לפגוש את הדובים: שבוע בקולומביה הבריטית שבקנדה

כבר כמה קיצים שעמר בעלי מודיע לי שהוא מתכוון לנסוע ל'מקום של דורון אראל', ובכל פעם מחדש אני נדרכת. דורון אראל הוא מטפס הרים, שוחר טבע ואתגרים, הישראלי הראשון שטיפס על פסגת האוורסט, והישראלי הראשון שהשלים את כיבוש 7 הפסגות הגבוהות בשבע היבשות, הנמשך בעיקר לאזורים בתוליים שרגל אדם טרם דרכה בהם.

ואכן, לאורך השנים עמר הצטרף לדורון למספר הרפתקאות שעוד בטרם יצאו לעברן, יחידות החילוץ נכנסו לכוננות. הפעם החלטתי להידחף גם, בניסיון למתן את הסכנות האורבות בפתח.

'נק טסלי' היא רוח מערבית בניב האינדיאנים, וזה גם שמה של חוות בודדים, ממלכה קטנה, שהקים דורון בלב הטבע הקנדי העצום - אי שם בקולומביה הבריטית, מערבית לרכס הרי הרוקי. החווה שוכנת על שפת אגם בלב יער, השכן הקרוב נמצא במרחק יומיים הליכה, וכדי להגיע למקום נדרש מטוס ימי מנימפו לייק.

במקום יש ארבע בקתות, שבכל אחת מהן תנור עצים, תאורה המופעלת בחשמל סולרי, ובצד שירותים אורגניים. יש מקלחת מרכזית אחת, ומטבח מרכזי אחד. בבקתות אין כיור, אין מקרר, אין טלוויזיה, אין מחשב, אין טלפון, ובכל האין הזה חבוי לו הקסם.

 חצר הבקתות בנק טסלי/ צילום: תמי בר לב

יצאנו לדרך. אחרי 24 שעות הגענו לוויליאמס לייק, עיירה קטנה ושכוחה שמפורסמת בתחרויות הרודיאו שנערכות בה. למחרת שכרנו אוטו, ויצאנו לסופרמרקט המקומי לערוך קניות לפי רשימה ששלח דורון, אספקה טרייה לנק טסלי. עמוסים בקניות יצאנו לעבר נימפו לייק, כ-300 ק"מ נסיעה, שם חיכה לנו המטוס הימי. בדרך התחלנו להפנים את המציאות החדשה: הטלפון מת, אין תקשורת, אין מכוניות, כביש אינסופי, רק אנחנו ושקיות הסופר.

בנימפו לייק חיכו לנו דנקן ומטוסי הים הקטנים שלו. אחרי שהעמסנו את הציוד וקיבלנו תדרוך קצר, התחלנו לגלוש על מי האגם. ממריאים. טיסה של כחצי שעה מעל אגמים, יערות ובין קירות ההרים שמתנשאים משני צדינו. כשהתקרבנו לאגם נוסף, התחלנו להנמיך. מרחוק הציצו הבקתות בין העצים. חבורה קטנה נאספה על המזח. ה'מקומיים' מתרגשים, לא רק בגלל האורחים החדשים אלא גם, ובעיקר, בשל האספקה החדשה.

 טסים מעל גאיות ואגמים/ צילום: תמי בר לב

מזג האוויר קיצי, כלומר קיצי של קנדה - קר. בבקתה המרכזית המולה קלה. אלה שיצאו בבוקר לטייל מתחילים להתכנס חזרה מלאי חוויות. המתנדבים במקום מסיימים את עבודות היום ושוקדים על ארוחת הערב. אנחנו שולפים יין וגבינות שהבאנו, מקבלים הסברים על המקום, ועל נוהל דובים. נוהל דובים?

דורון מסביר שיש באזור דובים ויש סיכוי סביר שנפגוש בהם, אבל הסירו דאגה מלבכם, לדובים אין עניין בכם. הם כועסים או תוקפים רק אם הם נבהלים, ולכן אסור להפתיע אותם. רצוי להסתובב עם משרוקית בכיס המכנסיים, ובמידה שמזהים דוב להתחיל להרעיש, כדי שיבין שהוא לא לבד, שלא ייבהל הענק המסכן. יש גם ספריי דובים, אם העניינים ממש מסתבכים. ועוד פרט חשוב הוא שלדוב יש ריח חזק, כמו של כלב רטוב, גם אם הוא אחרי חפיפה.

 דב בציד דגי סלמון / צילום: תמי בר לב

בדרך להר הציצים

שקיעה מדהימה שוטפת את האגם והבקתות, היין עושה את העבודה, וכולם מתיישבים לארוחת ערב טעימה. דורון מציע שמחר נצא לטיול 'חימום' להר הציצים, שתי כיפות עגולות וסימטריות באופן מפתיע, כמה מאות מטרים מעלינו.

בבוקר התעוררנו ליום שמש בהיר, לנוף ושקט נעימים, אבל - בלילה תנור העצים כבה, וקשה לקלף את שמיכת הפוך מעלינו. לשטיפת הפנים וצחצוח השיניים צריך לצאת למרפסת הבקתה, שם מחכה לנו ג'ריקן מים. המים קרים.

הר הציצים מצריך עלייה לא קלה של 5 ק"מ. לפחות הדרך מדהימה ביופייה, צמחייה עשירה שאיננו מכירים, פטריות כמו בעליסה בארץ הפלאות, גזעי עצים כסופים שוכבים בכל מקום, פרחים, כל רגע נתקלים במשהו חדש ואחר. טיפסנו לאטנו במעלה ההר, והגענו לתצפית על נוף אינסופי ויופי שאין לתאר.

כשחזרנו לבקתות התרווחנו בבקתת המטבח, הכרזנו על 'הפי האוור' שכללה כמה דרינקים, והחלפנו חוויות עם השאר. שקיעה ענוגה החלה לרדת על האזור, וברגע של אומץ החלטתי לחנוך את הסאפ המתנפח, שמתאים בדיוק לאגם כזה. ככה, עם בגדי ההליכה, עליתי על הסאפ, כשברור לי שליפול למי האגם הקפואים זו אינה אופציה.

זה היה רק חימום ליום המחרת, שבו יצאנו עם שלוש סירות קאנו והסאפ לשיט בשלושת האגמים. את האגם הראשון חצינו כשאנו נגררים על ידי קאנו עם מנוע קטן. יום שמש צלול, המים כמו ראי, וההרים המשתקפים יוצרים צורות כמו כתמי הדיו של רורשאך. לאגם השני עברנו בהליכה עם הקאנו והסאפ. התחלנו לחתור, הבנים בקאנו ואני על הסאפ. האגם השלישי היה היפה ביותר, כמו פארק מבוכים, במים רדודים בין קני סוף, חותרים ומפלסים לנו דרך. עוד יום מושלם.

 שיט באגם/ צילום: תמי בר לב

לנעוץ בקרח

ביום הרביעי הגיע אובן עם המטוס הימי, כדי להקפיץ אותנו לאגם מרוחק יותר, שממנו נטפס על קרחון. טיסה של כחצי שעה בגאיות עמוקים, בין פסגות קרח מחודדות, מעל אגמים צרים וארוכים, ואובן מוריד אותנו על שפת אגם גבוה בהרים, שם מחזיק דורון סירה בדרך קבע. פורקים את הציוד מהמטוס, כולל אוהל ושקי שינה במקרה וניאלץ להעביר שם את הלילה, מתארגנים, וחוצים את האגם לעבר הקרחון.

אחרי כחצי שעה הליכה מגיעים לתחתית הקרחון, ושם מצטיידים בקרמפונז - מתקן חודים מפלדה שמורכב על הנעליים, במטרה שיינעץ בקרח וימנע החלקה. נקשרים בחבל אחד אל השני אל השלישי, ומתחילים לטפס. העלייה מתונה, והתחושה של נעיצת הקרמפונז בקרח נהדרת. אנחנו מטיילים על הקרחון, מוקפים אין סוף נקיקים עמוקים בקרח, עם מפלי מים קטנים. מה שיותר עמוק, יותר כחול.

אחרי יום כזה, מיד עם החזרה לבקתות, טבלנו בהוט טאב, שממוקם ממש על שפת האגם, מול הרכסים המושלגים. מזג אוויר קר, מים חמים, תענוג.

חלקת גן עדן הזו מעוררת השראה. מי שמעוררת השראה לא פחות היא כריס צ'יקובסקי, שממנה קנה דורון את המקום. במהלך חיפושיו אחרי אדמה באזור, נתקל במודעה עם תמונת אישה מבוגרת מחייכת ואוחזת בשלט Nuk Tessli for sale. זו הייתה כריס, דמות ידועה לחובבי הטבע בקולומביה הבריטית. כריס בנתה את הבקתה הראשונה שלה על אגם לונסאם, וחיה שם 8 שנים עד שבעלי האדמה החליטו למכור אותה. היא נאלצה לעזוב את המקום, ובחרה לעבור למקום מבודד יותר בהרים.

 פטריות כמו בעליסה בארץ הפלאות/ צילום: תמי בר לב

ב-91' היא לקחה מסור שרשרת, ובמשך שנתיים חיה עם הכלב שלה באוהל ובנתה את הבקתה הראשונה של נק טסלי. תקופות ארוכות חיה שם לגמרי לבד, ללא חשמל, ללא מים זורמים ועם בית שימוש הרחק ביער. היא התמודדה עם להקות זאבים, ונאלצה לירות בדוב גריזלי שניסה לפרוץ לבקתה שלה. מספר פעמים בשנה הייתה יוצאת למסע רגלי של שבוע אל תיבת הדואר הקרובה, ובחזרה. כמי שכתבה מספר ספרים על חייה, היא הפכה לאלילתן של נשים קנדיות מבוגרות, שכמוה, היו מתות להותיר את חייהן מאחור, וללכת לגור לבד ביער.

את מריחה את זה?

למחרת שוחררו דורון ועמר לעבר פסגה נוספת, ואילו דרור, חבר קרוב שהצטרף אלינו, ואנוכי, החלטנו לצאת להליכה סביב האגם. בדרך כלל האורחים לא יוצאים לטייל לבד, בקלות אפשר ללכת לאיבוד ביער, אלא ששביל האגם הינו מעגלי, ושם קשה יותר להיאבד.

באותו יום, לא ברור מדוע, פיתחתי פוביה קלה מדובים, אחרי שבמשך השבוע ירדתי על דורון שהם רק פיקציה. התחלנו לצעוד לאורך האגם, לא תמיד היה ברור היכן השביל ואם אנחנו בטרק הנכון. היער מדהים. למעשה, זו פעם ראשונה שאני חווה יער אמיתי. יער זה כאוס שלם - הסבך, גזעים ששוכבים אחד על השני, עצים שבורים, לא כמו בוולט דיסני. במהלך הדרך אני בודקת עם דרור האם ספריי הדובים עליו והאם הוא בשליפה. ברור שהוא עליו.

מישהו הראה לך איך להשתמש בו, אני בודקת.

לא ממש, הוא משיב, אבל מה הבעיה.

בוא ננסה, אני מציעה, שלא ניפול על משהו טכני.

אל תדאגי, דרור מנסה להרגיע, מה שלא יהיה, אני אקריב את עצמי.

המשכתי לדאוג.

אחרי כשעתיים הליכה הגענו לפיסת חוף קטנה, שקיבלה את השם סנדי ביץ'. עצרנו לאתנחתא, בחוף חיכה קאנו לזוג האוסטרלי שיצא בבוקר לטייל. ישבנו ופטפטנו, והחלטנו להמשיך עוד כברת דרך לאורך האגם.

כשנכנסנו חזרה לעובי היער, אמר לי דרור: את מריחה את זה?

את מה?

זה הריח הזה שדורון דיבר עליו. ריח של כלב רטוב.

לא מריחה כלום.

תנסי, הריח ממש חזק.

תקשיב לי טוב, תשכח מהיער. אני את פיסת החוף הזו לא עוזבת.

השתגעת? מה קרה לך, אל תדאגי. הכול בסדר.

לא זזה מפה. בוא ניקח את הקאנו, נחתור חזרה לבקתה, ונבקש מסלע (הבן של דורון) שיחזיר את הקאנו לאוסטרלים עם סירת המנוע. יש מספיק זמן עד שירדו מההר.

אי אפשר, עונה דרור. לא עושים דברים כאלה. בואי נחזור בהליכה מאיפה שבאנו.

אין מצב. רק בקאנו.

הדובים יודעים לשחות, מזכיר לי דרור.

לא זזה.

דרור נכנע. כותבת בחול הודעה לאוסטרלים, במקרה שיקדימו, שהקאנו יגיע עד השעה ארבע, ומתחילים לחתור. האגם געש, הייתה רוח צד חזקה. מהלחץ חתרנו חזק ומהר. אחרי חצי שעה הגענו לבקתות. סלע, שקלט אותנו, היה המום. מה עשיתם? אסור היה לכם לקחת לאוסטרלים את הקאנו. מצטערת, אמרתי, לא הייתה לי ברירה. יש שם כנראה דוב, עדיף שיאכל את האוסטרלים.

סלע לא איבד את העשתונות. אחזיר את האוסטרלים ברגל אמר, ויצא בריצה לעבר הסנדי ביץ'. דרור רצה להרוג אותי על הבושות שעשיתי לו. כעבור שעה סלע והאוסטרלים הגיעו שלמים בחזרה לבקתות: צדקתם, החוף היה מכוסה כולו בעקבות של דוב.

אחרי שנרגעו הרוחות וסיימנו להתחנף לאוסטרלים, התיישבנו כולנו לארוחת ערב אחרונה ביחד. עוד שיחות על היקום, על הטבע, על כדור הארץ, על דובים, על היופי, הניתוק מהחיים האמיתיים. מי רוצה לעזוב.

להטיל במים ולמות

למחרת בבוקר כולם מתכנסים על מזח העץ הקטן, מחכים לאובן הטייס שמביא אתו אורחים חדשים ומחזיר אותנו.

בדרכנו חזרה עברנו בבלה קולה, עיירה נידחת מוקפת יערות עד, השוכנת בקצה פיורד החודר לרכס ההרים מהאוקיינוס השקט. עם מדריך מקומי יצאנו לשיט במקום שבו דגי הסלמון שוחים במעלה הנהר כדי להטיל את הביצים באותו מקום בדיוק שבו הם עצמם בקעו, ולמות. הדובים ממתינים להם לאורך הנהר ולוכדים אותם, מכינים עצמם לשנת החורף.

שטנו מול שיירות ענק של דגי סלומון, אלו ששורדים את מלתעות הדובים. כשהם מגיעים ליעד, הנקבה חופרת בקרקעית גומה, ומטילה לתוכה כ-3,000 ביצים. הזכרים מפרישים את זרעם מעל הגומה, ואחרי שלושה חודשים בוקעים מהביצים המופרות כמה מאות דגיגונים.

שם, במורדות הנהר, ראינו סוף סוף דובים, הפעם ממרחק בטוח.

בספטמבר הקרוב אני חוזרת לנק טסלי עם קבוצת חברות. הפעם אביא ערימת משרוקיות כדי לחלק לדובים. גם אותנו הבנות לא כדאי להבהיל או להפתיע. גם אנחנו יודעות להיות תוקפניות, רעות, אפילו אכזריות. ולעומתם, אנחנו מריחות נפלא.

 קרחונים/ צילום: תמי בר לב