"100 הימים הראשונים" הפכו ליהלום בכתר הקלישאות של הפוליטיקה האמריקאית לפני 84 שנה. פרנקלין רוזוולט מונה לנשיא ארה"ב בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול, זמן קצר לאחר שקודמו, הרברט הובר, הגיע למסקנה ש"אין עוד מה לעשות". הבנקים עמדו על סף התמוטטות, והתוצאות היו עלולות להניב את התמוטטות הרפובליקה עצמה.
רק 68 שנה קודם, אייברהם לינקולן חזר ונבחר לנשיא בעיצומה של מלחמת האזרחים. הוא אמר אז למקורביו, כי העם האמריקאי החליט "שלא להחליף סוסים בעיצומה של חציית הנהר". אבל ב-1932, העם האמריקאי החליט להחליף גם להחליף. רוזוולט לא הסכים עם קודמו הובר. הוא נכנס לבית הלבן בתנופה חסרת תקדים של עשייה. ב100 הימים הראשונים של נשיאותו, הקונגרס קיבל והנשיא אישר 15 חוקים, אשר נועדו להקל את מצוקת האמריקאים, ולהעלות את ארצם על מסלול של הבראה.
הדיוק ההיסטורי מחייב תיקון ניכר לרושם המקובל: הרוח החיה ביוזמות החקיקה הייתה הקונגרס, לא הנשיא. אבל הנשיא חתם, וקודמו לא היה חותם. חתימתו היא ההופכת הצעת חוק לחוק. יבול החוקים חסר התקדים ההוא נעשה מקור ההשראה ואבן הבוחן לנשיאים מני אז.
בעצם, על כל אחד מהם אפשר להגיד כי נכנס אל הבית הלבן בימי משבר, פנימי או חיצוני, צבאי או כלכלי. רונלד רייגן הגיע לשם בזמן המשבר הכלכלי הגדול ביותר זה 50 שנה; ברק אובמה הגיע לשם בזמן המשבר הכלכלי הגדול יותר זה 75 שנה; אבל גם רוב האחרים - ניקסון, קרטר, קלינטון ובוש הבן - היו מטופלים במשברים. כל אחד מהם האמין בצורך לטלטל את המערכת. קלינטון, כמו רוזוולט, האמין בצורך לנסות ולחזור ולנסות, עד שמשהו יעלה יפה.
לא יבטל ולא יחליף
"100 הימים" נעשו אבן ריחיים על צווארם של נשיאים. הם עמדו להיבחן על פי מהירות התקדמותם. הם יכלו להתקדם רק אם מפלגותיהם שלטו בקונגרס, או אם מספר מספיק של חברי קונגרס מן המפלגה היריבה היו מוכנים לעשות יד אחת עם מפלגתם. אבל אפילו רוב כזה אינו מבטיח להם הצלחה.
מה לנו ראייה מאלפת למרחק בין השיטה הפרלמנטרית לשיטה הנשיאותית מכישלונם החוזר של נשיאים לנצל את הרוב בקונגרס לצורך חקיקה. ג"ימי קרטר לא הצליח לשכנע את הרוב הדמוקרטי בקונגרס לאמץ חקיקה מקיפה בענייני אנרגיה. ביל קלינטון לא הצליח לשכנע את הרוב הדמוקרטי בשתי שנותיו הראשונות להסכים לרפורמה מקיפה של שירותי הבריאות, שתצרף מיליוני אמריקאים למעגל המבוטחים.
דונלד טראמפ הגיע אתמול אל רף "100 הימים" עם רקורד מעורב מאוד. אמנם דוברו הלא רהוט הכריז כי השגי הנשיא ב100 הימים הראשונים היו "חשובים במידה בלתי רגילה" - אבל נישא מעל כולם כישלונו לשכנע את הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים לתמוך ביוזמת חוק, ש"תבטל ותחליף" את רפורמות הבריאות של ברק אובמה.
הוא התוודע
זה כישלון צורב - אבל אולי רק זמני. משא ומתן למציאת נוסחה חדשה מתנהל בקצב משתנה. הבית הלבן השתעשע בתקווה שהנוסחה הזו תובא להצבעה עוד לפני שימלאו 100 ימים. היא לא הובאה. הנשיא עצמו הכריז, שכל עניין 100 הימים הוא נלעג מעיקרו. הוא כנראה צודק. לרוע מזלו, הוא עצמו חזר והבטיח בזמן מערכת הבחירות למחוק את חוקי אובמה במרוצת 100 הימים. אשמתו היא אפוא אם הוא נבחן עכשיו על יסוד הבטחותיו.
אבל משהו מעניין קרה לנשיא במרוצת 100 הימים: הוא התוודע אל קשיי הנשיאות. האיש הזה - המפורסם בקוצר רוחו, בכושר הריכוז המוגבל שלו, במיעוט דקויותיו ובאוצר התובנות המוגבל שלו - קיבל בשלושת החודשים האחרונים את הקורס האינטנסיבי ביותר עלי אדמות באמנות המשילות.
סימני חינוכו של דונלד ג"ון טראמפ בצבצו כבר בימים הראשונים של נשיאותו. הוא אמר, כי "איש לא ידע מה מסובך הוא עניין רפורמות הבריאות". החיווי הזה עורר צחקוקי לעג בין יריביו, מפני שהיה קשה למצוא בוושינגטון מישהו שלא ידע מה מסובך הוא עניין הרפורמות. אבל התוודעותו של הנשיא אל מורכבות העניינים שבהם הוא עוסק היא התפתחות מועילה.
כיוצא בזה, הנשיא למד מה מורכב ומסובך הוא העולם החיצון. האינסטינקט האלכסנדרוני שלו, להניף את החרב על כל פלונטר ("הקשר הגורדי" של אלכסנדר הגדול), התמוסס כמעט מאליו. שתיים מהבטחות הבחירות המפורסמות ביותר שלו - להכריז שסין היא "ספסרית מטבע", ולהעניש אותה בהתאם; ולהסתלק מהסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA) - נכנסו להקפאה עמוקה.
הוא מכיר עכשיו בצורך ביחסי עבודה ושיתוף פעולה עם סין. הוא אירח את נשיא סין במועדון הגולף הפרטי שלו בפלורידה, וגילה כי שי ג"ינפינג הוא "אדם נפלא". מאז, הם שוחחו בטלפון לפחות פעמיים, והם משתפים פעולה בניסיון ליישב את משבר צפון קוריאה.
חשיבות ההתאפקות
בסדרת החינוך של הנשיא טראמפ, צפון קוריאה היא אולי הסדנה החשובה ביותר. הוא לומד את חשיבות ההתאפקות. הבית הלבן הודיע, כי המטרה היא "להחזיר את צפון קוריאה למוטב, לא להוריד אותה אל ברכיה" (נשמע טוב יותר באנגלית אידיומטית). לשון אחר, טראמפ מתמודד עם משבר חמור מבלי להניח שהוא יוכל להשיג את מלוא יעדיו.
את הסכם הסחר החופשי עם קנדה ועם מקסיקו הוא לא יקרע לגזרים. הוא הודיע ערב יום המאה, כי הסכים עם נשיא מקסיקו ועם ראש ממשלת קנדה לפתוח משא ומתן על שינויים בהסכם לטובת כל הצדדים.
זה היה משהו מובן מאליו בכל ממשל אמריקאי, אבל כלל לא מובן מאליו אצל הנשיא הזה. הוא הקדים להכריז, וחזר והכריז במערכת הבחירות שלו, ש-NAFTA הוא הסכם הסחר הגרוע ביותר שחתמה ארה"ב מאז ומעולם, מפני שהוא הבריח מיליוני מקומות עבודה מארה"ב לשכנותיה, בייחוד מקסיקו.
ביקורתו על ההסכם בעינה עומדת, ובביקורת הזו יש ממש. אבל הוא למד להפתעתו, שהסכם הסחר אינו חד צדדי, ומקסיקו וקנדה הן יעדי היצוא העיקריים של חצי המדינות בארה"ב.
משהו מרגיע
שטות תהיה להניח שטראמפ חדל להיות טראמפ. יצריו הפוליטיים לא נעלמו, ובזכות היצרים האלה הוא נמצא בבית הלבן. סגנונו והתבטאויותיו הפומביות יוסיפו להיות מחוספסים, הוא יוסיף להתריס ולקרוא תיגר על התקשורת ועל "האליטות".
נוכחותו בבית הלבן תוסיף להיראות כזו של פיל בחנות חרסינה. הוא עצמו אישר בראיון (עם סוכנות רויטרס) בשבוע שעבר, שהוא מתגעגע אל חייו לפני הנשיאות. הם היו נוחים יותר, עמוסים פחות, תובעניים פחות.
אבל יש משהו מרגיע בידיעה, שגם הנשיא הזה, כמו כל קודמיו, חייב להתחשב בנסיבות. מה טובה הידיעה, שהנשיאות האמריקאית אינה שוות ערך לנשיאות הצפון קוריאנית, ויועצי הנשיא מורשים להגיד לו את האמת מבלי לחשוש שיועמדו בפני כתת היורים. הנשיא מאזין, וזה תמיד טוב.
■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
