיכרון הזה הוא מעין רשת הקושרת יחד ייצוגים של בית הספר, של שירה, של זיוף, של הזהות העצמית שלנו וכדומה. לרוב, האירוע המביך יעלה בזיכרוננו בעקבות טריגר מסוים, לדוגמה אם נעבור שוב ליד אותו אולם ספורט או נשמע אותו שיר, או ניתקל בפרופיל הפייסבוק של הילד שישב באותו יום מולנו בשורה הראשונה וגיחך להנאתו.

לדברי ד"ר ויילד, הזיכרון המביך כולל אמנם את כל האלמנטים שהופכים אותו למביך, אך באירוע ההוא היו גם אלמנטים ניטרליים, לא מביכים. לדוגמה, באותו אולם שבו שרנו וזייפנו, היה גם פוסטר של דוד בן גוריון. הפוסטר ההוא לא קשור למבוכה שלכם, וזה מצוין. בפעם הבאה שאתם שולפים את הזיכרון המביך, נסו להיזכר בכל אותם פרטים ניטרליים באירוע. האם המורה נעלה באותו יום נעליים צהובות? מה היה שם המשפחה שלה?

ויילד מציעה גם להתרכז בהבדלים בין הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים כעת לזו שאנחנו רוצים לשכוח. "נכון, אני עוברת עכשיו ליד אולם הספורט המביך, אבל עכשיו בכלל קיץ ואז היה חורף. האולם כבר נצבע מזמן בצבע אחר. הילד שישב בשורה הראשונה כבר מזמן מקריח", היא אומרת.

השיטות הללו לקוחות מעולמות הטיפול בהפרעות פוסט-טראומה, אך ויילד מצאה שהן יעילות באנשים עם חרדה חברתית שסובלים מזיכרונות מביכים פולשניים, המפריעים להם לנהל באופן תקין את חייהם.

מחקר שהוביל פרופ' פלורין דולקוס מאוניברסיטת אילינוי בארה"ב הראה גם הוא בהדמיות MRI שכאשר נבדקים מתבקשים להיזכר בזיכרון הכי כואב שלהם, ואחר כך מתבקשים להתרכז בפרטי ההקשר הלא-רגשיים של הזיכרונות הללו (בסגנון "מה היה שם המשפחה של המורה"), הפעילות באזורים במוח הקשורים ברגש יורדת והנבדקים דיווחו על שיפור בהרגשתם. הנבדקים במחקר העלו זיכרונות מכעיסים, מפחידים, עצובים, וגם מביכים.

תלמי רואה היגיון בשיטות הללו. "נראה שהן מאפשרות תחרות על משאבי תשומת הלב בין הזיכרון המביך והכואב לבין זיכרונות אחרים, וכך הם מחלישים את כוחו של הזיכרון המביך".

העיקר לא לאבד את הפנים

רגש המבוכה נחקר על-ידי פסיכולוגים פחות מאשר רגשות אחרים, אך דווקא בתחום הסוציולוגיה הרבו לעסוק בו. אחד החוקרים המובילים בנושא הזה היה פרופ' אירווין גופמן, שהרבה לכתוב על רגש מבוכה בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת. גופמן עסק באופן שבו בני אדם בונים ייצוג של עצמם בעיני עצמם ובעיני אחרים, ובאופן שבו הייצוגים של בני האדם פוגשים זה את זה ומבצעים זה מול זה טקסים חברתיים המוגדרים מראש.

מבוכה היא הרגש שמתעורר כאשר הטקסים אינם מבוצעים היטב, ולפחות אחד הגורמים באינטראקציה מודע לכך. בעקבות זאת תהיה באירוע איזו "צרימה". גופמן טען שבאמצעות חקר הרגעים המובילים למבוכה, אפשר לגלות מהן הנורמות החברתיות בקבוצה מסוימת ומה יש לעשות כדי שלא תהיה צרימה.

גופמן מזהה בכל אירוע מביך שלושה שחקנים: יוצר האירוע המביך, מי שחש מבוכה ומי שנבוכים "עבורו". מידת המבוכה נגזרת במידה רבה גם מיחסי הכוחות בין הנוכחים באירוע וממעמדם החברתי.

בתרבויות מזרחיות, ההתייחסות למבוכה היא מעט שונה. בספרות מערבית העוסקת בתרבויות מזרחיות מוזכר הצורך של אדם "לשמור פנים" (To save face). ה"פנים" הללו הן המעמד של האדם בחברה, הכבוד שלו, אותה מסכה שלדברי גופמן בני אדם מציגים לעולם. אדם עלול לאבד את ה"פנים" שלו בעקבות אירוע מביך או משפיל, ולכן במקרה כזה מתרחש מרוץ של האדם עצמו ושל שותפיו לאירוע לשמר את התדמית.

בעיקר בתרבות הסינית, מדברים על "לתת פנים", כלומר לפעול מול אדם באופן שתואם את התפיסה העצמית שלו ומכבד אותה, ו"להילחם על פנים", כלומר לפעול באופן שנועד לוודא שיתייחסו אליך בכבוד.

"פנים" ו"כבוד" נראות כמילים נרדפות אך הן אינן בדיוק כאלה. המילה "כבוד" מתייחסת לכל פעולה המכירה בכך שהאדם שמולך הוא בעל סטטוס חברתי. המילה "פנים" מתייחסת לתפיסה החברתית השלמה והמסוימת שזוכה לה אותו חבר קבוצה, המייצגת הן את מעמדו בסולם החברתי והן את מידת ההערכה שרוכש הציבור לאופיו ולמוסריותו.