מדינה מסריחה: ישראלים רבים נאלצים לחיות בתוך ענן ריח

מדינת ישראל הולכת ומצטופפת, שטחי המגורים מתקרבים לשדות החקלאיים, למט"שים (מתקני טיהור שפכים) ולאזורי התעשייה, ואחד מתוצרי הלוואי הוא חשיפה הולכת וגדלה לריחות לא רצויים. רק בחודש האחרון התלוננו תושבים רבים מאזור השרון ומהמרכז על צחנה נוראה. סריקות שביצעו אנשי המשרד להגנת הסביבה זיהו שטח חקלאי נרחב צפונית לרעננה, שבו פוזרו, לפי ההערכות, כ-60 מטר קוב לשלשת גולמית של תרנגולי הודו.

התמחות בריח

הזמן הזה שבין המימונה, יום העצמאות ול"ג בעומר הוא עיתוי שבו מתבקש להרהר בסוגיית הריחות שאנחנו נחשפים אליהם נגד רצוננו. כי כל מי שגר ליד שטח פתוח או פארק לא יכול להימלט מענני העשן ומריחות המנגל. הריחות האלה הם מטרד זמני ושולי ביחס לניחוחות היותר בעייתיים, אלה שמציקים לנו דרך קבע.

כך למשל, הריח הנוראי שאליו נחשפים כשעוברים באזור צומת קריית אתא, לכיוון קריית חיים, וגם ריח הפסולת בשכונות דרום תל-אביב, שדולף בשעות הבוקר מתחנת המעבר בחיריה.

בשנים האחרונות, וזה בהחלט קשור לתנופה האדירה של הבנייה למגורים המתפשטת לשטחים חדשים, הפך הריח לנושא שדנים בו בוועדות התכנון והבנייה. יש תוכניות לא מעטות שבהן נדרש סקר ריח, ויש אפילו יועצי סביבה שמתמחים בנושא.

ד"ר רבקה קולטון נחשבת למומחית העיקרית בישראל לתחום הריחות. קולטון דיסקרטית מאוד ביחס לפרויקטים שבהם היתה מעורבת, אך בדיקה באינטרנט מגלה שהיתה שותפה לכמה עניינים סביבתיים/תכנוניים שעלו לסדר היום הציבורי. כך למשל היא היתה מעורבת בהכשר שנתן המשרד להקמת הסביבה להקמת עיר הבה"דים ליד אזור התעשייה של רמת חובב, וגם לדרישה להעביר את תחנת המעבר של הבקר (קרנטינה) מאילת. נושא מעניין הוא הטיפול במפעל בראון, מכון תערובת המייצר מזון לעופות, באזור השכונות הירוקות בצפון מערב כפר-סבא.

- איך מגדירים מפגע ריח? תמיד אמרו לנו שעל טעם ועל ריח אין מה להתווכח.

קולטון: "ריח הוא אחד מהפרמטרים הקשים ביותר למדידה. ההגדרה של ריח כמפגע מקורה בתקנים אירופאיים והיא מבוססת על עדויות 'בלתי תלויות', כלומר, שאין למי שמגיש אותן אינטרס. הדרישה היא לשלוש תלונות בפרק זמן של 24 שעות, או לעשר תלונות במשך 30 יום. היום, בגלל הרשתות החברתיות והווטסאפ, קשה מאוד למצוא מצב של תלונות בלתי תלויות. ברגע שיש נושא שהופך לעניין קהילתי יש הטיה. במצב הזה נדרשת עדות של מומחה ואכן, בשונה מפעם, אני נדרשת להופיע בלי סוף בבתי המשפט".

קולטון מדגישה כי מדובר בתחום בעייתי, המבוסס כאמור על תחושתו הסוביקטיבית של המריח. "הריח הוא רגע פה, רגע שם. יש הנחה לפיה יש פיזור שווה במרחב, בצורה של קונוס שהולך ונפתח, ובהתאמה, הריכוז הולך ויורד. אבל בפועל זה הרבה יותר מורכב. הרוח, שהיא הנשא, יכולה לשנות את כיוונה והפיזור לא אחיד במרחב. קשה לפענח את הגיון ההתנהלות של הריח. כל בן אדם הוא חיישן. מצד שני, הריח הוא תחושה. אחד יכול להרגיש אותו והשני לא".

ומיהם האנשים שמתלוננים? לדבריה, "אוכלוסייה חלשה לא מתלוננת. להתלונן זה טירחה. אנשים יתלוננו כשירגישו שפוגעים להם באיכות החיים, או כשהם חושבים שערך הנכס שלהם יורד בגלל הריח. באופן כללי, כשיש אינטרס כלכלי, ההתנהגות של המתלוננים אגרסיבית. הם מכינים את התיק לבית המשפט".

"גם האשפה בבית שלנו מסריחה"

בשנים האחרונות יש עיבוי משמעותי של מגורים והרחבות במושבים ובקיבוצים. לא מעט עירוניים מתאהבים בהגשמת החלום לבית צמוד קרקע, עד ששהם מגלים שבפרוספקט הצבעוני ששיווק להם את ההרחבה הנהדרת (או במועד המדויק בשנה שנבחר לערוך בו מפגש היכרות במושב המתפתח) לא היה כמובן ריח של פרות ושל דישוני קרקע.

לדברי קולטון, "זה כמו ירייה ברגל. אנשים באים לגור באזור ירוק, רואים צמחייה, ציפורים. הם לא מודעים לכך שבשטחים החקלאיים יש ריסוסים, טיוב הקרקע בזבלים למיניהם. למשל, יש נטייה בשנים האחרונות לעבור לקומפוסט מבוצה (חומר אורגני מוצק הנוצר כחלק בלתי נפרד מתהליך טיהור השפכים), מאשפה ביתית, מצואה של פרות או מלשלשת תרנגולות. בכל מקרה, הקומפוסט מייצר ריח. נכון שיש חובה לעשות דיסקוס של הקרקע בתוך 24 שעות מזמן הפיזור, אבל זה לא תמיד קורה. יש גם מחויבות להשתמש בזבל שעבר תהליך של קומפוסטיזציה (תהליך ביולוגי שבו החומר האורגני מתפרק בסביבה אווירנית לתוצר יציב, נטול פתוגניים), אבל גם זה לא קורה".

- אנשים שעברו לשכונה בדרום תל-אביב מספרים שבבקרים יש ריח עז של זבל מכיוון חיריה. מדובר במרחק של כ-5 ק"מ וזה קורה רק לפעמים.

"בתל-אביב מרגישים את הריח כשהרוח המזרחית מסיעה את הריח בשעות הלילה המאוחרות. בשעות היום, הרוח היא לכיוון ההפוך ובמושב גנות יש ריחות בשעות היום.

"אבל גם האשפה בבית מסריחה אחרי כמה ימים, כי המיקרואורגניזמים מתפרקים והם אלה שמייצרים את הריח. הזבל שמגיע לחירייה הוא בן כמה ימים, ובקיץ הוא עוד יותר מסריח. החומר שמגיע יכול להיות מופנה לבור מרכזי, שממנו הוא מועמס למשאיות שנשלחות למטמנות בדרום הארץ (האתרים גני הדס, דודאים ואפעה), או שהוא מועבר למתקן RDF, שם עושים לו הפרדה. החומר האורגני אמור ללכת לקומפוסטיזציה והחומר המתאים עובר תהליך של יבוש וגריסה והופך לדלק בעירה".

ירידה בערך הדירות

אין מחקרים המתייחסים ישירות לסוגיית הקשר של מפגעי ריח ומחירי הנדל"ן. אולם, בדיקה שערך ויטלי דובוב-דותן, ראש צוות המחקר באתר מדלן, מגלה שגם בחיפה וגם בתל-אביב יש פער במחירים בין אזורים שבהם מקורות מפגעי זיהום האוויר נראים לעין (במקרה של זיהום אוויר מדובר בריח שעלול כמובן להיות גם מסוכן בריאותית), לעומת אזורים קצת יותר רחוקים, שבהם המקורות נסתרים ולפעמים לא פחות מסוכנים.

בעיר חיפה יש פער מחירים בין שני עברי רכס הכרמל. דירות 3-4 חדרים שפונות לכיוון מפרץ חיפה, נוף נמל הקישון ובתי הזיקוק זולות ב-27% בממוצע מדירות דומות מצדו השני של ההר.

דובוב-דותן אומר שעל פי תפיסת הציבור החיפאי, ציר הרכס הוא "קו המשווה" של חיפה, והדעה הרווחת היא שהאזורים שנמצאים דרומית מערבית אליו מוגנים מפני החשש לזיהום האוויר. ההבדלים חוצים שכונות: כך ניתן לראות שבשכונת אחוזה במרומי הכרמל מחירי הדירות בצד הצפון-מזרחי נמוכים לעומת מחירי אותן דירות בצד הדרום-מערבי של השכונה, אשר נתפס כנקי ומוגן יותר מהחשש לזיהום אוויר. במקרה זה, מדובר בפער של 8% עד 13% בממוצע.

בדיקה דומה נעשתה גם בתל-אביב בעסקאות שבוצעו לאורך דרך נמיר (בין רחוב פנקס לפארק הירקון). דירות 3 חדרים שנמכרו לאורך דרך נמיר היו זולות ב-16% מאותן דירות ברחובות פנימיים יותר ממזרח (שכונת בבלי) או מערב (הצפון החדש). דירות 4 חדרים היו זולות משמעותית - פער של 20%-25% - לעומת דירות דומות ברחובות פנימיים.

תושבת אלישמע: "זה כמו לגור בשירותים"

בימים אלה נדונה בקשה לאישור תביעה ייצוגית שהגישו שני תושבים ממושב אלישמע, ליד כפר-סבא, נגד הזרמת השפכים לירקון באזור מזרח העיר כפר-סבא. התביעה הוגשה באמצעות עורכי הדין חגי קלעי ואוהד רוזן נגד קבוצה של רשויות הכוללת, בין היתר, את איגוד ערים דרום שרון המזרחי, קמ"ט הסביבה של המנהל האזרחי בשומרון ועוד.

לטענתם, לנחל הירקון נגרם זיהום ארוך ומתמשך כתוצאה מהזרמת שפכים וקולחים באיכות ירודה ממתקן טיהור השפכים בניר אליהו, ממאגרי הקולחים ניר אליהו ורמת הכובש, ומשפכים המוזרמים ישירות לנחל וליובליו. לדבריהם, השפכים והקולחים זורמים בסמוך לבתי התושבים במושב אלישמע, מושב נווה ימין, שדי חמד, כפר-סבא המזרחית והוד השרון, יוצרים מפגעי ריח קשים, גורמים לבחילות וכאבי ראש ולמפגעי יתושים.

נועה חובב, תושבת אלישמע, מספרת שבגלל ההגלשה של המט"ש (מתקן טיהור שופכין) זורמים בנחל קנה, יובל של הירקון, מי ביוב כל השנה. חובב: "זה כמו לגור בשירותים. הריח מגיע אלינו לבתים בעיקר בשעות הבוקר והערב. אי אפשר לארח, יושבים בחלונות סגורים, והילדים שלנו לא יוצאים לחצר".

מפחמות השומרון: מנסים לשים סוף ל"טרור האקולוגי"

בשנים האחרונות ישנן יותר ויותר תלונות על מפגעי ריח ועשן מהמפחמות (בתי ייצור של פחמים למנגלים) שנמצאות בשומרון. הנפגעים הקרובים הם הקיבוץ מצר והיישוב הקהילתי מצפה אילן, אבל יש תלונות רבות גם מחריש, מפרדס חנה, ואפילו מזכרון יעקב וחדרה.

מרסלו אידלמן, תושב קיבוץ מצר, מספר שמדובר במפגע קשה: "מי שלא הריח לא מבין. אנחנו כמעט תשע שנים לא תולים כביסה בחוץ וישנים עם חלונות סגורים". לדברי אידלמן, מפחמות היו תמיד, אבל אחרי הקמת גדר ההפרדה החליטו יצרני הפחם להעביר את המפחמות מערבה, קרוב יותר לגדר. למרבה התסכול, עיקר חומרי הגלם של אותן מפחמות מגיע מחקלאים במדינת ישראל (בין אם מרצון ובין אם מגדיעת עצים ומטעים שלא ברצונם) ומשטחי B המשותפים. אידלמן מדגיש כי עבור חקלאים רבים, מדובר בפתרון קל ומשתלם כלכלית במסגרת הגזם במטעים.

ראש המועצה האזורית מנשה, אילן שדה, שמוביל את המאבק כנגד המפחמות, מכנה אותן "טרור אקולוגי". הוא סבור כי הטיפול בבעיה נמצא לקראת פתרון: "לאחר מאבק ארוך שהובלנו ותמיכה ופעילות נמרצת של יו"ר ועדת הפנים של הכנסת ח"כ דוד אמסלם, המדינה קיבלה את העמדה שלמענה נאבקנו, לפיה המדינה ובכלל זה צה"ל הם אלה שאמורים להגן על תושבי ישראל מאיומים מחוץ. בעקבות כך הרס המינהל האזרחי את המפחמות והחרים את עתודת הגזם, במקביל לקביעת תקנות לאיסור העברת גזם מישראל לרשות".

 מט"ש בשרון / צילום: איל יצהר

 הדישון מצפון לרעננה / צילום: מטה המאבק במפחמות