כבוד הנשיא, "דילים" במרחב הגיאופוליטי קצת יותר מורכבים

2017 נפתחה באווירה חיובית בשווקים אבל צפויה להיות תנודתית ■ חלק גדול מאי הוודאות הזו ינבע ממדיניות החוץ של טראמפ: העמימות שלו, ההתכנסות פנימה והיחסים מול סין, רוסיה ואירופה ■ כתבה שנייה בסדרה

טראמפ ובורסת ניו–יורק. ביצוע דומה ב–500 S&P  / צילום: רויטרס
טראמפ ובורסת ניו–יורק. ביצוע דומה ב–500 S&P / צילום: רויטרס

שנת 2017 נפתחה באופן שונה מאוד מהאופן שבו נפתחה 2016.

2016 הביאה איתה את הפתיחה הגרועה ביותר מזה עשרות שנים בשוקי המניות בעולם.

2017 הביאה עימה פתיחה חיובית, המשך לראלי שהסתמן בשוקי המניות מאז בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות. ורשאי המתבונן בשוקי ההון לשאול עצמו: מה פשר ההתנהלות הזו של השווקים, אותם שווקים שחששו כל כך מטראמפ וייחלו לכישלונו? מה פשר התרוממות הרוח הזו?

האם היא קשורה בכלל לבחירתו ולאג'נדה הכלכלית שלו שמבטיחה שגשוג לכל, או שצריך לשייך אותה לנתונים המשתפרים של הכלכלה האמריקאית? האם השווקים מתרגמים את מה שנתפס כמדיניות פרו-עסקית של טראמפ לגיאות? האם אכן מדיניותו היא פרו-עסקית? האם זו התקווה למשהו חדש והאם משהו חדש הוא בהכרח טוב יותר ממשהו ישן ומוכר?

אז, בניגוד לאמירה שמשדרים השווקים בימים אלו, שנת 2017 הינה רוויית סיכונים. לא כולם הם פרי עצם בחירתו של טראמפ. אם רוצים לחפש סיכונים, לא קשה למצוא אותם. יש בשנת 2017 לא מעט מוקדי סיכון, חלקם עתיקי יומין, חלקם חדשים: הודו-פקיסטן, איראן-ערב הסעודית-תימן, דאע"ש והמזרח התיכון, ישראל-איראן, פיגועים באירופה כחלק מהמערכה של האסלאם הרדיקלי כנגד תרבות המערב, הסכם הגרעין עם איראן, פוטנציאל לשינויים פוליטיים בגרמניה, ובעיקר בצרפת, עם הבחירות שייערכו בהן במהלך 2017, לכיוון הרבה יותר לאומני ובדלני.

אם חלק מהם יתממש, השאלה הגדולה היא כיצד טראמפ יטפל בהם. ישנם גם הסיכונים "הכלכליים הקבועים", כמו בעיות לא פשוטות בסין, הבנקאות באיטליה, יוון, אפשרות פירוק האיחוד האירופאי, בעקבות, למשל, ניצחון אפשרי של מארין לה-פן בבחירות, ואולי גם של גוש האירו, ועוד ועוד. אבל, אנחנו נתייחס לאותם סיכונים שכן כרוכים בו, באישיותו ובתוכניותיו.

טראמפ מאתגר את ה"פוליטיקלי קורקט", את המשטר הדמוקרטי בארה"ב, הוא מנסה לקעקע את הסדר העולמי, ובתוך כך, מכניס מימד של חוסר ודאות וחוסר יציבות לעולם.

אי-ודאות קיימת בשווקים כתופעה מובנית. אי-ודאות ברמה גבוהה מאוד קיימת בשווקים ב-8 השנים האחרונות מאז משבר 2008 ומדיניות הריבית האפסית. אבל דומה שבחירתו של טראמפ מביאה את רמת אי הוודאות לשיאים חדשים, קודם כל, בגלל אישיותו יוצאת הדופן, ופעם שנייה בגלל תוכניותיו הכלכליות.

אישיותו המורכבת והבלתי צפויה, ציוציו בטוויטר, ה"יציאות" שלו, אי השקט שלו וסף התסכול הנמוך, כל אלה מבטיחים אי שקט בשווקים. פעם אלה מניות הפארמה שמרגישות את "נחת זרועו", פעם אחרת זו תעשיית המכוניות, ומי יודע מי הבא בתור. אבל, עם כל הכבוד לאלה, הבעיה היא לא של פירמה כזו או אחרת, וגם לא של ענף כזה או אחר. היא לא בעיית מיקרו אלא בעיית מאקרו, ולא רק בהקשר של הכלכלה האמריקאית והעולמית, אלא בהקשרים גיאופוליטיים מרכזיים.

מניפולציות במטבע? זו לא סין

טראמפ מייצב את סין כאויבת העיקרית של ארה"ב. הוא האשים אותה, וחזר והאשים אותה, כמי שעושה מניפולציות במטבע שלה מול הדולר. האשמה זו נועדה להכשיר מהלך של ענישה כלפי סין ושל הטלת מכסי מגן על תוצרת סינית, גורפת או חלקית. האשמה זו הייתה נכונה בעבר, אך אינה נכונה כיום. כך גם קבע בן ברננקי, יו"ר הפד לשעבר, ואפילו שר האוצר הנוכחי שלו, סטיבן מנוצ'ין, נזהר מלקבוע זאת.

סין מתמודדת היום עם בעיה של בריחת מטבע זר מן המדינה, ויתרותיה ירדו לאחרונה מתחת ל-3 טריליון דולר, ובריחה זו מייצרת פיחות שסין לא מעוניינת בו. אגב, אם יש מעצמה שאותה הוא יכול היה להאשים במניפולציה מטבעית, זו דווקא יפן, אבל הוא זקוק לה כבעלת ברית מול סין.

טראמפ האשים את סין גם כמי שגונבת מקומות עבודה מהאמריקאים, מה שהיה נכון בעבר תודות לעבודה הזולה, אבל כבר הרבה פחות נכון כיום, כאשר העבודה הזולה עברה למדינות אחרות בדרום מזרח אסיה, דוגמת וייטנאם, ועלות העבודה בסין כבר מתקרבת לרמות השכר של מדינות חלשות באירופה, כמו יוון. הוא מאיים ליישם מדיניות של הטלת מכסי מגן על תוצרת סינית. כל זה אומר סוג של מלחמה כלכלית בין ארה"ב לסין. טראמפ גם עשוי לקרוא תיגר על המדיניות האמריקאית בת 40 שנים שמכירה ב"סין אחת". דהיינו, שאינה מכירה בטייוואן. שיחתו הראשונה, מיד לאחר בחירתו, עם נשיאת טייוואן, למרות היתממותו, לא היתה מקרית, וגם שיחתו הפייסנית לאחרונה עם נשיא סין אינה מבטיחה דבר.

אבל גם לסין יש קלפים חזקים בידיה. למשל, היא יכולה להמשיך לפחת את המטבע שלה, הפעם ביוזמתה, או מחוסר ברירה, כדי להתגונן מפני בריחת מטבע זר ו/או כדי להשיג יתרון תחרותי. יש בידה יותר מטריליון דולר באגרות חוב של ממשלת ארה"ב שניתנות למכירה. זה אמנם אינו איום גדול מאוד, שכן החזקותיה מהוות "רק" כ-7% משווי השוק של אג"ח ממשלת ארה"ב, אבל היא יכולה גם לפגוע באינטרסים, קרי במכירות של חברות אמריקאיות בסיוע הציבור הסיני הממושמע. והיצוא האמריקאי לסין אינו בטל בשישים.

ומעבר לתסבוכת הכלכלית שעלולה להיווצר, יש סוגיות כבדות משקל שבהן סין עשויה לאתגר את ארה"ב כפי שעשתה באזור אותו שהיא מכנה "ים סין הדרומי", בנוגע לטייוואן ולצפון קוריאה.

סין גם חברה במועצת הביטחון עם זכות וטו ויכולה להקשות על ארה"ב גם בזירה זו. למשל, בנושא סנקציות בינלאומיות מול איראן. הצבת אתגרים כאלה מול טראמפ, בהחלט עלולה להשפיל או להביך אדם חסר מעצורים עם סף תסכול נמוך מאוד, כמעט של ילד. מצד שני, ובמצב הכלכלי הרגיש שבו מצויה סין, עם מערכת בנקאות בעייתית, מהלכים חריגים של הממשל האמריקאי עלולים לזרז משבר בסין שתוצאותיו יורגשו בכל העולם, כולל בארה"ב.

 

הכuל דיבורים?

אפשר מאוד, שסין היא זו שאכן נהנתה עד היום ממערכת היחסים הבילטרלית בין שתי המדינות, וזה אפילו טבעי שזה יהיה כך כאשר מדובר מצד אחד במעצמה כלכלית מפותחת, ומצד שני במדינה, מדינת ענק אמנם, אך מתעוררת. וכך נשיאי ארה"ב, הן הרפובליקנים והן הדמוקרטים, נהגו עד כה בכפפות של משי כלפי סין. ייתכן גם שהגיעה השעה לחדול מכך ולייצר מדיניות תובענית יותר כלפי סין משהגיעה לאן שהגיעה. ייתכן אף שגם הילארי קלינטון הייתה נוקטת גישה תקיפה כלפי סין, שכן לא מעט סנטורים דמוקרטים, איגודים מקצועיים, ובוודאי הצבא והתעשייה הבטחונית דורשים לשנות את הגישה האמריקאית כלפי סין.

ובכל זאת, הבעיה היא, שאם טראמפ אכן מתכוון לכל מה שהוא אומר, ויעשה את כל מה שהוא אומר, כולל הטלת מכסי מגן על תוצרת סינית, הוא ייצר מתיחות גדולה בין השתיים, שלא לדבר מה יקרה אם הוא יחזור למודל שתי הסיניות. ברור שמבחינת כל אחד מהן עדיף, כאימרה הבנאלית, להיות תלויה זו בזו מאשר שיהיו תלויות זו לצד זו.

סביר להניח, שגישה אסרטיבית מצידו תשיג הסכמות סיניות לשינויים בכללי המשחק העסקיים בין שתי המעצמות, אבל גישה אגרסיבית מדי, ומו"מ של הליכה עד הקצה, על הסף, עלולים להתברר כמסוכנים מאוד. טראמפ מנסה לאמץ את כללי המשחק והמו"מ של העולם העסקי לעולם הפוליטי. אבל, יש הבדל גדול בין שני העולמות האלה. נקיטת עמדה קשיחה מדי במו"מ עסקי אד-הוק לעסקה מסוימת, יכולה לכל היותר להביא לפרישת הצד השני מן המו"מ. לעומת זאת, בעולם הפוליטי והמדיני אתה מייצר משקעים שילוו אותך הרבה זמן. המרחק בין דיברור של עמדות קשוחות לצורך יצירת נקודת פתיחה למו"מ ול"דיל" מוצלח, לבין הידרדרות ביחסים הוא קטן, במיוחד כאשר מדובר בשתי תרבויות שונות בתכלית, שמגבירות מאוד את הסיכון של אי הבנות.

טראמפ אימץ את מדיניות "הפה הגדול", יחד עם "המקל הגדול". השאלה היא כיצד הוא יפעל כאשר הוא יאותגר ויעמוד למבחן. אם הוא ילך עם המדיניות שלו עד הקצה, זה יזמין משברים קטנים כגדולים. אם יתברר שזה "הכול דיבורים", הוא יוצג ככלי ריק, וזה רק יגביר את התיאבון והתעוזה של מתנגדיו.

מפגש הבריונים השכונתיים

סין ויחסי ארה"ב עימה, היא אמנם הסוגייה מס' 1, שכנראה עומדת להעסיק אותנו בחודשים ובשנים הבאות, אבל היא איננה היחידה. סוגייה חשובה מאוד נוספת, היא היחסים עם רוסיה, ובהקשר זה, אופן עמידתו של טראמפ מול מדיניותו האגרסיבית של ולדימיר פוטין באירופה.

בניגוד לתפיסתו את סין, טראמפ תופס כנראה באופן שונה את רוסיה. הוא רואה במשטר שבהנהגת פוטין בעל ברית אפשרי מול סין (יחד עם יפן, ואולי גם עם הודו).

אגב כך, נציין שג'יימס מאטיס, שר ההגנה אותו מינה טראמפ, התבטא במפורש שהוא רואה דווקא ברוסיה את האיום העיקרי

על ארה"ב. רוסיה אינה מסתירה את הגעגוע לימי האימפריה הסובייטית ומדיניותה מהווה איום ברור לא רק על אוקראינה, אלא גם על הארצות הבלטיות - ליטא, לטביה ואסטוניה, ומאוחר יותר אף על פולין ומדינות נוספות בבלקן.

לא בהכרח מדובר בכיבוש צבאי. בהחלט ניתן לחשוב גם על תרחיש של השתלטות פוליטית והשגת עמדות השפעה. כדאי לזכור שבחלק ממדינות אלה מתקיים מיעוט רוסי לא קטן, שניתן להיעזר ב"קיפוחו" כאמתלה למהלכים צבאיים ו/או פוליטיים, מה שמזכיר את העבר האפל של אירופה.

הגורם המקומי שעשוי לעמוד מול רוסיה הוא ברית נאט"ו, שחלק מהמדינות שפוטין "פוזל" לעברן, הן חברות בה, או ששוקלות הצטרפות אליה. אבל, ללא תמיכה מאסיבית של ארה"ב - פוליטית וצבאית, אין לנאט"ו סיכוי מול רוסיה. ובינתיים, טראמפ מגלה גישה מגמדת כלפי נאט"ו, למרות שבפגישתו עם תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה, הוא ניסה לתקן את הרושם הזה, וגם סגנו מייק פנס, יחד עם שר החוץ, רקס טילרסון, עשו זאת בוועידת מינכן. טראמפ חזר על תמיכתו בנאט"ו בפגישתו שלשום עם קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, פגישה שתוארה כ"קרה".

גישה פרובוקטיבית של טראמפ, או אפילו עמומה, כלפי נאט"ו, עשויה לעודד מהלכים אגרסיביים מצד רוסיה של פוטין. קשה לדמיין את אירופה של היום ללא התייצבותה הברורה של ארה"ב מאחורי נאט"ו בעידן "המלחמה הקרה" מול ברה"מ לשעבר.

מעניין יהיה לראות כיצד מי שדואג לטפח לעצמו את תדמית הבריון השכונתי האמריקאי, יעמוד מול מי שמצטייר כבריון השכונתי הרוסי, ואין מדובר רק באירופה, אלא גם במזרח התיכון, באיראן ובמקומות אחרים.

סנקציות על רוסיה והחברים באירופה

הסוגייה המיידית שעומדת על הפרק ביחסי ארה"ב-רוסיה, היא הסנקציות הכלכליות והאחרות שהוטלו על רוסיה מצד ארה"ב של ברק אובמה ומצד מדינות אירופה (בנפרד). סנקציות אלה פגעו קשה ברוסיה. טראמפ עשוי להסיר את הסנקציות הללו בצו נשיאותי וכבר עשה כמה הקלות בעניין. מהלך גורף של הסרת הסנקציות, ללא תיאום עם גרמניה וצרפת, ייצר הרבה "דם רע" בין ארה"ב לבין אירופה. יתרה מכך, טראמפ מצטייר כמי שמעוניין במערכת יחסים הדוקה עם בריטניה, אבל בריטניה היא אחת היריבות החריפות ביותר של רוסיה של פוטין. טראמפ מדבר בחריפות גדולה מול איראן כמדינת הטרור מס' 1 בעולם, אבל אותה איראן נתמכת על-ידי רוסיה. אלה הן רק שתי דוגמאות טריוויאליות למורכבות של היחסים הבינלאומיים. טראמפ, אדם של שחור-לבן, יגלה שהעניינים הרבה יותר מורכבים.

ובכלל, "הסיפור הרוסי" של טראמפ אפוף מסתורין כאשר לא ברור מה היה חלקו של פוטין במערכת הבחירות בארה"ב, (ומה מידת מעורבותו בבחירות שיתקיימו בצרפת ובגרמניה), ואיזה מידע מחזיק פוטין אודות טראמפ. הידיעה על אפשרות הסגרתו לארה"ב של איש הוויקיליקס, אדוארד סנודן, רק מעצימה את החשדות. גם התפטרות היועץ לביטחון לאומי של טראמפ, מייקל פלין, אחרי פרק זמן קצר מאוד בתפקיד, על רקע מגעיו עם המודיעין הרוסי, מרמזת באותו כיוון. מאוד סביר שה"סיפור הרוסי" מצוי רק בראשיתו ושהוא עשוי להתפתח בכיוון של הדחת טראמפ. הדחה היא אמנם הליך חריג ולא פשוט, וננקט רק 3 פעמים בהיסטוריה של ארה"ב. האחרון היה הנשיא ריצ'רד ניקסון (שראה זה פלא, אף הוא ראה בתקשורת את אויבתו), אבל ההסתברות לכך לגבי טראמפ איננה נמוכה.

האם זה מקרה שטראמפ תוקף את קהילת המודיעין של ארה"ב, ומי יודע אם זו אינה הכנה לטיהור בסגנון זה שעורך ארדואן בטורקיה.

לצד הסוגיות של יחסי ארה"ב-סין, ויחסי ארה"ב-רוסיה, כדאי להתבונן לרגע לא רק ביחסים הבילטרליים האלה, אלא גם במשולש היחסים ארה"ב-רוסיה-סין. פוטין עומד לבקר בסין בעוד כחודשיים וזו תהיה הזדמנות מבחינתו לשנות אחת ולתמיד את המשוואה ביחסים שבינו לבין המערב. שר החוץ שלו, סרגיי לברוב, התבטא בימים האחרונים על העולם ה"פוסט מערבי". רוצה לומר, תם עידן המערב.

התבטאות כזו אינה מקרית והדרך לקבע אותה, היא התקרבות אפשרית בין רוסיה לסין, שתכלול, מעבר להגדלת הסחר ביניהן, גם סט של הבנות והסכמות על חזית משותפת במועצת הביטחון של האו"ם בנושאים שחשובים לרוסיה - אוקראינה, המדינות הבלטיות, ואיראן, וחשובים לסין כמו "ים סין הדרומי", טייוואן וגידול בסחר מול איומי טראמפ להטיל מכסים על תוצרת סינית.

כשייגמר האיפוק היחסי בסין ואיראן

סוגיה מס' 3 בתחום הגיאופוליטי בעידן טראמפ, היא מגמת ההתכנסות, ההתבדלות ו"אמריקה תחילה". התנהלותו בנושא הגבלות הגירה לארה"ב, כלפי המהגרים הלא חוקיים שכבר מצויים בגבולות ארה"ב, הקמת חומה בגבול עם מקסיקו, את כל אלה ניתן להסביר כמלחמה נגד הטרור והפשע, כדי לתת לאמריקאים תחושת ביטחון. תחושת ביטחון מזויפת, צריך לומר, כי הרבה, הרבה יותר אמריקאים נהרגו בשל מדיניות הנשק החופשי, והקל מאוד להשגה בארה"ב, מאשר מפעולות טרור בארה"ב. ואגב כך, מה עם ביטחונם של אזרחים אמריקאים בחו"ל, שעכשיו יהיו מטרה פופולרית יותר לטרוריסטים בני דאע"ש ואחרים, שהמהלך של טראמפ משחק לידיהם?

לפיכך, המהלכים האלה, הרבה יותר משהם יחסלו את הטרור ואת הפשע, הם מהלכים פופוליסטיים שמעידים על התכנסות פנימה במדינה שנשמת אפה היא היותה ארץ של מהגרים, והיא פוגעת גם בסמכותה המוסרית של ארה"ב.

אבל מה שמטריד הרבה יותר, זו מדיניות ההתכנסות שבה נוקט טראמפ כלפי העולם.

זו מתבטאת ביחסו המזלזל לאיחוד האירופי, המאיים על שלמות האיחוד, ואולי בהמשך גם על גוש האירו, ביחסו המגמד, כאמור, כלפי ברית נאט"ו, בגישתו כלפי הסכמי סחר והטלת מכסי מגן.

מדיניות כזו פוגעת גם במעמדה הבינלאומי ובאינטרסים הכלכליים שלה. השגשוג הכלכלי של ארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה, נבע לא מעט מכך שהיא הפעילה את "תוכנית מרשל" לסיוע כלכלי אדיר מימדים לאירופה, שהיא הייתה אחת הנהנות העיקריות ממנה, הן כלכלית והן מדינית. שכן, ללא תוכנית זו וללא ברית נאט"ו, הייתה אירופה שוקעת והופכת טרף קל לבריה"מ של סטלין.מדיניות של התכנסות פנימה היא במידה רבה דווקא המשך למדיניות של אובמה שהחליט שארה"ב אינה יכולה להיות "השוטר של העולם". אבל ההתכנסות של טראמפ, כאשר היא מלווה באיומים מול איראן ובמלחמה נחושה בדאע"ש, אינה הולכת יד ביד. היא יוצרת מתחים בינו לבין אירופה, לה הוא זקוק, לפחות פוליטית, במאבקיו. היא גם לא מתיישבת עם הסיסמה שלו "לעשות את ארה"ב גדולה שוב".

מדיניות של התכנסות - אבד עליה הכלח בעידן הנוכחי. יש כוחות חזקים הרבה יותר מטראמפ, גם כאשר מאחוריו המעצמה מס' 1 בעולם, ונקווה לטובת כולנו, שהוא יבין ויפנים את מגבלות כוחו מוקדם יותר מאשר מאוחר.

צריך לציין, ביחס לקווי המדיניות של טראמפ, שהוא דואג לייצר עמימות לגבי כוונותיו. יום אחד הוא מדבר בביטול על האיחוד האירופי, וביום השני הוא שולח את סגנו פנס לשאת נאום על חשיבותו של האיחוד, וזו רק דוגמה אחת למדיניות העמימות.

בשלב זה, מדינות כמו סין, רוסיה ואיראן נוקטות מדיניות של המתנה ושל איפוק יחסי כדי להבין עד הסוף "עם מי יש להן עסק". ברגע שהן יבינו זאת, כל מחסומי ההתנהגות שלהן עלולים לקרוס. או אז, טראמפ עלול להתפתות ליטול סיכונים מופרזים, ומכאן נפתח פתח גדול לפוטנציאל של הסלמה, אם זה מול סין, מול איראן, או מול צפון קוריאה.

הכותב הוא בעלי בית ההשקעות מיטב דש ויו"ר מיטב דש קרנות נאמנות בע"מ. אין לראות באמור מתן ייעוץ/שיווק השקעות והאמור אינו מהווה תחליף לייעוץ/שיווק השקעות המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם

היצואניות האמריקאיות יקטנו כתוצאה מגישת "לעשות את אמריקה גדולה שוב"?

טראמפ מדבר על לעשות את אמריקה גדולה שוב ("To make U.S great again"). אמריקה גדולה באה יחד עם דולר חזק ולא חלשלש. והנה, אותו טראמפ מאשים את סין בפיחות יזום של המטבע שלה וקובע שהאירו חלש מדי ושר האוצר שלו, מנוצ'ין, מדבר נגד דולר חזק. אבל, בלי קשר למה שיאמרו, הדולר עשוי להתחזק כתוצאה ממכסים על יבוא, שיקטינו את הביקוש למטבע זר. המכסים על יבוא גם יגדילו את האינפלציה, מה שיזרז את העלאת הריבית ואת התחזקות הדולר.

הדולר עשוי להתחזק גם כתוצאה ממדיניות פיסקאלית מרחיבה של הממשל, שתחייב את הבנק המרכזי לפצות עליה בהידוק המדיניות המוניטרית ובהעלאה מהירה יותר של הריבית, ובוודאי שזה יהיה המצב אם טראמפ יצליח, כנגד כל הסיכויים, להביא לצמיחה שנתית של 4%. בתרחיש של התחזקות הדולר, ייפגעו השווקים המתעוררים, מחירי הסחורות וגם רווחי היצואניות האמריקאיות, שטראמפ כה חפץ ביקרן כדי לצמצם את הגירעון המסחרי של ארה"ב.