הצעד הראשון להגדרה עצמית חדשה

לפני שנים רבות מצאתי את עצמי בכיתה אחת עם קבוצת ילדים בני שש וד"ר אריקה לנדאו, מי שהקימה את המכון לקידום נוער ליצירתיות ומצוינות. היא שאלה אותם אילו שני מספרים מרכיבים את המספר 10. התשובות התחילו כמובן ב 5 5, 4 6 וכן הלאה עד 9 1. ואז מישהו אמר 10 0 והיה רגע של שקט. ואז אמר קול צעיר: מינוס אחד ועוד אחת עשרה - ואני למדתי את הכוח שבאופן הצגת השאלה.

כי ד"ר לנדאו לא שאלה את הילדים כמה זה 5 5, שזו שאלה עם תשובה יחידה. היא שאלה אותם שאלה שיש לה אין סוף תשובות ונתנה להם את הזמן להבין שאחרי שמיצו את רשימת התשובות המיידית, הברורה, הקלה, עוד קצת מחשבה תוביל לתשובות חדשות, אחרות, מעניינות. את השיעור הזה אנחנו נוטים לשכוח עם השנים, כשהחיים מלמדים אותנו לחשוב בתבניות.

התבניות האלה, שמגדירות את החוויות שלנו, אמנם תורמות, אבל הן גם מגבילות את האופן שבו אנחנו חושבים. הבעיה היא שלרוב אנחנו לא מודעים לעובדה שמה שאנחנו רואים זו לא המציאות היחידה. וכאן נכנסת היכולת להסיט את נקודת המבט כך שנתבונן על אותן עובדות בדיוק רק מזווית אחרת. הטור של היום מתאמן ביכולת להגדיר את המציאות מחדש.

יותר מתשובה אחת

בספרה החדש של טינה סיליג, "InGenius", היא טוענת שהיכולת להגדיר מחדש בעיות דורשת מאיתנו לתקוף הנחות יסוד, וזה כולל לצאת מעבר לתשובה הנכונה היחידה. לטענתה, רובנו מתבוננים על בעיה ומחפשים תשובה נכונה אחת, ואז אומרים די. האמת, את זה למדנו כנראה בבית הספר, שם תמיד הייתה תשובה יחידה, זו שזיכתה אותנו במלוא הנקודות במבחן. הבעיה היא שהחיים, במיוחד בעידן הנוכחי, לא נראים כך, ואם נשנה את נקודת המבט, את האופן שבו אנחנו מתבוננים על שאלה או בעיה, סביר להניח שאוסף חדש של פתרונות יגלה את עצמו.

סיליג מבקשת שנקפיד ללכת מעבר לתשובה הראשונה שנראית לנו נכונה, אולי לחפש תשובות לשאלות שאין להן תשובה נכונה. לכל אחד מאיתנו, היא טוענת, יש מאפיינים פנימיים וחיצוניים שפועלים עליו. מאפיינים פנימיים כוללים את הידע שיש לנו, הדמיון, הגישה לחיים, שזה ההבדל בין מי שאומר "אם משהו יכול להשתבש הוא ישתבש" לזה שאומר "אם משהו יכול להשתבש, תקן אותו...". המאפיינים החיצוניים שלנו הם הסביבה שבתוכה אנחנו חיים ופועלים, המשאבים העומדים לרשותנו ואפילו התרבות שלנו והגישה שלה, למשל, לכישלון כדבר שלילי או כמנוע לצמיחה. כל אלה פועלים יחד ומשפיעים על היכולת שלנו לשנות את נקודת המבט ולהגדיר מחדש את מרחב ההתבוננות. החדשות הטובות הן שיש דרכים לחזק את השריר הזה.

קודם כל, חשוב לברר אם אנחנו מגדירים נכון את מרחב הבעיה לפני שקופצים לפתרונות. כאן אתם מוודאים שאתם שואלים את השאלה הנכונה, שזה בעצם ההבדל בין כמה זה חמש פלוס חמש לעומת אילו שני מספרים מרכיבים את המספר עשר? לשאלה הראשונה יש רק תשובה אחת, לשנייה יש אין סוף תשובות. ולכן הצעד הראשון הוא לוודא שאנחנו לא מגבילים את דרגות החופש שלנו בעצם ניסוח הבעיה או השאלה.

במאמר מצויין שפרסם ב"הארווארד ביזנס ריביו" (HBR) מינואר השנה, בשם "Are You Solving the Right Problems?", נסקר מחקר המראה שרוב הבעיות בארגונים היום לא נוגעות לקושי ביצירת פתרונות אלא בהגדרה נכונה של הבעיות. פעמים רבות, טוען המאמר, הכלים שאנחנו עושים בהם שימוש חופרים עמוק יותר אל תוך הגדרת בעיה נתונה, בעוד שמה שאנחנו צריכים בעצם זה לראות הגדרות אלטרנטיביות, כאלה שיובילו אותנו לפתרונות יצירתיים.

אם תהיתם פעם למה במעליות רבות יש מראה, הסיפור מאחורי זה כולל סיפור יפה על הגדרה מחודשת למרחב של בעיה. הבעיה המקורית הייתה שהמעלית איטית מדי, הגדרה שבתחילת הדרך לא היה לה פתרון ובהמשך דרשה פתרונות שכוללים החלפת מעלית או המנוע, כולם פתרונות מורכבים ויקרים. אבל מהתבוננות אחרת התברר שהבעיה היא בעצם שהחוויה של נסיעה במעלית איטית מעצבנת , והגדרה זו מובילה לאפשרויות חדשות לפתרון, כאלה שישפרו את חוויית הנסיעה ולא את מהירותה. מכאן נולדו המראות והמוסיקה במעליות.

השלב השני הוא לוודא שיש לנו בשיח מרחב לנקודות מבט חלופיות. תחשבו על זה כעל תחרות עם האגו של עצמכם, בדקו את הסיפור שלכם מנקודת מבט חיצונית, לחבוש כובעים שונים, של השחקנים השונים במגרש, לראות את התמונה מהזווית של אחרים. היכולת להיות אמפטיים לאחרים עוזרת כאן מאוד, שכן היא מאפשרת לנו לראות את העולם מנקודת המבט של האחר במקום זו שלנו.

אפשר למשל לבקש מקבוצה מגוונת של אנשים לשלוח שאלות הנוגעות לשורש הבעיה לפני פגישה, כדי לוודא שאתם לא מגבילים חשיבה בגלל לחץ קבוצתי או חשש של אנשים להביע נושאים מסויימים בפורום גדול. סיליג מציעה דווקא לאתגר את הצוות להעלות רעיונות נוראיים, ובכך להסיר את הצורך להעלות רק רעיונות מצויינים. וממילא, רעיון רע יכול להיות התחלה של רעיון מבריק.

דרך שלישית היא להביא לתהליך נקודת מבט חיצונית, ואולי דווקא כזו שסוטה מקבוצת ה"מומחים" שאתם רגילים לשוחח איתם. חתך אלכסוני של הארגון, כזה שכולל גם אנשים מקבוצות אחרות שלא נוגעות בהכרח לבעיה וגם אנשים מרמות שונות בהיררכיה, זו אוכלוסייה שגם אם לא תיתן לכם פתרונות, תכריח אתכם לבחון מחדש את מה שאתם חושבים שאתם יודעים ולא יודעים.

ולא פחות חשוב, צריך לשאול את השאלות הנכונות. מיכאל ברי, מרצה בסטנפורד נותן דוגמה שמתחילה בבקשה לבנות גשר. אפשרות אחת היא לבנות את הגשר. הוא ממליץ לשאול למה צריך גשר? אם התשובה היא שצריך להגיע לצד השני של הנהר, הרי שאפשר לעשות זאת בדרכים נוספות, כמו למשל במנהרה תת-ימית, באמצעות קו מעבורת סדיר, אפילו באמצעות טיסה בכדור פורח. ואפשר להמשיך ולדמיין איך ייראה העולם כשאגיע לצד השני של הנהר, בשביל מה אני בכלל צריך להיות שם, ואולי יש דברים להשיג את אותן מטרות מבלי בכלל להזדקק לגדה השנייה.

עוד נקודות מבט

במאמר בשם "Reframe Problems with These 5 Questions", באתר Success Store, ממליץ ג'ייסון דורסי לשאול חמש שאלות לפני שיוצאים לחפש תשובות:

מה אני מנסה להשיג בפתרון הבעיה?

אילו קבועים כפיתי אני עצמי על הפתרון, האם הם אמיתיים ומה יקרה אם נסיר כל אחד מהם או את כולם?

איך אפשר לפצל את הבעיה המורכבת לחמש בעיות קטנות?

מה יקרה אם אני לא אטפל בבעיה ופשוט אמשיך הלאה?

ומה אם אני עצמי הבעיה?

ולפני שאתם פותרים את הנושא כברור ומובן מאליו, תחשבו על כל זה במרחב של קריירה. ברגע הזה, שבו אתם חושבים שיש לכם רק אופציה אחת או שתיים להמשך, זה הסימן שאתם צריכים להגדיר מחדש את עצם השאלה. כי תמיד יש יותר אפשרויות מאלה שאתם רואים כשאתם מצלמים תמונה אחת מתוך המרחב האינסופי של המציאות. כי בתמונה הזו שאתם מצלמים אתם בוחרים מה להכניס, מה להשאיר בחוץ, באיזו זווית להסתכל, על מה להתמקד.

כדאי לזכור שאנחנו בוחרים אם לקחת עדשה רחבה ולראות כמה שיותר, או דווקא לעשות זום על אובייקט יחיד כך שכל השאר נעלם ברקע. ואם רק נרצה, אפשר לשנות מיקום, לטפס או לרדת, ולראות איך המראה נראה מכיוון אחר, אולי בעזרת מבט של מישהו חיצוני, או שינוי של מגבלה. הרעיון הוא שכל תמונה שאנחנו מגבשים היא בעצם אוסף של בחירות שמגדירות ומגבילות את האופן בו אנחנו רואים את הדברים. שזה בסדר, כל עוד אנחנו זוכרים את זה. ואולי הגיע הזמן לשאול כמה שאלות.

הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל העולמית ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים", www.niritcohen.com