שי ניצן: "לפעמים אנשים אומרים לי 'הלוואי שתפילו את רה"מ'"

פרקליט המדינה, שי ניצן: "יש לנו פרקליטות טובה ועצמאית, אבל יש ניסיונות לסרס אותה" ■ "ישראל לא מאוד מושחתת; מי שמצפה שלא תהיה שחיתות בכלל, לא מבין את נפש האדם"

שי ניצן / צילום: יונתן בלום
שי ניצן / צילום: יונתן בלום

הבית

ינשופים. זה ה"פטיש" של פרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן. בביתו שבשכונת רמות בירושלים פזורים מאות ינשופים מסוגים שונים, בצבעים ובגדלים שונים. ינשוף תכול מברזל, משובץ באבני חן, אחר מגולף מעץ, ינשופי קרמיקה צבעוניים, ינשוף זכוכית, ואחד בן 40 שנה עשוי מגרעיני חמנייה. בעל הבית גאה בהם. הוא פוסע כאוצר במוזיאון בין מדפי התצוגה המיוחדים שבנה להם, לארון הספרים, אשר גם עליו הם השתלטו, ולקירות הבית שעליהם תלויים עוד חברים באוסף, ומספר איך אסף אותם אחד-אחד במשך עשרות שנים, רובם בטיולים בחו"ל. "תראי איזה מהמם הכחול הזה. מדהים, לא?", הוא אומר בעיניים נוצצות.

"למה דווקא ינשופים?" - אני תוהה; והוא עונה: "טיילתי הרבה בעולם בשנות ה-20 שלי, ואני נורא אוהב מזכרות. בהתחלה אספתי פסלי אלים בארצות שהיו בהם אלים, כמו הודו; אבל אחר-כך גיליתי שינשופים יש כמעט בכל מקום בעולם, ועברתי לאסוף אותם. אין כמעט חיה שישנה בכל מקום, אבל ינשופים כן. יש לי חולשה אליהם. כשאני רואה ינשוף, אני פשוט לא מסוגל לא לקנות אותו".

בית האבן הירושלמי שלו עטוף בפסטורליות משכרת. צמחים מטפסים ופרחים צבעונים מעטרים את קיר הכניסה לבית ואת הגדר המקיפה אותו; הוויטרינה בסלון מובילה אל חממה שקופה עם נוף פנורמי לכיוון היער הסמוך (וגם לכיוון השכנים). "בשבתות אנחנו אוהבים לצאת לטייל ביער", אומר בעל הבית, ומוסיף בחצי מלמול: "אני אוהב את ירושלים. לא אוהב, לא אוהב לצאת מהעיר".

הוא מתגורר בירושלים כל חייו, ברדיוס של כמה קילומטרים מבית ילדותו. את הבחירה בשכונת רמות (בניגוד לרחביה ולשכונות יוקרה אחרות בעיר) הוא מסביר בפשטות: זה מה שהיה בתקציב. "גדלתי בדירת 3 חדרים, 7 נפשות, ובניגוד להוריי, רציתי בית עם גינה שבה הילדים יכולים לשחק, ונוכל לשבת יחד. לקנות בירושלים בית גדול עם גינה לעובד ציבור שלא מקבל שוחד, זה דבר בלתי אפשרי, בטח לא ברחביה. זה עולה הון תועפות".

קיראו עוד ב"גלובס"


אבל חלומות על בילוי בגינה לחוד, ומציאות לחוד. ניצן - מהאנשים החזקים במדינה בתחום אכיפת החוק - בקושי נמצא בבית. וכאשר הוא כבר בבית, הוא יושב מול המחשב שפתוח תמיד, אבל תמיד, על השולחן בפינת האוכל או על השולחן בסלון. "הילדים שלי שונאים את המחשב הזה", הוא אומר כמי שמכיר, ומקבל באהבה, את הגזירה שלו.

ביוגרפיה מקוצרת

"נולדתי וגדלתי בירושלים, בשכונת קריית-משה, שהייתה אז שכונה מעורבת, דתית וחילונית. הבית היה דתי. ביסודי למדתי בחינוך הדתי-ממלכתי, ובתיכון למדתי בישיבת נתיב-מאיר.

"אבי היה מנהל עבודה בחברה שבנתה את ירושלים; ואמי הייתה לפעמים עקרת-בית, לפעמים מורה, ולפעמים מטפלת של ילדים. נחשבנו לבית מהמעמד הביניים-נמוך. שני ההורים שלי עבדו קשה מאוד".

אבא

"אבי היה אחד האנשים הכי חכמים והכי משכילים שהכרתי. אם הוא היה גדל בתקופה אחרת, והיו לו נסיבות חיים אחרות, אני מניח שהוא היה פרופסור באוניברסיטה. הוא ידע 7 שפות. אנחנו 5 אחים, וכולנו בוגרי אוניברסיטה. יש לי אח פרופסור, אח מהנדס, כולם משכילים, ואבי ידע יותר מכולנו. כשהיינו צריכים לברר משהו שקשור לתרבות, למוסיקה, לספרות, היינו שואלים אותו, והוא תמיד ידע את התשובה.

"אבי נולד בסלובקיה. הוריו מתו בילדותו, והותירו אחריהם 10 אחים ואחיות. בגיל 20 הוא עלה לבדו לארץ מציונות, והלך לעבוד במה שהיה. לא היה לו כלום. הוא הלך לעבוד בבניית בתי הזיקוק, אחר-כך הצטרף ל'פלוגות הלילה' של וינגייט, והיה 10 שנים בהגנה. בארץ הוא פגש את אמי, הם התחתנו, והביאו יחד 5 ילדים, אז לא היה לו זמן לאוניברסיטה, הוא היה חייב לפרנס. מתי הוא הלך לאוניברסיטה? בגיל 80. הוא עבד עד גיל 80, ואז הוא פרש, והתחיל ללמוד".

המשך ביוגרפיה

"אני לא אגיד שהיינו עניים, אבל גרנו 7 נפשות בדירת 3 חדרים. החינוך והתרבות היו מאוד חשובים להוריי. הם שלחו את כל האחים שלי ללמוד נגינה, וכשהגיעו אליי, כבר לא היה כסף לשלוח אותי לחוג. תמיד הצטערתי על זה. לימדתי את עצמי לבד לנגן באקורדיון שהיה בבית, אבל רציתי ללמוד לנגן בפסנתר. זה דבר שאני חש בחסרונו עד היום כשאני שומע את הילדים שלי מנגנים.

"הוריי אף פעם לא אמרו לנו מה הם רוצים שנלמד, העיקר שנלמד, וכילד לא היה מושג מה אני רוצה להיות כשאגדל. תמיד הייתי נורא סקרן, אהבתי לדעת הרבה, התעניינתי בהרבה תחומים, באומנות, בספרות, בהיסטוריה, בעיקר בתחומים הומניים. אמנם למדתי פיזיקה ומתמטיקה 5 יחידות, כי זה מה שציפו מהתלמידים הטובים, אבל לא עשיתי עם זה כלום אחר-כך. הייתי ילד שקורא המון ספרים, והייתי מדריך בתנועת בני-עקיבא, שזה היה דבר מאוד דרמטי בחיי ומאוד השפיע עליי, אבל לא היו לי מחשבות מה אני רוצה להיות, ומשפטים לא עלה בדעתי עד שגמרתי את השירות הצבאי.

"כל מה שעניין אותי זה לטייל בעולם, והייתה לי מחשבה אולי להיות מדריך טיולים. כשסיימתי תיכון, 3 ימים אחרי הבגרות האחרונה, נסעתי לכמה חודשים לאירופה. כמעט אף אחד לא עשה את זה אז. טיילתי באירופה 3 חודשים, רובם לבדי, וכשחזרתי - התגייסתי. מיד אחרי השחרור, נסעתי שוב לחו"ל עם שני חברים, הפעם לארצות-הברית לחצי שנה. ידעתי שאלמד באוניברסיטה, אבל לא מיהרתי לשם, ואני אומר גם לילדים שלי שלא ימהרו. אני מעודד אותם לעשות קודם דברים אחרים שהם רוצים לעשות, ולא להיות במרוץ ללימודים ולעבודה. המרוץ הזה נראה לי הזוי. אלו השנים הכי יפות וצריך לנצל אותן".

משפטים

"כשחזרתי לארץ מארצות-הברית הכול היה פתוח. היו לי כל מיני מחשבות, מה ללמוד. עברתי על כל השנתון של האוניברסיטה, חיפשתי מה האפשרויות שיש לי, ובסוף נשארתי עם שני מקצועות שנראו לי מעניינים: ספרות ילדים או משפטים. צביקה יוכמן, חבר טוב שלי מגיל 5, למד אז ראיית-חשבון (רו"ח יוכמן הוא ממייסדי קרן הפרייבט-אקוויטי סקיי, א' ל"ו). במהלך הלימודים הוא עשה קורס אחד במשפטים. הצטרפתי אליו לשיעור, כדי לראות מה זה. אמרתי לעצמי 'אלך לראות, אולי זה נחמד'.

"הגעתי במקרה לשיעור שהעביר רנאטו יארק, שהיה אז מנהל מחלקת הבגצ"ים בפרקליטות. בכלל לא ידעתי מה זה, ובטח שלא שכמה שנים מאוחר יותר אעבוד במחלקה הזאת. רנאטו שאל שאלה, ואף סטודנט שלו לא ענה; אז אני עניתי. אחרי השיעור הזה, החלטתי ללמוד משפטים. היה נראה לי מעניין לעשות צדק, לקדם ערכים, והתחברתי לזה, אבל במקביל התחלתי ללמוד גם היסטוריה של עם ישראל, כי גם זה עניין אותי".

פרנסה

"הוריי לא יכלו לממן את הלימודים שלי, ואת רוב התואר שלי מימנתי באמצעות מלגות. הצטיינתי במהלך כל שנות הלימודים, קיבלתי את פרס הדיקן, פרס הרקטור וכל מיני כאלה, וגם מלגות לימודים ומגורים. אבל תמיד עבדתי במקביל. מגיל צעיר עבדתי כדי לפרנס את עצמי, בעיקר בשביל לממן את הנסיעות לחו"ל. הייתי עובד תקופה, חוסך ונוסע.

"לפני הלימודים ובתקופת הלימודים עבדתי כמדריך לריקודי-עם לקשישים ולסטודנטים עולים חדשים. תמיד אהבתי לרקוד, ואני רוקד קצת עד היום. רקדתי בלהקת 'הורה ירושלים' והייתי טוב בזה, אז עלה לי רעיון להעביר חוגי ריקוד בבתי אבות. זה היה אחלה רעיון ואחלה כסף. במקביל, לימדתי שיעורים פרטיים ועשיתי כל מיני עבודות. מהשנה השנייה באוניברסיטה, הייתי גם מתרגל ועוזר-הוראה בקורסים מגוונים".

אהרן ברק

"את פרופ' אהרן ברק (נשיא בית המשפט העליון לשעבר, א' ל"ו) הכרתי בלימודים. הוא היה המרצה שלי בקורס דיני שטרות, שנשמע כדבר הכי משעמם עלי אדמות, אבל ברק הוא איש מדהים ומרצה מדהים, ומאוד הוקסמתי מהקורס. כבר בשנה ראשונה ידעתי שזה האדם שאני רוצה להתמחות אצלו. כשהתחלתי ללמוד משפטים, הוא היה שופט מתחיל, שנתיים בבית המשפט העליון, אבל היה ברור לי שאני חייב להתמחות אצלו. אז, היה יותר קל להגיע להתמחות מאשר היום. פשוט ביקשתי ממנו להתמחות אצלו, והוא קיבל אותי. בזה נגמר העניין.

"ההתמחות הייתה אז שנתיים, וכשסיימתי את שנת ההתמחות אצל ברק, החלטתי לעשות הפסקה ולטוס לחו"ל. הייתי צריך לקבל רשות מיוחדת של לשכת עורכי הדין לפיצול תקופת ההתמחות, כי הם לא הסכימו להפסקה באמצע ההתמחות, אבל אני ממש רציתי לנסוע להודו. אז ברק כתב מכתב ללשכה, שהוא חושב שאני אצא נשכר מביקור בהודו, ומהכרת שיטת המשפט ההודית - ואישרו לי את ההפסקה.

"כשחזרתי לארץ, עשיתי עוד שנה התמחות אצל אדם מקסים, בשם יעקב רובין, שבאותה שנה נבחר לראש לשכת עורכי הדין. זה הניסיון היחיד שלי במשרד בשוק הפרטי".

פרקליטות

"כשסיימתי את השנה השנייה של ההתמחות, יצאתי שוב לטיול של שנה בחו"ל, הפעם לדרום אמריקה. כשחזרתי, ביקשתי להתקבל לפרקליטות. זמן קצר אחרי שהתחלתי ללמוד משפטים, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. היה ברור לי שאלך לשירות הציבור. בגלל זה בחרתי דווקא לא להתמחות בפרקליטות. אמרו לי 'אם אתה רוצה פרקליטות, תתמחה בפרקליטות, כי זה יגביר את הסיכויים להשתלב שם'. אבל אני אמרתי שאני אסתדר, ושאנצל את השנתיים האלו להיות בשני הקודקודים האחרים של המשולש המשפטי: אראה איך זה לעבוד עם שופט, ואיך זה לעבוד במשרד פרטי.

"הבחירה בשירות הציבורי הייתה בחירה טבעית עבורי. בבית ילדותי הייתה תודעה מאוד ברורה של ציונות ושירות המדינה, וינקתי את הדבר הזה. זה היה ברור שזה הייעוד שלי להיות משרת ציבור".

אני וביניש

"הייתי העוזר הראשון שהיה לפרקליט המדינה מאז ומעולם. לפני כן, לפרקליטי המדינה לא היו עוזרים. העוזרים שלי לא מסוגלים להאמין לזה היום. יש לי 3 עוזרים ו-3 מתמחים.

"דורית ביניש התמנתה אז לפרקליטת המדינה, והיא אמרה שלא מספיק לה מתמחה, והיא מבקשת שיהיה לה עוזר. בריאיון אצלה היא אמרה לי 'אני מציעה שתתחיל בפרקליטות המחוז, שם תוכל לצבור ניסיון בשטח'. אמרתי לה 'תודה, אבל אני מעדיף להתחיל בפרקליטות המדינה, אם אפשר'. אז היא אמרה לי, שהיא רוצה לגייס עוזר, שאחשוב על זה, ואקח את הזמן כדי לענות לה. אבל אני מיד אמרתי 'התשובה חיובית לחלוטין'. כשיצאתי למסדרון עשיתי לעצמי 'וואו', הייתי מה זה מבסוט. כך התחלתי את צעדיי בפרקליטות המדינה. הייתי עוזר שלה 5 שנים, ונהניתי מכל רגע.

"ביום הראשון שהגעתי לעבודה היה כתוב על הדלת 'דורית ביניש - פרקליט המדינה'. נכנסתי אליה לחדר, ואמרתי לה 'למה כתוב פרקליט המדינה? את אישה, אז צריך להיות כתוב פרקליטת המדינה'. היא אמרה 'אתה צודק', ולמחרת השלט הוחלף. כשנכנסתי בעצמי לתפקיד פרקליט המדינה, המכתב הראשון שהוצאתי לפרקליטים היה, שנשים יחתמו בלשון נקבה על המסמכים שהן חתומות עליהם. עד אז רובן חתמו 'סגן בכיר לפרקליט המדינה' וכדומה; אז אני הנהגתי את הנוהל של לחתום 'סגנית בכירה'".

הביקורת

"כל פעם שאנחנו עושים הסדר טיעון, במיוחד במקרים של אישי ציבור ומפורסמים, מבקרים אותנו על זה. מה פתאום עשיתם הסדר טיעון? למה לוותר להם? ואם סגרנו את תיק החקירה, אז זה הרבה יותר גרוע. הרי ברור שכל העותרים נגד ההחלטות שלנו להגיע להסדר או לסגור תיק, תמיד יודעים הכי טוב. אף שהם לא מכירים את הראיות ולא מבינים את מה שעומד נגד עינינו, הם מבקרים אותנו בלי רסן ואומרים שלא יעלה על הדעת שנסגור את התיק.

"זה אחד הדברים שהכי מקוממים אותי, שאנשים שלא מכירים פיסת ראיה, חושבים שהם יודעים הכי טוב, ואתה תמיד במצב של המצטדק וצריך להסביר למה סגרתי את התיק. התשובה היא, שסגרתי את התיק כי אני חושב שאין סיכוי שאביא להרשעה, שזה המבחן היחיד שלי, ואין לי מה להצטדק.

"יש הבדל אדיר בין המישור המשפטי למישור הציבורי, ואת זה אנשים לא מבינים. הרבה פעמים אנחנו מקבלים החלטה, למשל, אפילו עכשיו בעניין התאגיד שהיועץ המשפטי לממשלה קבע שהוא מוכן להגן על מתווה מסוים שאליו הגיע ראש הממשלה, שאין מניעה חוקתית לערוך אותו - אז ישר מתנפלים ואומרים 'איך הוא תומך במתווה, איך הוא נותן יד להשתקת התקשורת החופשית?' וכדומה.

"היועץ המשפטי לא נבחר לנהל את המדינה. יש לו תפקיד להגן על שלטון החוק, לעצור חקיקה לא חוקתית. לפעמים אנשים מתבלבלים, וחושבים שהיועץ המשפטי לממשלה צריך להחליט ולא הכנסת; ואני חולק על זה בכל תוקף. נכון שלכנסת יש מגבלות חוקתיות, אבל צריך להיות זהיר בהתערבות בעבודה שלה, ואם היועץ המשפטי חושב שמשהו לא חוקתי הוא עוצר אותו.

"קשה להסביר דברים כאלה לציבור, אבל יש לנו תפקיד שנקבע בחוק. אנחנו לא אימפריאליסטיים חוקתיים, ואני גם לא רוצה להיות כזה. התפקיד שלי בהקשר הזה, המנהלי, הוא לאפשר לממשלה לבצע את מדיניותה, ובלבד שהיא לא פועלת בניגוד לכללי יסוד חוקתיים או בניגוד לחוק.

מה חושבים המתקיפים כשאני עושה הסדרי טיעון, כי מה? שאני רוצה לעזור לעבריינים? אני רדפתי אחרי הרב ברלנד 3 שנים ברחבי העולם, בהולנד, במרוקו, בדרום אפריקה, עד שהבאנו אותו לארץ; ואז חתמנו איתו על הסדר טיעון של שנה וחצי מאסר (הרב אליעזר ברלנד, שהורשע במעשים מגונים, א' ל"ו). ואז התקיפו אותנו. האם המתקיפים חושבים שאני מעריך את הרב ברלנד, שאני חושב איזה איש נפלא הוא, ולכן עשיתי איתו הסדר טיעון? זה מפגר.

"או שאומרים לי, שיש שיקולים זרים בהסדר הטיעון של ח"כ באסל גאטס. מדי פעם עולות טענות שקשורות לגזענות ולהעדפות לא ראויות. האם אנשים חושבים שאנחנו באמת כל-כך אמפתיים לגבי ח"כ גאטס? זה פשוט מופרך ומעצבן; והכי מרגיז אותי זה שאמנם יש מבקרים או עותרים נגד ההחלטות שלנו בתמימות, אבל חלק עושים את זה משיקולים זרים.

"לפרקליטות יש כל מיני שיקולים להסדרי טיעון - מתלוננות שלא רוצות לבוא להעיד, תיק שיש סיכוי טוב להרשעה, אבל אני 'קונה סיכון' כדי שלא ייצא זכאי במשפט; וגם המערכת שלנו לא מסוגלת לנהל את כל התיקים. יש לי 1,000 פרקליטים, אם יתנו לי 3,000 אני אנהל את כולם.

"מה לא שמעתי? שאנחנו 'אוהבים ערבים', ושאנחנו 'שונאים ערבים', שאנחנו 'שונאים ספרדים' ושאנחנו 'מתחשבים יותר מדי בספרדים'. הכול שמענו. והמכנה המשותף הוא אחד - אומרים לנו: 'אתם פועלים משיקולים לא ענייניים'. הבעיה היא, שתמיד 'השיקולים הלא ענייניים' הם מה שהצד שטוען אותם חושב. הרי יש אשכנזים שעמדו לדין ונאסרו, ויש אישי-ציבור ספרדים, יש יהודים ויש ערבים. השיקולים שלנו ענייניים בלבד. שיקולים זרים אף פעם לא עולים על השולחן בתהליך קבלת ההחלטות".

חקירות נתניהו

"לפעמים אנשים אומרים 'הלוואי שתפילו את ראש הממשלה' או משהו כזה, כשברור שהנימוק שלהם הוא פוליטי. מבחינתי, זה הדבר הכי גרוע, שמישהו יחשוב שנקבל החלטה כזו או אחרת משיקולים פוליטיים של 'האם אני בעד או נגד הליכוד'. מבחינתי, זה פשוט לא יעלה על הדעת. מה שחשוב בחקירות נגד בנימין נתניהו, הן הראיות שיהיו בתיק. רק זה חשוב.

הדבר שחשוב לי, זה שהציבור יבין שלעולם לא יובאו בחשבון שיקולים פוליטיים, בהחלטה אם להעמיד לדין או לא. לעולם לא. אנחנו צריכים להיות מאוד זהירים בחקירות של ראש ממשלה, ובבדיקת הראיות, זה תמיד. אבל בכל מקרה, בחיים לא יעלה בדעתי לשקול אם הוא מהימין או מהשמאל, אין לזה שום רלוונטיות.

"לפעמים עולה טענה שהיינו צריכים לפתוח בחקירה בתום הקדנציה של ראש הממשלה, ולא להעיב על הקדנציה של ראש ממשלה מכהן. יש עמדות שונות בשאלה של אם אני יכול לחקור ראש הממשלה מכהן, אבל כיום החוק לא מונע את זה, ואני אישית חושב שזה נכון לחקור כשמתעורר חשד, ולא להתעכב. למי שאומרים 'איך הוא יכול לכהן כשיש חקירות' - ונכון שזה לא קל, אבל איך יכול ראש ממשלה לכהן כשיש עננה של חשדות נגדו, ואין מי שיבדוק אותם? כשיש צל כבד שפוגע קשות באמון הציבור, אנחנו בודקים. יש-יש, אין-אין".

ביעור חמץ

"אני רואה חמץ כל השנה, ופועל להבעיר אותו מהמדינה. מה שאשתי עושה שבוע אחד בבית בפסח, אני עושה כל החיים במדינה. הרבה פעמים שואלים אותי מה מדד השחיתות במדינה, ואני תמיד אומר שהמדינה שלנו לא מאוד מושחתת. נכון שנחשפות עוד ועוד פרשיות שחיתות לכאורה, ואנחנו מטפלים בהן, אבל הנורמות השתפרו והיום יותר ברור מה מותר ומה אסור. גאוותנו היא על זה שאנחנו פועלים באותו אופן נגד אישי-ציבור ובכירים ונגד אזרח אלמוני. אני לא גאה לחיות במדינה שבה נשיא, ראש ממשלה, שרים, רב ראשי, חברי-כנסת ושופט לשעבר עמדו לדין, ומרצים עונשי מאסר, אבל אני גאה לחיות במדינה שמסוגלת, כשיש ראיות, להעמיד לדין נשיא, ראש ממשלה, שרים וחברי-כנסת. בעיניי זה מובן מאליו.

"בעיניי, מדינה מושחתת היא מדינה שלא נלחמת כהלכה בשחיתות. כל הפרשות שמתגלות ומטופלות על-ידינו, מראות שאנחנו נלחמים בשחיתות בלי הרף, ומשיגים הישגים גדולים. כשיש ראיות, אנשים מורשעים, והולכים לכלא ליותר שנים מאשר בעבר. בתיק הולילנד אנשים קיבלו עונשי מאסר כבדים בגין שוחד. לא היה דבר כזה בעבר. עניין התנהלות ראשי ערים, שהוא תחום מאוד בעייתי, בגלל הרבה פרצות, זה נושא שבעבר היה פחות תחת הזרקור, והיום תיק אחרי תיק נחשפים הדברים האסורים. אז אנחנו נלחמים, והמסר הציבורי הוא מאוד חד - שלא מוותרים לאף אחד.

"היום גם אין כמעט זיכויים מהדהדים בפרשות שחיתות. יש לנו שורה של הרשעות ושורה של הישגים, וכשאנחנו לא מקבלים את התוצאה הראויה לדעתנו, אנחנו מערערים לעליון, ויש לנו הישג אחר הישג. אבל מי שמצפה שלא תהיה שחיתות בכלל, לא מבין את נפש האדם. הפסוק יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם' (תהילים, א' ל"ו) זה אוטופיה. אין דבר כזה. יש ותמיד יהיה פיתוי עצום למי שעומד במוקד כוח להשתמש בו לרעה.

"צריך להסתכל לפעמים על הפסיכולוגיה של האנשים שמעלו באמון שניתן בהם. הם אומרים לעצמם 'יש לי עוצמה אדירה, ובהינף חתימה אני יכול להפוך קרקע חקלאית למבנה מגורים, והבן אדם/הקבלן ירוויח 100 מיליון. למה שאני לא ארוויח מזה משהו, איזו הלוואה קטנה? למה שהוא לא יעזור לי?'. הרבה פעמים הראשים לא רואים את זה כשוחד; ואומרים 'אז הוא ייתן לי איזו הלוואה. מה קרה? כשאני אוכל, אני אחזיר. אנחנו חברים, ביחסים קרובים, אז חבר שלי יכול לתת לי הלוואה'.

"כלומר, חלק מהנבחרים האלה לא רואים את עצמם כפושעים. ב'פרשת פואד' (השר לשעבר בנימין בן-אליעזר המנוח), הוא אמר 'יש לי חברים טובים, אז החבר שלי נותן לי'. הוא לא הורשע, הוא נפטר, וצריך לזכור את זה, אבל התיק הזה הוא דוגמה לכך שאנחנו חושבים שיש פה יחסי שוחד. פואד אמר 'חבר שלי נותן לי הלוואה, מה רע?' אבל אותו חבר בא ואמר 'תעשה טובה, אני צריך שתסדר לי ויזות'. במובן הזה, פואד לא הרגיש שזו שחיתות הארד-קור, שהבן אדם אומר לו 'קח מיליון שקל, ותן לי ויזות'. אנחנו כן חושבים שזו עבירה, שזה חמור, שזה שוחד, ואנחנו מעמידים על זה לדין. אבל חלק מהנאשמים תופסים את עצמם שהם בסדר ולא עשו עבירה".

פרקליטות חזקה

"דווקא בגלל השחיתות, חשוב שתהיה בארץ פרקליטות עצמאית וחזקה. כי אם יסרסו אותה לא יהיה מי שיילחם בשביל הציבור".

- מה עלול לסרס את הפרקליטות?

"שום דבר לא מסרס אותה. יש לנו פרקליטות טובה ועצמאית, אבל יש ניסיונות לסרס אותה. למשל, באמצעות התזה שמפיצים כאילו אנחנו שוקלים שיקולים זרים בהחלטות על העמדה לדין או סגירת תיקים. זה פוגע באמון הציבור בנו. אם יאמינו שאנחנו מפלים נאשם לרעה, כי הוא ערבי, ספרדי, אשכנזי, דתי או ימני, זה יהיה רע מאוד.

"יש אנשים שרוצים פרקליטות חלשה. למשל, כאלה שחוששים שהפרקליטות תעמיד אותם לדין. הם חושבים, שאם הם יהלכו עלינו אימים, יגידו שאנחנו פועלים משיקולים זרים, אז אולי נחשוב פעמיים לפני שנפעל נגדם. שלא לדבר על נאשם שעומד לדין, שמנקודת מבטו, הדרך הכי קלה שלו לצאת מזה, היא לא לדבר לגופו של עניין, אלא לתקוף את הפרקליטות. אבל זה לא יעזור. אנחנו נמשיך להילחם בשחיתות".

סדר יום אופייני

"אני מתבייש לתאר את סדר היום האופייני שלי, כי הוא מורכב בעיקר מעבודה. אני קם בדרך-כלל ב-6:00, וב-6:05 כבר עובר במחשב על מיילים. את הבן הקטן, רועי בן ה-16, אני מעיר בבוקר, ואז אני (או תמי אשתי), יורד איתו למטבח, מכין לו אוכל לכל היום, ומשלח אותו לבית הספר. אני מסדר קצת את המטבח, ומיד ממשיך לעבוד. במקרה הטוב אני מספיק לעשות קצת ספורט בבוקר - הליכות. למשרד אני מגיע סביב עשר.

"עד אז אני עובד בבית, כי במשרד 'מפריעים' לי לעבוד. אני רץ מישיבה לישיבה, וכל היום נכנסים ויוצאים לי מהמשרד, אז אין סיכוי שאצליח לענות ל-100 מיילים שמחכים לי. לכן אני עובד שעתיים וחצי בבית, עובר על המיילים וכל מה שאני מספיק, ואז יוצא לעבודה. כך, אני גם עובר את שעת הפקקים. במקום שאני אבזבז זמן בפקקים, ברבע לעשר, כשאני נוסע לעבודה הכביש יותר פתוח.

"לגבי השאלה, מתי אני מסיים את יום העבודה, יש מחלוקת ביני לתמי בעניין הזה. אני אומר, שאני מגיע לפעמים גם בשמונה בערב הביתה, אבל היא אומרת שבפועל אני אף פעם לא מסיים את יום העבודה, כי אני מגיע, וממשיך לעבוד בבית. אתמול סיימתי שיחת ועידה של שעה וחצי, אחרי חצות, ב-24:30. הסיפור הזה, שאני עובד כל הזמן, הוא מאוד עצוב. למשל, אתמול חזרתי הביתה בשמונה בערב, ובתי כרמל הסתכלה עלי במבט מוזר, ושאלה 'אבא, הכול בסדר?'. זה היה מה זה עצוב".

פנאי

"אין דבר כזה במהלך השבוע. לפעמים אני מפנה זמן לראות חדשות, ואני רואה גם את התוכנית 'גב האומה', אבל זה בערך מה שאני רואה כל השבוע. הרבה פעמים אני מגיע הביתה, אוכל ארוחת ערב בעשר בלילה (אני שונא את זה, אבל אלה השעות שאני בא הביתה), ואז מוציא את המחשב, וממשיך לעבוד. רק בשישי-שבת, יש לי פנאי. אנחנו שומרים שבת בבית, אז יש לנו זמן להיות יחד עם המשפחה".

- גדלת בבית דתי, למדת בישיבה, ואתה שומר שבת, אבל פעם אמרת שבגיל 23 הורדת את הכיפה. אז אתה דתי או לא?

"אני לא אוהב שנכנסים לי לחיים ושונא הגדרות. בבית הזה שומרים שבת, והוא מתנהל באורח חיים דתי. כל ילדיי למדו בבתי ספר דתיים, שומרים כשרות ושבת. זו ההגדרה היחידה שלי. אני לא אוהב לדבר על ההחלטה שלי להסיר את הכיפה, אבל זה פשוט קשור לזה שאני לא אוהב הגדרות. לא אהבתי ללכת עם כיפה, כי שנאתי שמתייגים אותי, זו הסיבה העיקרית להסרתה. אני לא מרגיש שום צורך נפשי ללכת עם כיפה.

"מוצאי-שבת מוקדשים לבילויים. אנחנו הולכים הרבה יחסית לקולנוע, להצגות, בעיקר מחו"ל, לקונצרטים של מוזיקה קלאסית. במוצאי-שבת יש לי כוח לזה, אבל לפעמים אין מה שאנחנו רוצים לראות במוצ"ש, אז נלך גם באמצע השבוע; ואני תמיד אאחר להופעה, כי אני מגיע מהעבודה נורא-נורא עייף.

"הסרט האחרון שראיתי היה 'אור ירח', סרט מעולה, ויום לפני כן, בצירוף מקרים מוזר, ראיתי את הסרט 'מאחורי המספרים', באירוע של המשרד באותו קולנוע. כשהגעתי יום למחרת לקולנוע, הסדרנית אמרה לי 'יום אחרי יום?'. זה היה מצחיק, אבל אין פעם שאני הולך לסרט, להופעה או להצגה, שאנשים לא אומרים לי 'או-הו, אנחנו רואים שיש לך זמן לבלות', כאילו כל היום אני רק מבלה.

"מעבר לזה, אני מאוד אוהב לטייל, גם בחו"ל וגם בארץ. אנחנו נוסעים לטייל כל שנה בקיץ עם המשפחה, ואני גם אוהב סקי, אז קובע נסיעה גם בחורף. בחול המועד אני לוקח חופשה ונוסע בדרך-כלל לצפון. גם בסוכות וגם בפסח. אם גם את זה לא אעשה, אז זה יהיה רע מאוד. להיות אבא זה קצת יותר חשוב מלהיות פרקליט המדינה, לא?".

אלמלא הייתי עורך דין

"אני לא עורך דין. אני פרקליט. אבל אלמלא הייתי פרקליט, הייתי עוסק בפעילות חברתית. יש עמותות וקרנות שעוזרות לנזקקים, החל מילדים במצוקה, נוער יוצא אתיופיה, אחריי, קרן רש"י וכאלה דברים. זה כנראה מה שהייתי עושה. או שהייתי עוסק בפעילות של פלורליזם יהודי, כמו בתוכנית 'גוונים', תוכנית מקסימה שעשיתי לפני כמה שנים, שנועדה לקרב עמים שונים, חרדים, דתיים לאומיים, חילוניים, ועושה פעילות לעידוד הפלורליזם בישראל".

- לא חשבת אף פעם לפרוש מהשירות הציבורי לשוק הפרטי?

"מעולם לא".

לא יודעים עליי

"הייתי אחד הראשונים בארץ שלקח חופשת לידה, כשבני רועי נולד, לפני 16 שנה. זה דבר שאני מאוד מרוצה ממנו. עדנה ארבל כמעט התעלפה כשהודעתי לה שאני יוצא ל-5 שבועות של חופשת לידה, אבל היא זרמה איתי.

"הרבה גם לא יודעים שאני מבשל אוכל לשבת. לצערי העמוק, כבר 20 שנה אשתי עובדת בימי שישי בבוקר, והבישולים לשבת תקועים לי כמו קוץ בשישי בבוקר. אבל מישהו חייב לעשות את זה. היא מכינה ביום חמישי כמה מנות, והיא עושה סופר, אבל אני חייב לעשות חלק, והאמת היא שאני די נהנה מזה. אני מתמחה במרקים ומכין גיבץ' (תבשיל מירקות), כמה סוגים של תפוחי-אדמה, בטטות בתנור או פירה, ואני אוהב להכין דגים לשבת. אנחנו כמעט לא אוכלים בשר בבית. כמעט כולם צמחונים, למעט בתי כרמל, שנשארה היחידה שאוכלת בשר, והיא די מבואסת מהעניין".

השאלון

- מה מכעיס אותך?

"גזענות. זה פשוט מטריף את דעתי. בהרמת כוסית לחג שעשינו לפני כמה ימים, הקראתי קטע מדברי הכומר מרטין לותר קינג, שדיבר על גזענות, וסיפרתי לעובדים על הסרט "מאחורי המספרים" (סיפורן של 3 נשים שחורות שעבדו בנאס"א בשנות ה-60), ואמרתי להם 'יש היום יסוד לאופטימיות. לפני 50-60 שנה, היו שירותים נפרדים לשחורים, וזה פשוט מזעזע ברמות שלא ניתן לתאר; ועכשיו היה נשיא אמריקאי שחור. אז אני מקווה שבעוד 50 שנה אנשים יסתכלו לאחור, על כל מיני תופעות גזעניות שיש היום, ולא יאמינו שזה מה שהיה'. וזה הייעוד שלנו בחיים - למגר את הגזענות".

- על מה אתה מתחרט?

"אני מתחרט על זה שלא התחלתי לעשות סקי יותר מוקדם בחיי. סתם. אני לא מתחרט, אבל מצטער על זה שאני לא נמצא יותר זמן בבית. אני יכול להיות יותר בבית, כי יש דברים בעבודה שאני לא חייב לעשות, ואני בכל זאת עושה. למשל, אנחנו עושים פרויקט אדיר של 'ריענון כל הנחיות פרקליט המדינה'. 10 שנים לפני, לא נגעו בזה וזה גוזל ממני המון זמן, כי אני בוחן כל הנחיה בפינצטה, מתקן, עושה הגהות, ואת זה אני לא חייב לעשות. אבל זה אופי. אני לא מסוגל לעשות משהו בצורה שלא אהיה שלם איתה. אז אני לא מתחרט, אבל מצטער שאני לא יכול להיות יותר שעות בבית".

- מה מרגש אותך?

"הרבה דברים. 'טקס הדלקת המשואות', לראות את הבן שלי בטקס הצטיינות או באיזה הישג או בהופעה, לשמוע את 'התקווה', וגם העלייה לירושלים. לפעמים אני יוצא מהעיר, בלי חשק גדול, כי בשבילי לנסוע לתל-אביב זה אירוע, אבל כשאני חוזר לירושלים, אני מתרגש כל פעם מחדש בסיבובים בעלייה לעיר. גם פריחת כלניות, שדה אדום, מרגשים אותי. אני אוהב הרבה דברים".

- מה מניע אותך לקום בבוקר?

"אני כופר בשאלה הזאת - העיניים שלי נפקחות, ואני קם. אין כאן עניין של הנעה. אני קם, כי כל בן אדם צריך להתעורר בבוקר, זה צורך אנושי, וברוך השם על כך שאני פוקח את העיניים כל יום".

- מתי בכית בפעם האחרונה?

"מאוד-מאוד נדיר שאני בוכה, זה קורה לעיתים רחוקות, ואני אף פעם לא ממש בוכה, אני מזיל דמעה. בדרך-כלל אלה דמעות של התרגשות. הפעם האחרונה הייתה לפני 3 שנים, כשהבן הגדול שלי, עידו, סיים את הטירונות".

- מתי צחקת בפעם האחרונה?

"הרגע. אני צוחק הרבה. אתמול ישבתי עם עו"ד אמי פלמור (מנכ"לית משרד המשפטים), ונורא צחקנו. התפרסם ריאיון איתה ושלחו לי קטע ממנו, שבו היא התייחסה לכך ששואלים אותה הרבה אם היא ואיילת שקד, שרת המשפטים, מחליפות מתכונים, ואמי ענתה, 'האמת היא שיש רק שני בכירים במשרד שיש לי איתם יחסי מתכונים, ואחד הוא פרקליט המדינה שי ניצן'. "היא אמרה שיוצא לנו לדבר הרבה בימי שישי בצהרים, כשאני בדיוק מכין ממולאים או גיבץ'. אחר-כך אמרתי לה 'מאיפה הבאת את הממולאים, אני לא יודע להכין ממולאים'. בגיבץ' שלי אני מאוד גאה, אני מכין גם מרקים, ואם נחה עלי הרוח, אני גם שולח לה תמונה. ואז שאלו אותה 'את בשלנית?' ואמי ענתה: 'פחות משי ניצן'. כל-כך צחקתי".

- אם היית יכול להיוולד מחדש, כמי היית רוצה להיוולד?

"אף פעם לא חשבתי על זה שהייתי רוצה להיוולד כמישהו אחר, אבל יש אנשים מהעבר שהייתי מאוד שמח להכיר אותם, למשל את דוד בן-גוריון".

- מי הם גיבורי ילדותך?

"דוד המלך. תמיד אהבתי אותו. הוא היה אדם רב-פנים. מצד אחד, לוחם וקשוח, מצד שני משורר מדהים. הדמות שלו תמיד עניינה אותי, וכשהילדים היו קטנים, הייתי יושב וקורא להם פרקים שלמים מהתנ"ך על החיים שלו. "הגיבור הגשמי יותר, הוא אבא שלי, שהערצתי אותו ואת הידע שלו".

- מי היה בעל השפעה מעצבת על האישיות שלך כפרקליט?

"אהרן ברק (ניצן היה סטודנט ומתמחה שלו בעליון, א' ל"ו), ודורית ביניש (שימש כעוזר שלה כשכיהנה כפרקליטת המדינה, א' ל"ו). ללא ספק".

- מה העצה הכי טובה שקיבלת בקריירה שלך?

"יש עצה טובה מאוד, שלא הקשבתי לה, והייתי צריך להקשיב. למזלי, החיים הובילו לכך שנמנעה ממני טעות. לפני 9.5 שנים, התמודדתי על תפקיד פרקליט המדינה גם בסיבוב הקודם. כשסיפרתי על זה לאמא שלי, כשהיא עוד הייתה בחיים, היא אמרה לי 'תגיד, אתה נורמלי, יש לך 5 ילדים, בני 7 עד 13. הילדים צריכים אבא, זה מה שאתה חושב שאתה צריך לעשות?'. "ואני, בביטחון ישראלי אופייני, אמרתי לה 'אימא, את לא סומכת עלי, אני אדע טוב מאוד לשלב בין עבודה למשפחה. מזל שאלוהים עשה לי נס, או ועדת האיתור עשתה לי נס, ולא נבחרתי. היום, כשאני בתפקיד, והילדים גדולים יותר, הרבה פחות זקוקים לי והרבה פחות בית, אני אומר שזה מזל גדול, שהמינוי שלי קרה עכשיו ולא אז. לא ידעתי אז למה אני נכנס, ושבעבודה הזאת, אין 'זמן בית' בכלל. אז זו הייתה העצה הכי טובה שקיבלתי, כנראה, ולא הקשבתי לה".

רזומה

■ אישי: עו"ד שי ניצן (57), נולד וגדל בירושלים; נשוי לתמר, מורה לערבית; אב לעידו ולהלל (22), נטע (20), כרמל (18) ורועי (16)

■ מקצועי: מכהן כפרקליט המדינה מ-16 בדצמבר 2013. קודם למינויו לפרקליט, כיהן כמשנה ליועמ"ש לתפקידים מיוחדים, וכמשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים. במהלך הקריירה מילא מספר תפקידים בכירים בפרקליטות המדינה, בהם עוזר אישי לפרקליטת המדינה, פרקליט במחלקת הבג"צים וממונה על עניינים ביטחוניים

■ בין התיקים שבהם טיפל: בג"ץ הסיכולים הממוקדים, בג"ץ הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל (בעניין עינוי נחקרים בשב"כ), פרשת בר-און-חברון, פרשת נשיא המדינה משה קצב ועוד