פינוי עמונה וחוק ההסדרה, שהתקבל במקביל, הינם אירועים השלובים זה בזה. המשמעויות המשפטיות והפוליטיות של שני אירועים אלה הינן מרחיקות לכת. ספק בעיניי אם המתיישבים שפונו מבתיהם בעמונה, מחד גיסא, ויוזמי חוק ההסדרה ואפילו מתנגדיו, ערים למסקנות העשויות לנבוע משני אירועים אלה לטווח הארוך.
ראשית, החוק איננו חל על התיישבות כלשהי שתוקם בעתיד לאחר חקיקתו של חוק ההסדרה. הוא כנראה גם לא יחול על תוספות בנייה בהתיישבויות קיימות. אלה לא תהיינה מוגנות בהגנות ובזכויות המיוחדות שהוענקו למתיישבים הקיימים ערב חקיקתו של החוק.
שנית, חוק ההסדרה העניק בלא משים תפקיד משמעותי לבתי המשפט בכך שהתנה שההתיישבות שאותה הוא מסדיר "נבנתה בתום לב". תום לב הוא מבחן שפותח פתח להתערבות שיפוטית. על המתיישבים יהיה להוכיח לבית המשפט שפעלו בתום לב. למשל: האם ידעו או שהיו אמורים לדעת (אם קיים מרשם פומבי) שהמקרקעין שעליהם בנו את ביתם הינם בבעלות פרטית של תושב האזור.
ספק רב אם מנסחי חוק ההסדרה הביאו בחשבון שבעקבות החוק תימשך מעורבותו של בית המשפט בנושאים ה"מוסדרים". אבל זו הביצה שנולדה להם. אילו החוק היה מיושם על תושבי עמונה, האם הם היו מסוגלים לעמוד בנטל ההוכחה של תום הלב בפני בית המשפט?
נקודה שלישית - ההשקפה המשפטית והפוליטית עליה מבוסס חוק ההסדרה היא שהמתיישבים ביהודה ושומרון נמצאים שם בחסדי המדינה. המדינה, לפי חוק ההסדרה, היא הבעלים של המקרקעין ביהודה ושומרון שאין להם בעלים רשומים, ואם קיימים בעלים רשומים - המדינה נוטלת לעצמה את זכות החזקה והשימוש באותם מקרקעין. המתיישבים יכולים, אם כן, לקבל מהמדינה מעמד של בני רשות. המשמעות של מצב משפטי זה היא שהמדינה, ברצותה מעניקה למתיישבים את הרשות, וברצותה - מונעת אותה או מפסיקה אותה.
האמנה שנוצרת כאן בין המדינה למתיישבים ביהודה ושומרון הינה, שהמתיישבים מודעים למעמדם השביר ומוכנים לקבל אותו. מובן, שבדרכים דמוקרטיות ניתן להשפיע על המדינה להחליט להשאיר את ההתיישבות על מקומה. אולם, בחילופי ממשלות, ובחילופי מדיניות והשקפה פוליטית - הזכויות המשפטיות של המתיישבים הינן בעלות אופי ארעי.
חוק ההסדרה קובע במפורש כי "נטילת זכויות השימוש והחזקה... תעמוד בתוקפה עד להכרעה מדינית בדבר מעמדו של האזור והתיישבות בו". סעיף זה משאיר פתח לגמישות מדינית מול הפלסטינאים, זאת בניגוד לביקורות והגינויים הנשמעים מאירופה כאילו החוק הוא המסמר האחרון בארון הסיכוי למו"מ ומהווה "מחסום" בפני שיחות שלום. מצד שני, הוא מהווה הודאה במקצת הטענה שכוונת מציעי החוק הייתה ליצור סיפוח זוחל.
לחוק ההסדרה נכונו עלילות בבית המשפט בירושלים (לא בהאג), ואין בו פתרון פלא לאתגרים המשפטיים והפוליטיים איתם תתמודד המדינה סביב קיום ההתיישבויות ביהודה ושומרון.
הכותב הוא שותף-מייסד במשרד עורכי הדין ליפא מאיר ושות'
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
