כשמזרח ומערב מתחברים

איך הרגיש החושך הסמיך של יציאת מצרים? שיתוף פעולה בין האמן החזותי דור זליכה לוי למוזיקאי אביעד סינמנס הוליד חוויה אסתטית, שמזניקה את הצופה אחורה בזמן ומוצגת בימים אלו (ועד ה-6 במאי) במוזיאון תל אביב, במסגרת סדרת התערוכות "קומפוזיציות לזמן חלל" (אוצרות: טל לניר וחגית אמה ורנר), שכוללת שלושה פרקים.

הפרק הראשון, "מקאמאת" ("מקומות" בערבית), הוא תצוגה מהפנטת של שתי אמנויות שאינן עומדות באופן טבעי בקדמת המוזיאון. אולם החיבור, השוויוני לגמרי, בין אמנות האודיו לאמנות הווידיאו מוליד בחלל המוזיאלי חוויה שלישית, אמנותית מאוד וכמעט מיסטית. חלל התצוגה של המיצב נצבע כולו בשחור והאורות בו הוחשכו. עד כדי כך שאולי תופתעו לגלות בדיעבד שלא הייתם בו לבד. במרכז החלל ארבעה הדומים מעור - מי יודע באיזה צבע, כנראה בצבע קאמל - ובמרקם רך שמזמין השתרעות או לפחות ישיבה נוחה. הכניסה לחלל נעשית כשמוזיקה ערבית מסורתית מובילה את המבקר אל מה שמרגיש כמו השעות הקטנות של ליל ירח רזה במדבר.

הקומפוזיציה עוסקת באירוע מרכזי שהתקיים במארס 1932 בבניין האקדמיה למוזיקה ערבית שבקהיר, כפי שמסביר חוקר התרבות איל ביזאוי במאמר מרתק שמוגש למבקר. מדובר בקונגרס הבינלאומי הראשון למוזיקה ערבית, בחסותו של המלך פואד, שלימים ייזכר כאחד האירועים המכוננים בתולדות המוזיקה הערבית המודרנית. תנועה מוזיקלית שמוביליה היו מוזיקאים יהודים כעזרא אהרון ויוסף זערור, שזכו להערכה בינלאומית על פועלם, הן ממזרח והן ממערב. אותם מוזיקאים עלו מאוחר יותר לארץ ישראל, התבססו בה והשאירו את תהילתם מאחור.

במוזיקה העיראקית המסורתית, שנדגמה לצורכי המיצב, הונבטו מאפיינים אלקטרוניים ולופים דיגיטליים שיוצרים אמירה על זמן ומקום. על רקע הצלילים של העוד והקאנון, מוקרנת על כל אחד מקירות החדר עבודת וידיאו בצבעים מונוכרומטיים, הן מופיעות ונעלמות זו אחר זו, כשצלע אחת נשארת קבועה ובה עבודת וידיאו שמציגה עצי דקלים, שנמתחים מהרצפה ועד התקרה.

עבודת הווידיאו הראשונה שתפתח את המיצב מציגה את חזית הקונגרס על שטר כסף, כשדמויות רצות ונעלמות בין שביליו. לאחר מכן יוקרן תוף מרים שמתכתב עם הצלילים המושמעים, ולאחריו, בשיאו של המיצב, יוקרן גלגל מקאמים. הגלגל מסתחרר, עם כיוון השעון ונגדו, כשהמוזיקה מסתחררת גם היא. התחושה שנוצרת היא של חוסר בהירות תודעתית וגשמית גם יחד, וזו זורקת את המתבונן אחורה וקדימה, אל המזרח ובחזרה למערב, ולרגע הם אחד: הזמן ההוא והזמן הזה.

תחושת השייכות לצלילים, ההיכרות הפיזית עם המרקם הרך של עור ההדום, כאילו יושבים עליו כבר עשרות שנים, הנוף של הדקלים, ההרמוניה וחוסר ההרמוניה משאירים את הצופה קשוב ומקשיב, כששפע של זהויות מתנקזות לנקודה אחת בזמן שבה "היהודיו*ת איננה סותרת את הערביו*ת", כפי שמסכם ביזאוי, "והמזרחיות ממילא מכילה בתוכה גם את המערביות".