מחשבים מסלול מחדש: כך שינינו מסלול קריירה באמצע החיים

אמצע החיים הם רק ההתחלה / נירית כהן

עובדים כבר לא מסתפקים במשרות חלקיות רגע לפני פרישה ויוצאים לדרך חדשה

המונח "אמצע החיים" מתחבר לרבים עם משבר, אולי בעקבות הפסיכואנליסט והיועץ הארגוני אליוט ז'ק, שטבע ב-1965 לראשונה את המונח "משבר אמצע החיים". ז'ק התייחס לתקופה שבה אנו מכירים במגבלות שלנו, באפשרויות שהולכות ומתמעטות, בארעיות החיים. ומאחר שאצל רבים העבודה תופסת חלק ניכר בחיים, אנחנו עדים למשבר הזה גם בהקשר שלה.

בשנים האחרונות האריכו עובדים רבים את שנות העבודה שלהם מסיבות כלכליות. הם עשו זאת באמצעות מילוי "תפקידים מגשרים" - משרות חלקיות או תפקידים זמניים המגשרים בין תקופת סוף הקריירה לפרישה מלאה. אבל עם העלייה בתוחלת החיים יש גם תופעה אחרת: בני ה-50, אלה שמאחוריהם כבר 25-30 שנות עבודה, מבינים שלפניהם אותו מספר שנות עבודה פרודוקטיביות ויצירתיות, וההכרה הזאת מובילה רבים לבחון מחדש את המסלול שהם מצויים בו ולא להסתפק באותם תפקידים מגשרים. לפי מחקרים שנעשו בארה"ב בקרב עובדים בני 50 פלוס, יותר ממחציתם מתכננים לעבוד מעבר לגיל הפרישה וכרבע אומרים שהם אינם מתכננים כלל לפרוש. יותר מ-40% מהמשתתפים במחקר עבדו אצל מעסיק יחיד יותר מ-20 שנה, וזה מוביל אותנו לתופעה חדשה יחסית, שבה עובדים מבוגרים בוחרים לפצוח בקריירה חדשה. לא עוד מאותו דבר במקום אחר, אלא ממש קריירה שדורשת יכולות חדשות.

גיל הוא לא בהכרח בעיה

זו שאלה מעניינת, מאין מגיע הצורך הזה בשינוי. לאינדיאנים יש אימרה: "שימו לב ללחישות כדי שלא תצטרכו לשמוע את הזעקות". פעמים רבות הכתובת על הקיר, צריך רק להפנות את המבט ולבחור לקרוא אותה. לעתים השינויים נובעים מדחף פנימי, כשהצורך במשמעות גובר על דאגות הפרנסה, או כשהעבודה כבר לא מספקת ומחפשים אתגרים חדשים או פונים להגשים חלומות ישנים. אצל אחרים גורמים חיצוניים דוחפים לשינוי, לדוגמה אתגרים במקום העבודה, בהתמודדות עם מנהלים, העדר קידום או פיטורים, אבל גם הצורך ביציבות או בביטחון כלכלי הנובע משינויים בחיים האישיים.

אנחנו נוטים להתייחס לגיל כאל בעיה בשוק התעסוקה - המקצוע שאולי השתנה, הטכנולוגיה שפחות מוכרת, התחרות עם הצעירים - ושוכחים לראות את מה שכן יש. המכון האמריקאי למחקרים כלכליים, AIER, שחקר את ההבדלים בין אלה שהצליחו לאלה שנכשלו במעברי הקריירה שעשו באמצע החיים, טען שחלק ניכר מההצלחה תלוי ביכולתנו לזהות את הכישורים והניסיון שצברנו ולהבין איך להשתמש בהם בקריירה החדשה. לכן זה הזמן לעשות ספירת מלאי ולרשום לא את התפקידים שמילאתם אלא את היכולות ואת הניסיון שצברתם. כי בעולם החדש צמחו מסביבכם תחומים, עיסוקים, מקצועות, הזדמנויות שלא היו שם כשהתחלתם את הקריירה, והם בהחלט זקוקים לניסיון וליכולות שלכם.

הדבר הבולט באוסף הסיפורים ש"גלובס" מציג בעמודים הבאים הוא שהם אינם מקרי קצה קסומים. להיפך, אלה סיפורים של אנשים שפשוט יצאו לדרך, התנסו, בדקו שבילים, שינו כיוון ויכולים היום, במבט לאחור, לספר על השינוי. דווקא הסיפורים האלה מלמדים אותנו מהם המרכיבים של ניהול שינוי מוצלח. לרוב, ההתחלה היא בהבנה של מה לא - מה אנחנו לא רוצים. החוכמה היא להכיר בכך שזה ממש בסדר שההמשך יהיה לא חד וברור, לא ממופה עד הסוף. הוא לא צריך להיות כזה כדי לעשות את הצעד הראשון. צריך לצאת לדרך, לשחק עם האפשרויות, לבחון אותן, להתנסות. חלק מהסוד הוא להיות מוכנים להזדמנויות שיגיעו, ואם אתם פתוחים לשינוי, הסיכוי גדול יותר שתזהו אותן.

לא פחות חשוב לנהל את ההווה בתהליך הזה. יצירת העתיד לוקחת זמן, ולכן הדרך איננה קו ישר. יש שבוחרים ויכולים קודם כול לעצור, לחשב מסלול מחדש ואז לצאת לדרך, אבל אצל רבים אחרים התהליך כרוך בהתנסות ובנייה תוך כדי ניהול ההווה, עד שמגיע הזמן הנכון להשיל את העבר.

לסנן את הקולות מסביב

בתהליך הזה תפגשו את כל הקולות, הפנימיים והחיצוניים, שאומרים לכם למה לא כדאי ומה פתאום. האופן שבו תבחרו להקשיב להם ישפיע על סיכויי ההצלחה שלכם. המחקר של AIER מראה שביטחון עצמי וביטחון של הסביבה בכם חשובים להצלחת השינוי. אלה שלא הצליחו מדווחים הרבה יותר (80% לעומת 49%) על הפחד מהשינוי ופי שניים על תגובה שלילית מהסביבה. זה מחזק את החשיבות של הנחישות הפנימית, היכולת שלכם להפסיק להיות מי שאחרים מצפים מכם להיות ולמצוא את הדרך אל מי שאתם רוצים להיות. כי אם אתם כבר מרגישים שאתם לא מביאים את האני האמיתי שלכם אל מקום העבודה, זה סימן מצוין שהגיעה העת למצוא את העבודה שבה תוכלו להיות אתם. ההבנה הזו תעזור לכם לנווט בין המכשולים, הפחדים, הקולות שמסביב ובתוככם שמעלים את כל השאלות, הסיכונים, התהיות. הקולות האלה יהיו שם וככל שתישארו נאמנים לעצמכם, כך יגבר הסיכוי שתוכלו להקשיב להם ואז לקחת רק את מה שמתאים לכם כעצות, כנקודות לחשוב עליהן, כשיקולים בהחלטות שלכם. שלכם, ולא של אחרים.

אם אתם היום ב"אמצע החיים", זה אומר שנולדתם לעולם שבו עבודה שכירה בארגונים גדולים כללה ביטחון תעסוקתי וידיעה שבעתיד הלא רחוק נצא לפנסיה. לכן אולי קל יותר להתחבר לסיכונים ולדחות את השאלות שצפות ועולות, על אף ההבנה שיש סיבה טובה לתכנן שינוי. אבל זה בדיוק הזמן להיפרד מתחושת רשת הביטחון המדומה שנותן לנו המעמד המקצועי או התפקיד ולעבור לניהול סיכונים פעיל, לחפש את הדרך ולו בצעדים קטנים. לחשוב על האלטרנטיבות שתואמות את היכולות ואת הרצונות, להיות פתוחים לאפשרויות שיתנו לכם את שלוות הנפש והביטחון הכלכלי, וגם את הרשות ללכת אחר החלומות.

הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל העולמית ובעלת הבלוג "עולם העבודה העתידי", www.niritcohen.com

 תעסוקה לפי קבוצות גיל

תולעת השינוי לא מפסיקה לזחול / סטלה קורין-ליבר 

כך הפכה פרשנית "גלובס" מאחות במיון בבית החולים הדסה לעיתונאית

זה יותר מעשור שאני מחפשת עוד שינוי. עוד השתנות. זה לא קרה, בינתיים. אולי בגלל צליל המנדולינות/פרץ העצבים/עומק הכעסים שמזמזמים לי כמעט כל בוקר וקשה למצוא להם מתחרים. אבל ברור שזה יגיע. גם ברור שזה יקרה במין "פתאום מתוכנן", כמו בפעמים קודמות; שברגע בלתי צפוי יסתדרו הקוביות אחרת וזה יהיה מלהיב כמו בכל אחד מהשינויים הקודמים.

מה תעשי כשתהיי גדולה? למנהל תיכון קלעי בגבעתיים התשובה הייתה ברורה. כמה פעמים בשנה, בכל ארבע השנים שלמדתי שם, התאמץ לשכנע את הוריי שהכי מתאים לי, שממש נולדתי להיות תופרת. "אבל היא כל הזמן קוראת ספרים. עושה בייביסיטר כדי לקנות עיתונים. מה פתאום כפתורים ומכפלת?" גמגמו הוריי, שהיה להם רספקט אדיר למורים. והוא, ממרומי הפדגוגיה והמעמד, השיב: "אם אני אומר - אני יודע". הם העזו שלא להשתכנע ואני הבנתי שצריך לפקפק. גם במכובדים, במורמים, בבעלי מעמד וסמכות.

לקראת סיום התיכון היה ברור שאני הולכת ל"הגשמה", מתגייסת לנח"ל, לקיבוץ ניר עוז, עם החברים בגדוד "חורשים" של השומר הצעיר, קן רמת-גן. אבל בחלומות הנסתרים רציתי משהו אחר. כדרכו של היקום, משהו בלתי צפוי קרה: בדיון העמוק שהתנהל לקראת קבלת "סמל בוגרים", אות רם מעלה, אמרו כמה חברים שאני עדיין לא ראויה למעמד, לא מספיק "שמוצניקית", אפילו הגעתי פעמיים לפעולה במכנסיים בצבע תכלת - לא כחול כהה, שחור או חאקי. באותו רגע, על הספסל משמאל, בסוודר אדום, הסתדרו הקוביות מחדש. חייכתי לעצמי והבנתי. אחרי כמה שבועות החליטו שהסמל בכל זאת מגיע לי, אבל הראש כבר היה במקום אחר. חיבבתי אותם, הערכתי את עוצמת אמונתם, וזה היה שיעור. בהמשך החיים נתקלתי בהמונים כמותם - אידיאולוגים שלא מבינים את המהות ומסתפקים בסימנים, בתלבושת, במילים, בדגלים וברעש.

נרשמתי לבית הספר לאחיות בהדסה בירושלים. למה? כי אמא שלי אמרה שאישה חייבת מקצוע, ואבא שלי, פקיד בדואר, הסביר שלא יוכל לממן לימודים באוניברסיטה לשלושת ילדיו. כמובן, הלבשתי על זה המון רומנטיקה של חלוק לבן-חולים-רופאים-אחיות-משמרות לילה והצלת חיים. היה כיף. הרבה מורות-אחיות-מדריכות חכמות, חרוצות ועצמאיות עבדו במשמרות וגידלו משפחות, לא דיברו פמיניזם אבל חיו אותו בפועל. הן גם שמרו על שם המשפחה מהבית. רציתי להיות כמוהן.

אחרי שלוש שנים, טירונות, קורס קציני רפואה, בית חולים רמב"ם, והג'וק התעורר מחדש. יום אחד ראיתי ברכבת בחורה זקופה ויפה לבושה באפור עם כובע של חצי תפוז על הראש. זהו זה: דיילת אוויר, באל-על. בימים ההם היה צריך הרבה מאוד פרוטקציה כדי להתקבל. בלי קשרים לא היה סיכוי. אבל אבא שלי לא היה בכיר במפלגה, דודה שלי לא הכירה אף חבר הסתדרות ואמא שלי לא התיידדה עם מנהל בנק. לראיון בבית אל-על שברחוב בן יהודה בת"א, מול שורה של חשובים וחשובות, באתי במדים, בדרגת סגן, זקופה (כמו ההיא מהרכבת), זורקת בנונשלנטיות מילים במבטא אנגלי (לעיראקים חשוב היה ללמד את ילדיהם לדבר אנגלית במבטא). שיחקתי אותה בטוחה, אדישה, כמעט עושה להם טובה, וגם הודעתי שאני נורא ממהרת, שההליקופטר מחכה לי בשדה דוב, לתרגיל סודי-סודי בצפון. אבל אסור לכם לספר. זה לא היה נכון, אבל ככה דילגתי מעל חובת הפרוטקציה.

היה נחמד לממש פנטזיות בינלאומיות, ללמוד לאכול מה שלא היה כאן, לקנות בגדים למשפחה, לחברות. קנייה ראשונה: מעיל גשם בריטי, טרנץ' קואט נוסח שרלוק הולמס למימוש חלום של אבא שלי. עד שגם זה נגמר.

הלכתי להיות אחות חדר מיון בבית החולים הדסה בירושלים. למה מיון? זה אינטנסיבי, זה קריטי, שם עושים שינוי, לשבט או לחסד, כולל החבאת חולים בשירותים כי הרופא התורן לא מספיק ראוי או מיומן. זה אומר לא לחשוש, לא להתעלף מחלוק הפרופסור, להרים את הקול ולומר: אם אתה לא פה בתוך 20 דקות אני מתקשרת למנהל המחלקה, לכונן הבכיר ולמנהל בית החולים.

כמה שנים, ושוב תולעת השינוי מזדחלת. לאן? ברור שזה חייב להיות מקצוע לגמרי אחר. לא קשור. גם לא בקור הירושלמי. קראתי מודעות, שלחתי מכתבים - כלום. ענת, חברה שלי, הציעה ללכת לאסטרולוגית, למרים בנימיני, שאמרה שהיא רואה כתיבה. אני? הרי קיבלתי 4 בחיבור. זה מה שאני רואה, השיבה (והיא צדקה בעוד כמה דברים).

ההתלבטות ארכה זמן רב מדי, והחלטתי לחתוך, לכפות על עצמי להחליט. בינואר הודעתי שבאוקטובר אני מסיימת את העבודה במיון. הם יתחילו לחפש אחות מחליפה ולי יהיה זמן לשבור את הראש. ליתר ביטחון, התחלתי לעבוד גם במשמרות בבית החולים ובמכון פרטי לניתוחים קוסמטיים. קניתי פיאסטה חדשה וחסכתי כסף.

באחד הימים התפרסמה מודעה לקורס יחסי ציבור. מה זה בכלל הדבר הזה? המנחה היה גדעון רייכר. זה התקיים בבית מלון שנוח היה להגיע אליו. באיזשהו שלב הוא נתן תרגיל, לכתוב ביקורת מסעדה. אחריו בא ושאל אותי, "לא בא לך להיות עיתונאית?" מה? אני? "העולם הזה" היה העיתון שהכי אהבתי, אז שלחתי מכתב לאורי אבנרי. "שלום, אני מבקשת להיות עיתונאית". חנה, מזכירת המערכת המיתולוגית, שלחה מכתב חזרה. זימון לפגישה. מה את יודעת? שאל אבנרי. לתת זריקות, השבתי. אז מה את רוצה ממני? אני רוצה לעבוד ב"עולם הזה", ואל תשלם לי משכורת. יש לי אוטו, חסכונות, אגור אצל הוריי, אעבוד במשמרות בסופי שבוע, ואשב כאן. איכשהו זה התאים לו. בלילה הראשון הגשתי עמודים בכתב יד. הוא לא קרא. בלילה השני, הערתי את אמא שלי כדי שתדפיס לי. בלילה השלישי התחלתי לבד. אות-אות. במכונת כתיבה. שעות על גבי שעות. אחרי חודש מינה אותי לכתבת שטחים. בכל שבוע ציון ציפריס הצלם ואני בעזה, ביום שאחרי ביריחו, בחברון, ברמאללה, בבית לחם. שלישי ורביעי בכנסת, בכל שבת משחק כדורגל, בכל ערב אירוע חברתי למדור הרכילות המיתולוגי "רחל המרכלת". סגן העורך אלי תבורי, יוסי ינאי ויגאל לביב היו המורים שלי. "א בל קחי אותם, לא רק אותם, בעירבון מוגבל. כל מה שהם אומרים לך, כמו שכל מה שמישהו אומר לך, ולא חשוב מיהו ומה הוא, את חייבת לבדוק ולהצליב. ואם יש ספק - אז אין ספק", נאמר לי. אותה חצי שנה ראשונה הייתה התקופה הכי רווחית שלי. היא אמנם עלתה לי הרבה יותר, אבל זה היה כדאי. איך בוחרים תמונות לכתבה? תלוי, אם אוהבים את האיש אז תמונה טובה שלו ואם לא, אז... וכדאי לתפוס אותו כשהוא אוכל.

כתבת כלכלית? אני?

עברו שנתיים. האי-שקט חזר. מה עכשיו? כמו לכל בוגרי "העולם הזה" באותה עת, הגיעו הצעות מכל העיתונים. אדם ברוך, עורך ירחון "מוניטין", שבה את נשמתי. "את תעשי פרופילים. חודש תעבדי על אישיות אחת, ואז תכתבי 6,000-5,000 מילים (מי קורא היום סאגות כאלה?). רינו צרור ערך. אחרי זמן מה, נעמדו מולי ברוך וחיים בר-און. אנחנו מקימים עיתון, שבועון כלכלי. יופי לכם, שיהיה בהצלחה. את הולכת לכתוב שם. אני? מילא אחות שהופכת לכתבת לשלום, לכתבת ספורט, רכילות, פוליטיקה, אבל כלכלה? צחוקים. "זה הכול היגיון וחוסר היגיון", סיכם אדם ברוך בטון סמכותי, "עם הזמן את תדעי להבדיל ביניהם". כך התחילו השנים בשבועון "כספים". לא הבנתי כלום, רשמתי הכול, ואחר כך ניסיתי לפענח מה זה אומר. בראון חיבר אותי לשלושה חברים שלו - דן זרמי, צבי פרידמן ודני הרטום. עליהם אמר שידם בכול ויד כל בם. "תשמעי, ולרוב הדברים אל תאמיני - ככה מתחילים", אמר.

אחר כך הגיע "גלובס". כבר הרבה זמן. התולעת מזמן החלה מתנועעת, אבל עוד לא מצאתי משהו שיספק אותה. אפילו לא קרובה לזה. אבל זה עוד יבוא.

ירון נאור: "החלטתי שאני לא מפחד ולא מחכה לאף אחד"

גיל: 52

מגורים: בת חפר

מצב משפחתי: גרוש+2

תחום עיסוק: בעבר מעצב תעשייתי בחברות היי-טק, היום בעל עסק לבניית כלי נגינה

 ירון נאור / צילום: איל יצהר

פעם, סייטקס הייתה ספינת הדגל של תעשיית ההיי-טק הישראלית, וירון נאור עבד בשורותיה בתפקיד של אמן מולטימדיה, בעל התמחות באיורים ובאנימציות שסיים את לימודיו במכון הטכנולוגי בחולון HIT בהצטיינות. בהמשך הדרך הוא נדד לחברות אחרות, עבד גם בקודאק ישראל וב-SAP, התחייב לפרויקטים מורכבים עם לוחות זמנים מוקפדים כנהוג בחברות היי-טק, התקדם וזכה להערכה מצד מנהליו, הרוויח טוב והעתיד היה נראה לו מסודר, רגוע ויציב.

הדחף לשינוי. בגיל 42 קשה למצוא אנשים שלא יחבקו בשתי ידיים מציאות חיים שמתאפיינת בוודאות תעסוקתית עם קו קריירה ברור שגם שכר נאה בצדו. אלא שאז, בפעם הראשונה בחייו, החזיק נאור גיטרה. "וכאן הכול התחיל", הוא מספר, "החלטתי שאני לומד לנגן על גיטרה, למרות שבסביבה הקרובה שלי דאגו להבהיר שבגיל כזה לא מתחילים ללמוד".

נאור שמע את כולם אך הקשיב בעיקר לעצמו, וכעבור זמן קצר כבר קנה את הגיטרה האקוסטית הראשונה והאחרונה שלו, כי מי צריך להוציא אלפי שקלים על גיטרה אם אפשר לבנות לבד. "השענתי את יד ימין על הגיטרה, והצוואר שלה לא היה לי נוח כי הוא היה עבה מדי. כמעצב תעשייתי שתפקידו לאפשר ממשקים נוחים למשתמש, החלטתי לעשות עם זה משהו".

ההחלטה שקיבל הובילה למפנה לא מתוכנן בחייו: "התחלתי לשאול שאלות. פגשתי אנשים שעוסקים בתחום, מורים, בוני כלי נגינה, בעלי חנויות לכלי מיתר, ולא קיבלתי מהם תשובות מלאות. מצאתי שרב הנסתר על הגלוי ושיש כאן ואקום שאולי כדאי להיכנס אליו. התחלתי לחקור את המבנה של הגיטרה, לחשוב על פתרונות, קראתי ספרים, צפיתי בסרטונים ברשת, שאלתי שאלות, ובתוך שלושה חודשים בניתי לעצמי גיטרה שתהיה נוחה לי, עם צוואר צר יותר, כזאת שיש לה מקום ליד ימין מבלי שהסאונד שבוקע ממנה יפגע".

ההתחלה. "אחרי שבניתי את הגיטרה הראשונה עוד הייתי בטוח שאצא לפנסיה מההיי-טק. מישהו, לא משנה מי, ראה במקרה את הגיטרה שבניתי וביקש שאבנה לו אחת כזאת בדיוק. בניתי לו, ואז בא גם החבר שלו, והחבר הביא חבר נוסף. ביני לבין עצמי עברה המחשבה שהם כנראה לא מבינים כלום במוסיקה, או לחלופין, שאולי בכל זאת אני עושה את זה טוב - והאמן לי שהם מבינים במוסיקה. הם גיטריסטים".

הוא החל ללמוד את הנושא ולהתמקצע בו, במקביל לבניית גיטרות שגם אמורות לנגן. בהתחלה ויתר על רבע משרה, בהמשך ירד לחצי, וכעבור שנתיים כבר החזיר את כרטיס העובד המגנטי למנהליו בחברת SAP.

התגובות. "חברים ומכרים טענו שזה לא יעבוד, שהגיטרה הראשונה שבניתי תקרוס בתוך שבוע. היום היא בת 10 והיא מדהימה".

הדרך החדשה. כיום נאור מנהל את הזמנים של עצמו, בלי בוסים על הראש ובלי שעוני נוכחות. את ביתו שבעמק חפר הוא הפך לסטודיו שמלא בכלי מיתר מסוגים שונים ובנגנים שמעבירים אצלו ימים. בין הלקוחות גם פלסטינים וערבים ישראלים שמתעניינים בעודים שהוא בונה, וכבר יצא לו לשבת בכמה קונצרטים ומופעים מוסיקליים שבהם הצלילים בקעו מכלים שבנה בעצמו. "יש בעבודה הזאת הרבה מאוד נשמה, למרות שגם בהיי-טק הייתה נשמה, אבל כאן אני עובד בשביל עצמי, משקיע בעסק משלי. כל מה שלמדתי ועשיתי במהלך החיים התנקז לכאן: זה שכנער למדתי ציור בשדה בוקר וזה שלמדתי עיצוב תעשייתי - בלי אלה לא יכולתי לעשות את מה שאני עושה היום.

"אני יכול לשבת עם לקוח שלא יודע להגיד בדיוק מה הוא רוצה, ואני מקשיב לדמיון שלו, מצייר או משרטט אותו, ואז יש מודל ראשון ולאחר מכן בנייה של כלי. בהמשך אתה גם שומע את המנגינות שעולות מהכלים שאני בונה באולם קונצרטים".

הכלכלה. במהלך העשור האחרון בנה נאור ומכר מאות כלי מיתר לנגנים מקצועיים וחובבים בארץ ובעולם, ואף הספיק לשחזר לאוטה, כלי מיתר שהוא מעין עוד אירופאי שניגן כבר לפני כ-400 שנה בתקופת הרנסנס. הסיפוק האישי מהעמידה באתגרים שקבע לעצמו מפצה על כך שהוא מרוויח כיום פחות ממה שהרוויח במהלך שני העשורים שבהם עבד בהיי-טק. "בעקבות ההחלטה שלי לעזוב את ההיי-טק ולהתמסר לפעילות הזו השכר שלי ירד. לא קיבלתי שום סיוע במסגרת התהליך הזה, ובשנתיים הראשונות גם הפסדתי כסף כי לא הכירו אותי אז מי יבוא. מימנתי את התקופה הזאת מהחסכונות שצברתי בשנות עבודתי בהיי-טק, ולמרות שמאוד מאוד קשה להיות עצמאי בישראל המשכתי לדבוק במה שאני מאמין בו. מצד אחד ירדתי ברמת החיים, אבל מצד שני אני מאוד מאושר. מצאתי את הייעוד שלי".

עצה לדרך. "לאורך כל הדרך האמנתי שאני עושה משהו טוב, שאני בונה את עצמי ובעיקר לא מחכה לאף אחד מתוך ידיעה שמה שלא אעשה בעצמי לא יעשה בידי אף אחד אחר. ועשיתי את זה בלי אנטי, בלי מרמור ועם הרבה אהבה ומוטיבציה. זו גם העצה שאני יכול לתת למי שרוצה לעשות שינוי באמצע החיים: שייכנס לפוקוס, שזה יבוא מתוכו, יבטא את היכולות ואת האהבות שלו, שימצא משהו יצירתי וילך איתו בכל הכוח והרצינות. יש הרבה מאוד אנשים שמפחדים ופשוט מחכים ומחכים ולא קורה להם כלום. אני החלטתי שאני לא מפחד ולא מחכה לאף אחד".

סיגלית אבישר: "התחושה הייתה שאני בכלוב של זהב. כל שבוע הרגיש דומה לקודמו"

גיל: 46

מגורים: תל-אביב

מצב משפחתי: רווקה

תחום עיסוק: בעבר כלכלנית, היום עורכת וידאו ופסיכותרפיסטית

 סיגלית אבישר / צילום: שלומי יוסף

אחותי, סיגלית אבישר, ואני דומות בהרבה דברים, אבל בכל מה שקשור לניהול הקריירה אנחנו שונות למדי. ב-11 השנים שאני עיתונאית ב"גלובס" היא הספיקה לעשות שתי הסבות מקצועיות - מכלכלנית לעורכת וידאו, ובשנים האחרונות גם החלה לטפל באנשים כפסיכותרפיסטית.

הדחף לשינוי "בתחילת דרכי למדתי מינהל עסקים ועבדתי ככלכלנית בכמה חברות. הכנתי תוכניות עסקיות, ניתוחים פיננסיים ובדיקות כדאיות. סביבת העבודה כללה בעיקר גיליונות אלקטרוניים והמון מספרים. עבדתי בחברה מצליחה ותוססת שהיו בה כל ההטבות הנלוות, כמו מסיבות ונופשי חברה בחו"ל, אבל התחושה הייתה שאני בכלוב של זהב. העבודה עצמה הייתה מונוטונית, שוחקת, נטולת אתגר וחסרת יצירתיות. כל שבוע הרגיש דומה לקודמו. אני זוכרת את עצמי משקיפה מהמשרד שלי בקומה 27 אל הרחוב ומרגישה שהחיים האמיתיים נמצאים שם למטה, בחוץ. ואז, בגיל 31, החלטתי ללמוד עריכת וידאו".

- מדוע דווקא עריכת וידאו?

"כבר כילדה התחום הזה קסם לי. לאבא שלנו הייתה מצלמת 8 מ"מ שבה הוא צילם את המשפחה. הייתי עוזרת לו לערוך את הסרטים, בשיטה שכללה חיתוך פיזי של הפילם והדבקה עם סלוטייפ מיוחד. התפעלתי לראות את הסרט שנוצר אחרי שמחברים בין השוטים ומוסיפים מוזיקה וקריינות".

ההתחלה. השינוי בקריירה לא היה מיידי. "המעבר לעריכה נעשה בהדרגה. נרשמתי ללימודי עריכת וידאו בבית הספר ג'אמפ קאט. הלימודים שילבו ידע תאורטי על עריכת תמונה, סאונד, קומפוזיציה, ידע טכני על תוכנות עריכה ותרגולים רבים. את הסרט הראשון שלי, "שוקו בננה בצפון קרולינה", שהוקרן בערוץ 8, ערכתי כשעדיין עבדתי ככלכלנית. הייתי חוזרת אחר הצהריים מהעבודה ויושבת לערוך את הסרט עד השעות הקטנות של הלילה.

"קהל הלקוחות שלי נבנה בתהליך הדרגתי, בעיקר מפה לאוזן. סרטים שערכתי ושודרו בטלוויזיה או הוקרנו באירועים הביאו לחשיפה שלי וליצירת קשרים חדשים. בסופו של דבר עזבתי את העבודה ככלכלנית והתחלתי לעבוד כפרילאנס. ההתמחות שלי היא בעריכת סרטים דוקומנטריים. אני עוברת על חומרי הגלם שצולמו, מסננת את הטובים ביותר ועורכת אותם כדי לספר את הסיפור באופן שיעביר את התחושות החזקות ביותר. עריכת סרטים דוקומנטריים מפגישה אותי עם אנשים עם סיפוריים אנושיים מרתקים - לפעמים אלה אנשים מבוגרים או ניצולי שואה שרוצים לספר את סיפורם, לפעמים אלה משפחות שכולות שרוצות לתעד קרוב משפחה שנפטר. בחדר העריכה יש הרבה רגעים מרגשים וקשרים חדשים ואישיים נוצרים.

"עריכת וידאו בכלל ובמיוחד בתחום הדוקומנטרי, היא עבודה יצירתית מאוד שדורשת הרבה סבלנות, דיוק ויכולת להתמודד עם אתגרים טכניים".

התגובות. "רוב התגובות שקיבלתי על השינוי היו חיוביות ותומכות, אולם היו גם כאלה שהביעו ספק וחשש. התגובות שבחוץ שיקפו את הרגשות הפנימיים שלי עצמי. זה לגמרי טבעי שבכל התחלה של דרך חדשה יתקיים לצד ההתרגשות גם חשש מהלא נודע".

הכלכלה. "החיסרון העיקרי בשינוי שעשיתי הוא שכעובדת פרילאנס אין ביטחון כלכלי. העבודה בעריכה נעשית לפי פרויקטים או לפי משמרות, ונתקלתי לא אחת בתופעת ה'שוטף פלוס מתישהו', כלומר מקרים שבהם מראש התשלום הוא במועד רחוק של שוטף פלוס 60-120 יום, אבל גם כשמגיע המועד התשלום לא מגיע. מלבד השינוי במקצוע, יש גם שינוי באורח החיים - והוא המעבר מסטטוס של שכירה לעצמאית. הערכים של ביטחון וחופש ניצבים זה מול זה".

שינוי מספר 2. "בגיל 42 הרגשתי צורך לעבוד גם עם אנשים ולא רק מול מחשב. עריכת סרטים דוקומנטריים, וסיפורים מרגשים שנחשפתי אליהם עוררו בי את הרצון לטפל וללוות אנשים. נרשמתי ללימודי פסיכותרפיה הוליסטית במכללת רידמן. הלימודים משלבים התפתחות אישית יחד עם רכישת ידע בפסיכולוגיה מערבית וטכניקות טיפוליות אנרגטיות מגוונות. מדובר במסלול לימודים של ארבע שנים, ואני נמצאת כיום לקראת סיומו. עברתי התנסות מעשית נרחבת של טיפול באוכלוסייה נורמטיבית, טיפול בבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, וליוויתי חולי סרטן במחלקה האונקולוגית".

השילוב. "השילוב בין פסיכותרפיה לעריכת וידאו קסום בעיניי ויש בו קווים מקבילים. בשניהם אני פוגשת סיפורים אנושיים. בעריכה, התפקיד שלי הוא לספר את הסיפור של הגיבור, ואילו בטיפול אני מתלווה אליו, בודקת יחד איתו אילו אפשרויות בחירה קיימות עבורו, אילו מכשולים קיימים והאם ניתן להישאר ולהיות שם, גם כשקשה. השינוי שעשיתי גרם לי לפגוש את החיים עצמם ולא רק להשקיף עליהם מבחוץ. אני מרגישה סיפוק, תחושת שליחות ומשמעות של ממש בתיעוד סיפורים אנושיים ובליווי מטופלים בתקופות מאתגרות בחייהם".

עצה לדרך. "כדי לצאת לשינוי באמצע החיים צריך לקבל החלטה ראשונית של יציאה מאזור הנוחות, הסכמה לעזוב את המקום המוכר, הנוח והבטוח. זאת החלטה לא פשוטה, יש המון חששות מהלא נודע ומכישלון. כמו שאנחנו יוצאים לטראק בחו"ל ומצטיידים במדריך מקומי, כך גם בכל התחלה של מסע חדש מומלץ לקבל ליווי של דמות תומכת שתהיה שם ברגעים של קושי, כשצריך להחזיק את היד בעת מעבר בין נקיקים ודרכים עקלקלות".

שמוליק גלר: "הדבר הכי חשוב הוא שאני שמח יותר, מחייך יותר. החרטה היחידה היא שלא עשיתי את השינוי קודם"

גיל: 53

מגורים: צהלה

מצב משפחתי: נשוי 3

תחום עיסוק: בעבר יועץ לניהול פרויקטים במגזר הביטחוני ומנהל תוכניות ושיווק בתעשייה הצבאית, היום טייס בארקיע

 שמוליק גלר / צילום: אריק סולטן

שמוליק גלר חלם כל החיים להיות טייס, אבל בחיל האוויר החליטו שהוא מתאים יותר להיות נווט - תפקיד שבו שירת לבסוף עד לשחרורו מהצבא בגיל 32. הוא היה אחראי אז על מערכות החימוש וניהול המשימה, אך לא טס. בשלב מסוים פגש את מי שלימים הפכה לאשתו, ובאחת הפעמים היא ביקשה ממנו שיקפיץ אותה לשדה התעופה בהרצליה כי התחילה לימודי טיסה. "חשבתי אז שהיא צוחקת עליי, אבל התברר שלא", הוא מספר.

"שם התחיל השינוי שלי, לאט-לאט ובהדרגה. בגלל האגו החלטתי להוציא רישיונות טיס פרטיים - הרי לא יכול להיות שלה יהיה רישיון ולי לא, אבל זה נשאר בגדר תחביב. כשהשתחררתי עבדתי שלוש שנים בחברת ייעוץ לניהול פרויקטים במגזר הביטחוני, ולאחר מכן שלוש עשרה שנה כמנהל תוכניות ושיווק בתעשייה הצבאית ברמת השרון. כל הזמן פזלתי לכיוון הטיסה, אך לא עשיתי עם זה כלום.

"שלב נוסף בדרך לשינוי היה פגישה שקיימתי ב-2008 עם חבר מימי חיל האוויר. סיפרתי לו על החלום הלא ממומש שלי, והוא אמר לי משהו שלעולם לא אשכח: שלי, לעומת רבים אחרים, כבר יש חלום ושיש לי גם את האמצעים להגשים אותו. זה עשה אצלי שינוי תפיסתי, אך עדיין לא העזתי לעזוב. אני לא טיפוס הרפתקן. כבר הייתי מבוגר, היה לי מסלול בטוח וקבוע והתמקצעתי בתחום. אפילו עשיתי תואר במינהל עסקים עם התמחות בשיווק.

"רק בשנת 2014, כשהייתי בן 50, רצה הגורל ועשו שינוי ארגוני בתעשייה הצבאית. במקביל נפתח קורס טייסים בארקיע, והחלטתי שבמקום להיענות להצעת עבודה נחשבת באלביט אני הולך על זה. מאז אני שם".

ההתחלה. "למרות הרקע התיאורטי שהיה לי, ההתחלה לא הייתה פשוטה. נדרשתי להשקיע המון זמן וכסף בהוצאת רישיונות ובצבירת ניסיון, חלקו בארה"ב בגלל שיותר זול שם. בנוסף, הייתי צריך לחזור ללימודים כמו סטודנט. הייתי יחסית מבוגר ביחס לשאר הניגשים לקורס, והלימודים היו בשבילי אתגר גדול. אחרי שנה וחצי בצי הפנים-ארצי עברתי לצי הבינלאומי, ובהמשך אני מקווה להפוך מקצין ראשון לקברניט".

התגובות. "לא הייתי יכול להגשים את החלום אלמלא התמיכה של אשתי. במקום לעבוד באלביט ולהרוויח הרבה מאוד כסף ולקבל תנאים טובים, התחלתי מאפס - ועוד בגיל 50. ברגע אחד היא הפכה להיות המפרנסת הראשית. מעבר לכך, הוצאת רישיונות טיסה היא השקעה לא מבוטלת שגם אותה לא הייתי יכול לבצע ללא התמיכה של אשתי. היא הבינה שזה מה שיעשה אותי מאושר ותמכה בתהליך שעברתי".

בית-עבודה. "אני נמצא הרבה יותר בבית לעומת התקופה בתעשייה הצבאית. אז נדרשתי לטוס לפעמים על בסיס דו-שבועי. קרו לא מעט פעמים למשל שחזרתי מיפן או מדרום קוריאה ביום שישי, וביום ראשון כבר טסתי לקולומביה. "גם הלחץ ירד. בעבודה הקודמת הייתי כל הזמן בסטרס ולקחתי את העבודה איתי הביתה. היום העבודה שלי מתחילה ונגמרת בזמן הטיסה, ויש לי פנאי לעוד תחביבים ולבילוי עם אשתי בערבים. היא אפילו מצטרפת אליי לחלק מהטיסות, ויש לנו זמן איכות כשברקע אנחנו רואים את השקיעות של יוון וקורסיקה.

"אבל הדבר הכי חשוב הוא שאני שמח יותר, מחייך יותר. לא אהבתי את העבודה בתעשייה הצבאית. היום אני עושה מה שאני רוצה ואוהב ואני מאוד נהנה. החרטה היחידה שלי היא שלא עשיתי את השינוי קודם".

עצה לדרך. "כשרוצים משהו ומשקיעים בו - בסוף זה קורה. זה לא בא בקלות בכלל וצריך הרבה רצון והרבה סבלנות, אבל בסוף זה קורה. אחי, שצעיר ממני בשלוש שנים, ראה כמה טוב לי והחליט ללכת בעקבותיי. גם הוא עזב את העבודה והלך לקורס טייסים של ארקיע. בשבוע שעבר הוא עשה את טיסתו הראשונה".

ירון גילן: "בלי תמיכה של הבית קשה מאוד לעשות שינוי כזה"

מגורים: רעות

מצב משפחתי: נשוי+2

תחום עיסוק: בעבר מנהל רכש באינטל, היום מומחה רכש ומו"מ

 ירון גילן / צילום: שלומי יוסף

האם קל יותר להיות עצמאי משכיר? בכלל לא בטוח, אבל ירון גילן עשה זאת - והוא לא מתחרט.

הוא הקים את הרכש של אינטל בישראל, בהודו ובאירופה (EMEA), ובמשך שבע עשרה שנה ניהל ארגוני רכש באינטל ובחברות שקשורות אליה. בהמשך עבר לחברת ספין-אוף של אינטל שבה הקים וניהל את הרכש בכל העולם, עם אחריות כוללת על הרכש בארה"ב, אירופה ואסיה. החברה הייתה הצלחה גדולה, מעל ומעבר לציפיות ולתחזיות.

בשלב מסוים מכרה אינטל את חברת הספין-אוף לחברה אמריקאית, וברגע אחד כל גורמי המטה הגלובליים, ביניהם גם התפקיד של גילן כמנהל רכש עולמי, התייתרו. ארגון הרכש שניהל נבלע ונטמע בארגון הקיים של החברה הרוכשת, וגילן היה צריך להחליט אם לקבל תפקיד אחר בחברה או לעבור לתפקיד סמנכ"ל רכש בחברה בינלאומית גדולה אחרת.

הדחף לשינוי. גילן החליט למנף את העיתוי לשינוי. "החלטתי שבמקום להיות שכיר אשתמש בניסיון ובאהבה שלי לתחום הרכש בכלל והמו"מ בפרט, ואייצר לעצמי הזדמנות עסקית להקמת חברה משלי.

"החלום היה קיים מזה זמן, היה לי ידע מקצועי רב וביטחון במצוינות שלי, וכעת הייתה לי גם הזדמנות".

ההתחלה. "מהיכרות עמוקה עם השווקים בארץ ובמדינות רבות בעולם, הבנתי שיש צורך אמיתי בפונקציה מקצועית שיודעת לשאת ולתת ולבצע רכש בצורה אופטימלית. אין כמעט תחום שבו חברה יכולה להרוויח או להפסיד כמו במו"מ אחד. לפני 4 שנים יצאתי לעצמאות והקמתי את NegoRite. פיתחתי מודל של פרילנס שנותן שירותי רכש ומו"מ לחברות, ובניתי הדרכות ללקוחות כיצד לנהל מו"מ אפקטיבי.

"הביטחון שלי ביכולתי להשיג תוצאות מצוינות, גרם לי להציע צורת התקשרות מבוססת הצלחה. כלומר, התגמול שלי מותנה ומבוסס על הצלחה בלבד, מה שמאפשר ללקוחות שלי ליהנות מהתקשרות חסרת סיכון מבחינתם - מצב של Win-Win אמיתי.

"למדתי שאחד הסודות למשא ומתן מוצלח הוא לא בעוצמת הכוח שאתה מפעיל - ההיפך הוא הנכון. הסוד הוא בהבנה ובאמפתיה שאתה מפגין כלפי אנשים. אני אוהב אנשים ומייחס ליחסים בין-אישיים חשיבות עליונה. אני מקפיד על ניהול מו"מ מכבד, תוך שיתוף פעולה מלא עם הספק, הבנת האינטרסים שלו ואיזון בין הרצון להשיג תוצאה טובה לבין הצורך לבנייה וחיזוק קשר טוב וארוך טווח איתו".

השינוי. "השינויים הם רבים ולא תמיד קלים. בכל זאת יצאתי ממקום מוכר עם תרבות ארגונית ברורה, קרדיט שנבנה לאורך שנים ומשכורת שמשולמת כמו שעון, ועברתי לעולם חדש לחלוטין. מעבר לידע המקצועי והמוכר שרכשתי לאורך השנים, הייתי צריך לייצר מציאות חדשה השונה הן בפן העסקי של שיווק, היכרות עם תחומים חדשים, נטוורקינג, גבייה וכד', והן בפן האישי של מעבר לתעסוקה עצמאית".

האתגרים. "אחד האתגרים המרכזיים - שלא נתקלתי בו בעבודתי כשכיר - נעוץ בעובדה שמנהלים רבים מעריכים את עצמם כנושאים ונותנים מצוינים ולכן קשה להם לקבל שמישהו אחר יכול להגיע להישגים טובים יותר. כך הם מחמיצים את האפשרות למקסם את המו"מ לטובת החברה ולשפר את השורה התחתונה. מצב שבו אני מגיע להישגים טובים יותר עלול להיתפס כמאיים על מקצועיותם. אני מבין את המצב הרגיש הזה ומתנהל איתו בעדינות".

התגובות. "אני זוכה לתמיכה ולפרגון מלאים. בלי תמיכה של הבית קשה מאוד לעשות שינוי כזה. בסופו של דבר, מדובר במעבר חד מביטחון תעסוקתי מלא לעצמאות, על כל המשתמע מכך. נדרשת רוח גבית של המשפחה לקראת צעד שאינו טריוויאלי, מתוך ביטחון שיש צורך אמיתי במה שאני מציע ומתוך אמונה בי וביכולותי".

עצה לדרך. "לאנשים רבים יש חלום לצאת לעצמאות, אחשוב להבין שזה לא קל, לא מ'תאים לכל אחד ולא תמיד נותן יתרון כלכלי. חשוב לצאת לדרך על סמך תוכנית עסקית סדורה וגיבוי כלכלי סביר. יחד עם זאת, אני מאמין גדול בעבודה שאוהבים אותה, ואם עושים שינוי חשוב שהוא יוביל להגשמה עצמית ולתחושת סיפוק".

דפנה גור: "יכולתי להיות חוקרת טובה, אבל אני לא משלה את עצמי שהעולם הפסיד את איינשטיין הבא"

גיל: 52

מגורים: רעות

מצב משפחתי: גרושה+3

תחום עיסוק: בעבר חוקרת גיאולוגיה, והיום מנהלת פרויקטים בתחום הניסויים הקליניים בחברת תרופות

 דפנה גור / צילום: שלומי יוסף

לא חלום ילדות, לא שחיקה וגם לא פיטורים הובילו את דפנה גור לעשות את שינוי הקריירה שלה. היא ויתרה על קריירה שסיפקה אותה מבחינה אינטלקטואלית ועל סביבת עבודה חברתית וחמה, כדי לזכות לדבריה בעצמאות כלכלית ובזכויות סוציאליות בסיסיות, שבמקצועות רבים הם דבר מובן מאליו, אבל לא כך היה במקצוע שלה. גור, שעסקה במחקר בתחום הגיאולוגיה, היא היום מנהלת פרויקטים בתחום הניסויים הקליניים בחברת תרופות. "הלב עדיין בשדה", היא מודה, "אבל אני נהנית מתחושת היציבות הכלכלית. במקום לרדוף כל היום אחרי 'הכסף הרך' של המחקר, ולא לדעת מה תהיה המשכורת שלי בחודש הבא ואם אי פעם אשיג תקן קבוע".

הדחף לשינוי. "גדלתי בירושלים, בבית של מורים ומחנכים, מגשימים, מייסדי קיבוצים. התעסוקה תמיד נתפסה ככלי להגשמה ערכית. בגיל 21 בחרתי במקצוע הגיאולוגיה, מנקודת מבט מאוד תמימה. רציתי להיות בחוץ, באוויר החופשי, לא חשבתי על משכורת, לא חשבתי על עתידי בעוד הרבה שנים. אלה היו שנות ה-80, והפערים הכלכליים לא היו כל כך גדולים. לא הייתה אז התפיסה שדווקא מדעי הטבע והמדעים המדויקים הם המפתח לפרנסה מכובדת, כפי שבני הנוער כבר יודעים היום. גם חינוך נחשב מקצוע טוב מאוד".

גור הצליחה כגיאולוגית, ומצאה משרה של חוקרת לקראת דוקטורט ולאחר דוקטורט במכון הגיאולוגי. "עבדתי בשדה כפי שרציתי, וגם במעבדה, וגם שם העבודה הייתה מרתקת. קבעתי גילאים של סלעים ולמדתי מכך על שינויים באקלים. במקביל, כדי להשלים הכנסה, עבדתי באוניברסיטה הפתוחה ובמקומות נוספים.

"אצל חוקרים ללא תקן יש תלות רבה בכספים 'רכים': מלגות ומענקים שאין לדעת אם יתקבלו שוב בשנה הבאה, שאינם תמיד מלווים בזכויות הסוציאליות המשלימות. וכשעובדים קשה על מחקר או על הגשה של בקשת מענק, אין זמן להשקיע בעבודות המכניסות ובכל חודש המשכורת משתנה. כל זה קורה כמעט לכל חוקר באקדמיה, עד שמקבלים תקן, וזה קורה, אם בכלל, רק בגיל 40-50".

- הגעת לרגע הזה בדיוק ב"עשור האבוד", שבו כמעט לא נפתחו תקנים באוניברסיטאות.

"נכון. באותה תקופה התחילו להכניס גיאולוגים עם דוקטורט למכון על תקן של טכנאים, רק כדי שניתן יהיה לתת להם עבודה. בהדרגה, כשאני והקולגות שלי הפנמנו שאנחנו עשרה גיאולוגים שמתחרים על תקן קבוע אחד, האווירה החברתית שעד אז הייתה נהדרת, הפכה פחות נעימה, באופן משמעותי. פתאום הסתכלתי סביב ולא הייתי בטוחה אם אמנם אהיה המאושרת שתקבל את התקן".

בשלב מסוים, השכר המצומצם והחמקמק הזה פשוט לא הספיק. "נשים בעיקר מוצאות את עצמן לעתים במקצוע לא מכניס, אבל לפעמים נסיבות מביאות לכך שאותן נשים מחפשות מקצוע שהוא יותר מתגמל כלכלית. אני הייתי זקוקה למשכורת גבוהה יותר כדי לשמור על עצמאות כלכלית ולפרנס גם את שלושת הילדים שלי".

ההתחלה. "אל תהליך ההסבה המקצועית יצאתי כאל פרויקט של ממש. תשאלתי את כל החברים שלי כדי להבין היכן היכולות שלי יכולות לפגוש את הצרכים של השוק. קיימתי שלוש פגישות עם פסיכולוג תעסוקתי והתייעצתי עם מנהלת בחברת השמת בכירים בתחום המדעים. החברות והחברים שלי מאוד תמכו בי, ובמיוחד אחת. כאשר בשלב מסוים הבנתי שהרקע המחקרי שלי, אף שאינו בתחום הרפואי, יכול לאפשר לי לעבור למשרה של ניהול מחקרים קליניים, אחרי הסבה לא ממושכת יחסית, אותה חברה שניהלה סטארט-אפ אפשרה לי להתמקם במשך שבוע במקום העבודה, לתצפת על מי שהועסקה בתפקיד כזה ולשאול שאלות.

"השלב הבא היה קורס הסבה של שלושה חודשים. היו מי שהרימו גבה, 'שוב את לומדת? לא הגיע הזמן שתסיימי ללמוד ותתחילי לעבוד?', ואחרים אמרו 'זה קטן עלייך, מגיע לך יותר', אבל אני הייתי דווקא מלאת תקווה בתקופה הזאת, כי ראיתי כיצד הקורס אכן מביא אותי למשרה יותר מכניסה ממש עוד מעט".

המשרה הראשונה לא הייתה אידיאלית. היא הייתה בנתניה, שעה וחצי נסיעה מביתה שברעות, ובמשכורת נמוכה יחסית לתחום. אבל בכל זאת גבוהה באופן משמעותי ממשכורתה כחוקרת והרבה יותר יציבה. "וקיבלתי רכב ולפטופ וביטוחים ובונוסים וכל הדברים שבאקדמיה אין מה לדבר עליהם. חשוב מאוד כשעושים הסבה מקצועית בגיל 40 פלוס, כפי שאני עשיתי, להיכנס לשוק העבודה כמה שיותר מהר, גם במחיר של פשרות, כי לחפש עבודה ראשונה בתחום עם קידומת 5 זה כבר הרבה הרבה יותר קשה".

עבודה מהבית. היום המשרה מתאימה הרבה יותר לצרכים. גור עובדת בחברת ניהול הניסויים הקליניים אינבנטיב, חברה בינלאומית. הניסויים לרוב מנוהלים מחו"ל, כך שמנהליה ממילא אינם יושבים במשרד בארץ, וכך היא זכתה להגשים שאיפה ותיקה - לעבוד מהבית. "עבודה מהבית פירושה שבסוף יום יש לי הרבה יותר כוח לצאת, להסתובב, ובסופי שבוע לטייל. זה מפצה אותי חלקית על העובדה שאני כבר לא יוצאת לאוויר הפתוח כחלק מהעבודה שלי, אם כי הלב שלי נשאר בשדה. היצירתיות של האקדמיה מאוד חסרה, אם כי התרגלתי לזה. מחקר הוא עיסוק שהרבה אנשים רוצים, ולא כולם יכולים לקבל. הייתי כנראה יכולה להיות חוקרת טובה, אבל אני לא משלה את עצמי שהעולם הפסיד את איינשטיין הבא".

- כעת, כשהילדים מעט יותר גדולים, יש מחשבה על הסבה נוספת, שתחזיר אותך לעולם האקדמי או לעבודה בחוץ?

"לא, אני עדיין מעדיפה את המשכורת המכובדת והיציבה. אם הייתי הולכת לעבוד אפילו כגיאולוגית בתעשייה, המשכורת שלי הייתה מייד נחתכת בחצי. אנשים לפעמים מציגים שינוי קריירה כסיפור של הגשמה, בעוד שלמעשה יש בו גם חוסר הצלחה במציאת עבודה במקצוע המקורי שלהם".

עצה לדרך. "אני מעדיפה לתת עצה למי שבוחר את המקצוע הראשון שלו: בחרו את מה שיאפשר לכם גמישות. נניח, אם אתם שואפים לעשות עבודה חברתית, אפשר לעשות זאת בתחום העבודה הסוציאלית או בתחום המשפטים. הברירה השנייה היא זו שתאפשר לכם גם לצאת מהמקום הזה, אם יום אחד תחליטו שאתם רוצים משהו אחר. היום ילדים יודעים את זה כבר בתיכון".

ברכה לוי: "צריך לקום ולעשות. לא להגיד מחר, גם אם זה מפחיד"

גיל: 44

מגורים: פתח-תקווה

מצב משפחתי: נשואה 4

תחום עיסוק: בעבר יועצת משכנתאות בבנק לאומי למשכנתאות, היום אחות בתחום בריאות הנפש בשלוותה

 ברכה לוי / צילום: איל יצהר

בשיאה של קריירה ארוכה כבנקאית וכיועצת משכנתאות, הבינה ברכה לוי שעבודה כאחות תמלא אותה בסיפוק רב יותר. "הגעתי לגיל שרציתי משהו לנפש, כזה שיגרום לי להגיד שלא עשיתי רק כסף בחיים. כשעובדים עם אנשים צריך אמפתיה וסבלנות - תכונות שהיו לי גם בעבודתי בבנק - אבל הרגשתי שיש לי מקום להמשיך ולתת עוד".

הדחף לשינוי. "תמיד הייתה לי התלבטות ומחשבה בנוגע לעבודה סוציאלית. עברתי במשך עשור כמה תפקידים בבנק, עד שהיה לי נוח וקיבלתי שכר טוב. הצעד הסופי נעשה אחרי שאמא שלי הייתה מאושפזת וראיתי את התפקוד בבית החולים שנבע ממחסור בכוח אדם. אז הרגשתי שאני רוצה לעשות שינוי.

"במקביל, הייתה לי גם שכנה שהחלה בהסבה שנה לפני וכל הזמן שאלה אותי 'נו, מתי את באה?'. כשיש ילדים כל הזמן אומרים 'נראה'. בסוף היא זו שהביאה את טפסי ההרשמה והלכתי על זה. אלמלא האשפוז של אמא שלי, אולי הייתי ממשיכה בבנק ודוחה את הצעד".

ההתחלה. "התחלתי ללמוד סיעוד כשהייתי בת 39. המון זמן רציתי לעשות את זה אבל לא היה לי מספיק אומץ. לעזוב מקום עבודה מסודר ובמשך שנתיים לא להכניס משכורת הביתה - זה שיקול רציני. אלה לימודים אינטנסיביים, 4 ימים בשבוע, ובחמישי מבחנים או התנסויות. גם הילדים היו מאוד צעירים. הקטנה הייתה רק בת כמה חודשים.

"גם היום, בגלל שאני נדרשת להגיע לרמה מקצועית כזו כך שהרופאים יוכלו לדבר איתנו בלועזית, אני חוזרת הביתה אחרי יום עבודה אינטנסיבי כדי ללמוד למבחנים. אלו שנתיים של 'קריעה'. אבל אני מאמינה שדווקא אנשים משכילים ואקדמאים בסבב ב' הם אלה שצריכים לעבור לתחומים כאלה. סיעוד הוא מקצוע נדרש ותמיד יהיה צורך בעובדים. יש גם קשת רחבה של אחיות. אפשר לעבוד בחדר ניתוח במשמרות בוקר, לילה או ערב, ואפשר גם להיות אחות בטיפת חלב. היום מעודדים אחיות להמשיך ללמוד, לעשות קורסי ניהול ולהתקדם לניהול מחלקה".

- את חושבת על זה?

"בהחלט. אני רואה את עצמי מנהלת מחלקה או שאולי אמשיך ללימודי מיילדות".

הכלכלה. "בעבודת הסיעוד עובדים קשה ובמשמרות, אבל נישה של בתי חולים שונה מקהילה. השכר שלי נשאר כמעט אותו הדבר, אבל אני מניחה שבקהילה הייתי מרוויחה פחות".

התגובות. "בבנק היו בשוק. לא הבינו איך החלפתי את המזגן, את כיסא המנהלים הנוח ואת עמדת הקפה, בעבודה פיזית שעומדים בה כל היום על הרגליים. אבל בעלי תמך מאוד, וכך גם החברים שלנו".

- הוא לא חשש שהמשפחה תשלם את המחיר?

"כן, אבל הוא הבין מה טוב לי. הוא הבין שאני שחוקה והסתכלנו קדימה".

עצה לדרך. "לקום ולעשות. לא להגיד מחר, גם אם זה מפחיד, גם אם לפעמים צריך לחתום אבטלה".

ארז בן עזרא: "אם אתם לא מוצאים תשובה לשאלה למה לעשות הסבה מקצועית - לכו על זה בכל זאת. זה מה שעבד אצלי"

גיל: 47

מגורים: כפר-סבא

מצב משפחתי: נשוי+3

תחום עיסוק: בעבר סמנכ"ל פיתוח עסקי בחברת המשחקים האינטראקטיביים 888 ובפיוניר, היום שחקן

 ארז בן עזרא / צילום: שלומי יוסף

בגיל 40, החליט ארז בן עזרא, אז בכיר בהיי-טק, לנסות וללכת עם האהבה האמתית שלו - קולנוע ומשחק. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא מגשים חלומות ישנים, אולם במקרה הזה מדובר היה בהרבה יותר מסתם עוד גחמה ותחביב. הוא הניח את הלפטופ, נטש את המשרד הממוזג, הלך ללמוד משחק, התנדב לשחק בסרטי סטודנטים, עמד בתור באודישנים לפרסומות ואף הצטרף לתיאטרון.

הדחף לשינוי. "החלטתי שאני צריך משהו נוסף בחיים, והאהבה הגדולה שלי לקולנוע דחפה אותי בגיל 40 למשחק. נכון שתמיד חיפשתי מקומות עבודה שיש בהם דרמה, משהו שהוא מעבר, מיוחד. ב-888, למשל, גויסתי בהתחלה לתפקיד ניהולי ועשיתי רילוקיישן לווילה על חוף בקריביים. חוף עם הוריקנים, מוכה סערות. האינטראקציה הזו מאוד דומה למה שאני עושה היום".

ההתחלה. "זה לא היה שינוי חד, אלא תהליך. הלכתי ללמוד משחק ומסדנת חובבים עברתי לסדנה מקצועית. מי שהדריכה אותי אז המליצה שאמשיך ללימודים ב'ניסן נתיב'. בהמשך הצטרפתי לתיאטרון כפר-סבא, אבל אני לא מקבל שכר קבוע אלא עובד מהפקה להפקה. נכון שצריך גם כישרון, ואני מקווה שיש לי. אני לא יודע אם מה שיש לי זה כישרון או שאני פשוט עובד קשה. אני לא רואה בזה סתם תחביב".

הכלכלה. "ההבדלים בשכר משמעותיים מאוד. במשחק כמעט שלא מרוויחים, וגם העבודה עצמה היא עבודת ליקוט. יכולות להיות תקופות שלא מרוויחים בהן אגורה, מה שנכון במיוחד למישהו כמוני שהחל לבנות את עצמו רק בשנים האחרונות. לכן אני לוקח גם עבודות בחינם, בסרטי סטודנטים, שאני זקוק להן לשם ההכרה והניסיון, וגם בגילי אני עומד בתור לאודישנים כמו כולם. אבל אני חש תענוג. אני נהנה תמיד ממה שאני עושה, אבל עכשיו אני יותר מרוגש. אני מוצא הרבה יתרונות בשינוי. להיות סטארט-אפיסט זה להתחבר ללפטופ גם בשישי ובשבת, והיום אני יותר אדון לעצמי ופחות בלחץ. נכון שאני מרוויח פחות, אבל אני לא סופר את זה כרגע. זה יגיע. מה שכן, אני עדיין עושה מנטורינג לסטארט-אפיסטים ולא עזבתי את העולם ההוא לגמרי. אני עושה עוד דברים מהצד ושומר על קשר עם התעשייה, אבל ממקום אחר".

- הפיכת תחביב למקצוע לא הורסת את כל הכיף?

"אני רחוק מאוד מהנקודה הזו, אני נהנה נטו. מצאתי מקום שעד היום לא ברור לי למה בכלל אני נמצא בו. בחיי שאין לי תשובה לזה. יש לי תשובה לשאלה למה להיות אבא ולמה להיות סטארט-אפיסט. פה? אין לי. יש מקומות שאני מרחף באוויר ויש מקומות שאני מתרסק בהם. היו לי במהלך הקריירה מנהלים ומדריכים, אבל מילה אחת ממורה למשחק שאני מכיר יומיים יכולה להרים או לרסק אותי, ואני לא יודע למה".

התגובות. "הייתי בטוח שיהיו הרמות גבה, ובסביבה הרחוקה יותר באמת היו כאלה, אבל הרוב קיבלו את השינוי בצורה מאוד טובה. פתאום ראו אותי בפרסומות, כמו למשל בפרסומת לתאגיד המיחזור, או כששיחקתי תפקיד קטן בסרט 'בית לחם'. הם התפלאו. הקרובים יותר אולי רק הופתעו שאני דבק בזה. היו דברים שעשיתי בעבר, כמו למשל להיות מדריך טיס, אבל זה משהו שממש תפס אותי. "כן, הילדים שלי פה ושם נבוכים, אבל הם שותפים מלאים לכל מה שאני עושה. כל המשפחה יודעת על אודישן שאני עובד עליו והיא חלק מזה".

עצה לדרך. "זה נורא קלישאתי, אבל הייתי מציע למי שרוצה לעשות הסבה מקצועית קודם לשאול למה. ואם אתם לא מוצאים תשובה - לכו על זה בכל זאת. זה מה שעבד אצלי".

שרון רביב: "ברגעי חולשה הביטחון מתערער, אבל אני מזכירה לעצמי שאני תמיד מנסה להיות מעולה במה שאני עושה"

גיל: 44

מגורים: כפר ורבורג

מצב משפחתי: נשואה+3

תחום עיסוק: בעבר מנהלת תיקי לקוחות, היום יועצת ארגונית

 שרון רביב / צילום: איל יצהר

שרון רביב עבדה מגיל 11, כמעט תמיד בשלוש עבודות, ולא הפסיקה לדאוג למצבה הכלכלי. באמצע החיים היא הבינה שאם פעם אחת היא תעשה הכל הפוך ("כמו בפרק של סיינפלד, כשעושים הכול הפוך זה מצליח") ותשקיע בעצמה ("דווקא כשהחלטתי לשפוך כסף על דיאטה, ספורט וסטיילינג"), הסביבה מהר מאוד תכיר ביכולות שלה להיות עצמאית. במשך שנים היא עבדה כמנהלת לקוחות בחברות גדולות: "העבודה הראשונה שלי אחרי התואר הראשון במדעי החברה הייתה מנהלת בסטימצקי, ניהלתי כמה סניפים והתאהבתי במקצוע הניהול". אך במקצוע שבאמת עניין אותה - ייעוץ ארגוני - היא לא הצליחה למצוא עבודה. "אני גרה בפריפריה ויש פחות ביקוש לתפקיד הזה. כל הצעה שקיבלתי בייעוץ ארגוני הייתה הרבה פחות אטרקטיבית ממה שיכלו להציע לי כמנהלת עם ותק בסטימצקי".

בגיל 42 היא הבינה שאם השינוי לא יקרה עכשיו - הוא כנראה לא יקרה לעולם. "אחרי 8 שנים החלטתי שזה עכשיו או לעולם לא. שאם אני לא עוזבת והופכת להיות יועצת ארגונית זה כבר לא יקרה".

הדרך לשינוי. במשך שלוש שנים היו לה מחשבות על עזיבה, אבל היא דיכאה אותן כי זה היה נראה לה לא ריאלי. בסופו של דבר הבינה כאמור שאם לא תעשה צעד דרסטי ייתכן שהשינוי הזה פשוט לא יגיע. "לפני שנתיים החלטתי לקחתי פסק זמן ולעשות ריסטרט. זה קשור גם לגיל 40. מיציתי את מה שעשיתי".

ההתחלה. שרון עזבה את מקום העבודה שלה בלי לדעת לאן פניה מועדות, ולקחה עשרה חודשי חופשה כדי לגבש את הצעד הבא. המצב הכלכלי והתמיכה המשפחתית אפשרו לה לא לעבוד. היא החלה את התהליך בחופשה בתאילנד, אליה נסעה "כדי לנקות את הראש". כשחזרה, החלה להתנסות במסגרות שונות כדי לקבל כלים והשראה. אז החליטה ללכת בדרך העצמאית.

השינוי התחיל מהחוץ אל הפנים: היא שינתה את התזונה, החלה לעשות יותר ספורט והתייעצה עם סטייליסטית, כי לשיטתה "ברגע שאתה מעריך את עצמך ומשקיע בעצמך - הסביבה שלך תנהג באופן דומה".

החזרה לעבודה הייתה מורכבת. מחד, השכר שלה כיום יכול להגיע לפי 7 ממה שהייתה מרוויחה קודם, ומאידך היא עדיין לא מגיעה להיקף שעות של משרה מלאה. "עוד לא הגעתי לרמה שאני רוצה להגיע. אי-אפשר לעשות מעבר כל כך חד ושישר אנשים ידפקו לי על הדלת ויגידו שהם רוצים להתייעץ איתי".

בחודשים הראשונים עוד הייתה מתביישת להציע את שירותיה, לאט-לאט החלה להציע שירותים בהתנדבות, מה שהוביל בסופו של דבר לעבודה.

התגובות. "היו כמה אנשים בודדים שהאמינו בי ותמכו בשינוי - הבוס שלי לשעבר, חברה טובה ואחותי, שמאוד האמינו בי. עם בעלי היו עליות וירידות, הוא תמך אבל כל הזמן שאל אותי מה המוצר שלי. היה לו קשה להבין עד הסוף מה אני עושה ומה אני מנסה למכור".

כשבסביבתה הבחינו שהיא מתמהמהת עם החזרה לעבודה, התחילו להרים גבה. "לכל אחד היה מושג אחר לגבי הזמן. חלק חשבו שההפסקה שלקחתי תהיה לחודש או לשלושה חודשים, כשזה התמשך והגיע בסוף לעשרה חודשים זה כבר התחיל להדאיג.

"אבל אנשים עדיין מאמינים בי. הם ידעו שאני בן אדם שעובד מגיל 11, הרי את הדי.אן.איי שלי לא שיניתי. ברגעים של חולשה הביטחון אמנם מתחיל להתערער, אבל אני מזכירה לעצמי שתמיד נתתי את כול כולי, גם בצבא וגם בלימודים. שאני תמיד מנסה להיות מעולה במה שאני עושה".

עצה לדרך. למי ששוקל שינוי באמצע החיים היא ממליצה להתחיל מלחזק את עצמך. "לעבוד על חוסן, ביטחון עצמי ואנרגיה - אלו הם הכלים להצלחה. להיות הכי טוב שאתה יכול - גם פיזית, גם שכלית וגם מקצועית. במקביל, להקיף את עצמך באנשים שעושים לך טוב מקצועית וחברתית". עבורה זה עבד.

אירית סדן: "הרגשתי שיש בי תכונות של טיפול שלא באות מספיק לידי ביטוי בתחום האדריכלות"

גיל: 58

מגורים: רמת-גן

מצב משפחתי: נשואה+2

תחום עיסוק: בעבר אדריכלית, היום נטורופתית מומחית, מטפלת בתזונה טבעית ומומחית לדיקור אוזן

 אירית סדן / צילום: איל יצהר

לפני כ-15 שנים עלתה אירית סדן על מסלול של התפתחות ושינוי כשהחליטה באופן הדרגתי לעזוב את מקצוע האדריכלות לטובת נטורופתיה. "עברתי מתכנון הבית החיצוני לתכנון הבית הפנימי", היא מגדירה.

את השינוי שעברה היא מתווה כהתנהלות שהחלה במעין עולם נוסף. כאדריכלית עסקה בתכנון בנייני דירות ובתים פרטיים במסגרת פרטית ובמשרדים מתמחים, ואף עיצבה ותכננה מרפאה עבור בעלה, ד"ר מירון סדן, רופא אף-אוזן-גרון.

"תכננתי את המרפאה בדגש על מקום שיהיה נעים ונוח לאנשים. במקביל, עבדתי במרפאה בפן האדמיניסטרטיבי ונחשפתי לאנשים רבים ומגוונים".

הדחף לשינוי. "הרגשתי שאנשים מעניינים אותי ושיש בי תכונות של טיפול שלא באות מספיק לידי ביטוי בתחום האדריכלות. כשעבדתי במרפאה הבנתי את הקשר העמוק בין אדריכלות ונטורופתיה. כדי לבנות את הבית הפנימי שלך צריך להשקיע בהמון דברים כמו תזונה, שינוי הרגלים, שיפור אורח החיים, הפחתת מתחים ועוד, בדיוק כמו שמתכננים דירה ועושים 'זום' גם על הבן אדם, מעצבים אותה בהתאם לצרכים האישיים של הלקוח.

"אז הבנתי שאני יכולה להתחיל ללמוד נטורופתיה ולאפשר במרפאה שלנו טיפול משולב - קונבנציונלי (בעלי) וטבעי (אני) - וכך היה.

"אחת התכונות שמלוות אותי כל החיים זה הצורך ללמוד ולהתפתח, וזה תחום שזה מאוד אפשרי בו".

ההתחלה. השינוי שעברה ועודנה עוברת סדן נעשה כאמור באופן הדרגתי. "עבדתי גם וגם - גם במרפאה וגם כמטפלת, וגם עכשיו אני עדיין מנהלת את כל הבירוקרטיה של המרפאה. המרפאה שלי נמצאת בתוך המרפאה של בעלי, כך שאני נחשפת למטופלים שבוחרים לשלב בין רפואה קונבנציונלית למשלימה".

השינוי. "לא מדובר בשינוי מבחינת הקונספט, בגלל שבשורה התחתונה אני זו אני. יצרתי שיטת טיפול טבעית לירידה במשקל וטיפול בבעיות בריאות שנקראת 'צעדים קטנים לשינוי גדול', שמושפעת מאיך שאני תופסת את העקרונות של בניית בית חיצוני ובית פנימי של הגוף והנפש. למעשה, זו אותה השיטה שבה בונים בניין או דירה, ויכול להיות שהיה לי יותר קשה להבין את זה אם לא הייתי באה מעולם האדריכלות".

- את משתמשת בכלים שקיבלת כאדריכלית?

"כן. גם אדריכלות היא קצת טיפולית בסופו של יום. עושים שורה של צעדים קטנים בדרך לשינוי גדול. אני רואה את זה כמו שמניחים לבנה ועוד לבנה לבניית בית בתהליך שהוא בדרך לבניית סביבה בריאה ונוחה גם עבור האדם".

הכלכלה. "השכר לא היה ה'אישו' בכל התהליך הזה, והוא לא מה שהוביל את השינוי, שבא מתוך צורך ללמוד ולהתפתח".

התגובות. "בעלי זרם עם התהליך ורצה שאתפתח בכיוון שאני רוצה, והבת שלי שלמדה פסיכולוגיה תעסוקתית בחרה בעקבות השינוי שעברתי לעסוק בהתמחות שלה בשינוי תעסוקתי".

עצה לדרך. "להשתדל בכל הכוח לעשות את זה, לא לוותר ולא להתייחס לגיל כאל מכשול.

"ההמלצה שלי היא ללכת אחרי הצורך הפנימי לשינוי ולבחור בדרך שתשתלב בחיים. תהליך הדרגתי הוא יותר קל. כשהשינוי מתחיל להתגלגל זה מתגלגל, אבל צריך להתניע אותו. השינוי שלי הגיע מתוך דחף להתפתח וללמוד, ואני יכולה להגיד שאני הרבה יותר מרוצה ממה שהייתי קודם".