שוטף פלוס כמה? החקיקה הישנה מתעלמת מהעובדים החדשים

בעקבות הטור שפורסם בשבוע שעבר וסקר את התופעות המפרקות את עולם העבודה המסורתי, על תפקידיו וארגוניו, הגיעו תגובות רבות שהעלו את החשש שאנחנו לא מוכנים, שאין בסביבה את ההגנות הנדרשות כדי להבטיח את האדם העובד או לאפשר לארגון לנהל את העובדים החדשים. בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס", שהתקיימה לפני כמה שבועות, דיבר ד"ר כריס בראוור, ראש המרכז לחדשנות באוניברסיטת לונדון, על המקצועות הנעלמים ועל אופני התעסוקה החדשים ואמר שמאחר שאיננו מצליחים לתפוס את ההיקף של השינוי הזה, אנחנו לא מתכוננים אליו - ברמה החברתית, המדיניות, החקיקה, הביטחון הסוציאלי.

כשעבודה כבר איננה רק עבודה בארגון במשרת שכיר, מתום הלימודים ועד הפנסיה, יש מקום לשאול איך צריכה להיראות מערכת יחסי העבודה ואיך שומרים על זכויות כל העובדים - לא רק אלה שעדיין עובדים במתכונת המסורתית. הטור היום מעלה את השאלות הדורשות התייחסות כדי שנוכל כחברה לשמור על העובד החדש ולאפשר את הארגון החדש.

זה כמה שנים יש מגמה ברורה של ירידה במשרות שכירים ועלייה בעבודות המשלבות משרת שכיר ועבודה עצמאית או עצמאית בלבד. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בארה"ב, מאז 2004 גדל מספר החברות ללא עובדים (כלומר, עובד עצמאי יחיד שהוא חברה בפני עצמו) ב-18% לעומת 3.5% בלבד במספר השכירים בלבד. המכון הכלכלי של עמק הסיליקון בחן את התופעה של מגזר העובדים החדש, המכונה בארה"ב "כלכלת ה-1099", על שם מספרו של טופס הדיווח למס ההכנסה בארה"ב עבור כל מי שהכנסתו כוללת כסף ממקור עצמאי כלשהו.

בארה"ב כולם ממלאים בסוף השנה דוח הכנסה ולכן יש לנו נתונים טובים על השינויים שחלו על פני זמן בהיקף ההכנסות מעבודה שכירה ומעבודה לא-שכירה. מבחינה היסטורית, בתקופות של מיתון אפשר לראות ירידה בדוחות שכירים ועלייה בדוחות עצמאים כתוצאה מגלי פיטורים ומפניית המעסיקים למיקור חוץ, ובשנים שבהן הכלכלה התאוששה המגמה הזאת התהפכה. אבל מאז שנת 2000 דוחות העצמאים עולים בהתמדה ומאז המיתון של 2007 רואים צמיחה קבועה בדוחות העצמאים, בעוד מספר הדוחות של השכירים עדיין עולה ויורד.

בישראל, השיח הציבורי והממשלתי על זכויות עובדים מתמקד עדיין במערכת שבין מעסיק לעובד. אבל אם בעולם החדש יש פחות שכירים ויותר עצמאים, או שילוב של עצמאים ושכירים, אז לא יכול להיות שכל ההתייחסות שלנו כחברה לרובד הסוציאלי, לזכויות העובדים, תצטמצם לנישה ההולכת וקטנה של עובד המועסק במשרה מלאה אצל מעסיק יחיד לאורך שנים. הגיע הזמן לשאול איך נראות זכויות עובדים בעולם החדש. הגיעה העת להתייחס לרובד הסוציאלי של העצמאי ולשמור עליו לפחות כמו ששומרים על שכיר.

מערכת יחסי העבודה וזכויות העובדים הנהוגות כיום בארץ מושתתות על תפיסה מתחילת ימי המדינה שלפיה עצמאי משתייך למעמד הגבוה, יש לו אמצעים וקשרים, ואילו העובדים, הפועלים, הם אלה הנזקקים להגנת המחוקק והארגונים היציגים. התפיסה הזאת באה לידי ביטוי במעבר בין עבודה שכירה לעבודה עצמאית הכרוכה בפערים בתשלומים ובזכויות בביטוח הלאומי. היום כבר אין סיבה לפערים האלה בזכויות הסוציאליות, כגון ימי מחלה, ימי חופשה, דמי אבטלה, קצבאות ואפילו חיסכון לפנסיה.

במסמך של משרד הכלכלה על ההבחנה בין עצמאי לשכיר נעשתה השוואה בין ההטבות לשכירים להטבות המוקנות לעצמאים. "...למרות שבפועל מהותם אינה שונה מזו של השכירים, קיימים הבדלים ביניהם לבין השכירים בכל הנוגע להטבות השונות הניתנות להם מטעם המדינה", נכתב במסמך. קחו לדוגמה את נושא השכר עצמו. עבור שכיר, החוק מגדיר מהו תשלום שכר בזמן ומה עושים בעת הלנת שכר. עצמאי, לעומת זאת, מקבל שוטף פלוס משהו, בחסות החוק.

הבשורה של ניו יורק

בניו יורק עברה פה אחד באוקטובר השנה חקיקה חדשנית שצריכה להוות בשורה בתחום הזה. החוק, שנקרא Freelance isn't Free Act (בתרגום חופשי: עצמאי לא בחינם), דורש מכל אחד ששוכר את שירותי הפרילאנס להסכים מראש ובכתב על לוחות הזמנים ואופן התשלום. החוק קובע גם סנקציות על אי-תשלום בזמן לעצמאים. בארץ נדונה בימים אלה בוועדת הכלכלה של הכנסת הצעת חוק מוסר התשלומים, המחייבת גופים ציבוריים לשלם לספקים בתוך 45 יום.

את השיח הזה הוביל איגוד הפרילאנסרים האמריקאי ששם לו למטרה לקדם את האינטרסים של עובדי פרילאנס, להיות להם קול ולהעניק להם הטבות, תמיכה וכוח פוליטי. האיגוד הזה מקבל מענקים ותרומות מקרנות ידועות רבות וגם מכמה ערים ומדינות בארה"ב. הגוף הזה, שהוקם ב-1995 על ידי שרה הורוביץ, מאגד היום 250 אלף עובדי פרילאנס בארה"ב. הורוביץ עצמה זכתה להיכלל ברשימת 100 המנהיגים הגלובליים של המחר, של הפורום הכלכלי העולמי. מדוע זה חשוב? כי כל מהלך גדול מתחיל במישהו שמחליט לצאת לדרך.

ואצלנו? לא מזמן הסתיים קמפיין מימון המונים עבור הסתדרות העצמאים, גוף א-פוליטי לא-עסקי שהקימו מורן מישל ונעמה עידן, ממובילות מחאת העצמאים של 2015. הן מבטיחות לפעול, להנגיש מידע, לפעול לחקיקה ולטפל ברגולציה.

אבל זה לא מספיק. כוחם של חלק מהעובדים החדשים הוא דווקא ביכולתם לעבוד בתוך ארגונים, אצל לקוחות, כעובדי פרילאנס, והם מביאים לארגון יכולות, ידע, מקצועיות שארגונים לא צריכים או לא יכולים לקיים במתכונת מלאה ופנימית. הארגון החדש, על פי דוח המגמות הגלובליות של Deloitte לשנת 2016, צריך לדעת לנהל את כוח האדם החדש שבו וזה מתחיל בעצם הצורך להכיר גם בעובדי הפרילאנס ועובדי הענן שלו ככוח עבודה. נולד כאן מונח חדש: Blended Workforce, כוח עבודה מעורב, שהמשמעות שלו היא שלרוחב ארגונים, תעשיות וגיאוגרפיות נוצר חוזה עבודה וחוזה חברתי חדש. והחוזה הזה דורש שיתקיימו במקביל יחסי עבודה ודיני עבודה חדשים שיתמכו ביכולת של מגוון העובדים האלה לעבוד בארגון.

חוקי העבודה הקיימים מבחינים בין עובד למי שאינו עובד באופן שדורש מהארגון לנהל את מי שאינו שכיר דרך מחלקות רכש, להפריד את סביבת העבודה ולצמצם את העבודה המשותפת. זו בעיה בכל העולם כיום - מצד אחד הצורך לנהל ארגון חדש ומצד אחר להתנהל במערכת חוקית שלא התאימה את עצמה לסביבה החדשה. על פי המחקר של דלויט, 20% מהמנהלים מציינים את חוסר הוודאות הרגולטורית כאחד משלושת האתגרים הגדולים ביותר בנושא זה.

איך נראה העובד החדש? איך נראה כוח העבודה של המאה ה-21? ואיך דואגים לזכויותיו בלי קשר לאופן העסקתו? אין היום מענה לנושאים האלה - לא לעובד ולא לארגון. וכל עוד השיח שלנו יתמקד במערכת שבין עובד יחיד למעסיק יחיד, לא נאפשר לעובדים או לארגונים לצמוח ולקיים את עצמם בכבוד לאורך שנים בעולם עבודה שהשתנה.

הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל העולמית ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים", www.niritcohen.com

 מספר הדוחות של עצמאים עולה בהתמדה