רדו מהסולם אל המציאות

אנחנו יושבים בסדנת ניהול בארץ גשומה, והמוח מאיים לקרוס תחת עומס התכנים. ואז תמי מספרת בדיחה על האיש שאופה עוגה וחסר לו סוכר. הוא מחליט ללכת לבקש מהשכן ובדרך משכנע את עצמו שהוא יכעס, כי בשבוע שעבר ביקש ממנו ביצים והוא גם לא אמר לו שלום במדרגות, ובכלל, הוא לא נחמד. כשהוא דופק על דלת השכן, הוא פותח לו אותה ומברך אותו בחיוך רחב, אבל האופה שכבר שכנע את עצמו לגבי מה שמחכה לו, צועק עליו: "אני לא צריך את הסוכר שלך". החדר צוחק בכל השפות, כי תמי קלטה בחוכמה רבה חוט מקשר משמעותי מאוד לשיח הניהולי שהתנהל, והוא שאנחנו מעצבים את המציאות שלנו. החדשות הטובות בסיפור הזה הן שבדיוק בגלל זה אנחנו יכולים לעצב את המציאות שבה אנחנו רוצים לחיות ולעבוד.

אנחנו תופסים את עצמנו כאנשים אינטליגנטים, ובכל זאת לעתים אנחנו נכנסים בעיניים פקוחות למצבים שלא מקדמים אותנו במקרה הטוב ופוגעים בנו במקרה הרע. אחד ההסברים המעניינים לכך ניתן במודל "סולם הסקת המסקנות" (The Ladder of Inference), שפותח על ידי פרופ' כריס אגריליס מהרווארד ופורסם בספרו של פטר סנג'י "הדיציפלינה החמישית" (The Fifth Discipline). סנג'י מזכיר לנו שאנחנו חיים בעולם של אמונות שיצרנו לעצמנו ורובן כלל לא נבדקו. אנחנו מאמצים את האמונות האלה על סמך האופן שבו אנחנו תופסים את הסביבה ובהתבסס על ניסיון העבר שלנו, ואנחנו בטוחים שהן האמת, שהן ברורות מאליהן, שהן מבוססות מציאות, והמידע הוא אמיתי, מדויק ואין בלתו.

תארו לכם מצב שוודאי מוכר לרבים: אתם מציגים דבר מה בפני קבוצת מנהלים, לקוחות או משקיעים, ויש אחד ששואל אתכם שאלות קשות, מבקש לראות נתונים, לא רק את הניתוח שעשיתם, מבקש חוות דעת נוספת. בלי שתהיו מודעים לכך, סולם הסקת המסקנות עובר לכם בראש, והוא נראה פחות או יותר כך: בבסיס הסולם יש מידע שהוא ברור ונצפה. ניתן להקבילו למה שמצלמת וידיאו יכולה לראות, שזה אתם רואים את האדם שלוקח חלק פעיל בדיון שאתם מובילים, שואל שאלות, מנסה להבין. ואז אתם מטפסים לשלב הבא, שבו אתם בוחרים חלק מהמידע הזה ומצמצמים את המיקוד שלכם. מבחינתכם זו לא השתתפות ומעורבות בדיון, אלא שאלות קשות, בקשה למידע ולנתונים שאין לכם.

בשלב השלישי, אתם כבר מוסיפים למצב משמעות על סמך ניסיון העבר שלכם, והיא תלויה לדוגמה בשאלה אם אתם מכירים את האיש מהעבר ושיתוף הפעולה ביניכם אינו מי-יודע-מה, או שמדובר באדם זר שצריך לקבל החלטה שנובעת מהמצגת שלכם. ייתכן שתניחו שהוא לא מאמין בפרויקט ולכן לא איתכם. אבל תחשבו לרגע על מצב שבו השואל הוא דווקא המנטור שלכם, מישהו שאתם מעריכים ובטוחים שהוא בעדכם. במצב כזה, באותה סיטואציה ממש, תניחו, ממש תדעו, שהוא בעצם עוזר לכם להיות מדויקים, משכנעים, שהוא רוצה בטובתכם. מכאן אתם עוברים במהרה לשלב הרביעי, שבו אתם מניחים הנחות, למשל שהשואל מתנגד, שהוא לא מאמין בפרויקט, ומשם לשלב החמישי, שלב המסקנות - הוא מנסה להכשיל אתכם. בשלב השישי אתם מאמצים את המסקנות, אולי מאבדים ביטחון, אולי להיפך - משיבים מלחמה. ואז אתם מגיעים לשלב האחרון, שלב הפעולה, שבו אתם פועלים על סמך המסקנות האלה, כלומר מרימים ידיים או נכנסים למערכת יחסים עכורה.

וכל זאת בגלל שלא בדקתם, ממש בהתחלה, מהי באמת כוונתו של האדם ששואל אתכם שאלות קשות. אולי הוא דווקא מאוד מתעניין וכדי להמשיך הלאה הוא צריך עוד מידע? הרי ייתכן שאם דבריכם לא היו מעניינים אותו הוא היה מקשיב בשקט ומנפנף אתכם בסוף.

המפתח לצליחת התהליך הזה או ההכרה שיש כאן פוטנציאל לאי-הבנות כמעט בכל שלב בתהליך, שמכניסות אותנו למצבים לא-אופטימליים בלשון המעטה. אנחנו מייחסים משמעות למה שקורה על בסיס המידע שבחרנו לראות, הרקע שלנו, אפילו מצב הרוח באותו רגע, ובכך אנחנו עוברים לחיות במציאות פרי יצירתנו.

מודעות היא מילת המפתח

אי אפשר באמת להימנע מהתהליך הזה, שלעתים קרובות אורך שניות ספורות. לכן נדרשות כל כך מודעות ויכולת להבחין בין הדבר שמתרחש לבין המשמעות שאנחנו מייחסים לו. המודעות הזאת מחייבת אותנו לנהל את התגובות שלנו, לשתף את הסביבה במחשבות כדי לבדוק אותן, ובעיקר לשאול שאלות - מה באמת אחרים חושבים ולמה באמת הם מתכוונים.

כשאתם תופסים את עצמכם במצב הזה, שבו הסיפור שאתם מספרים לעצמכם לוקח אתכם למחוזות לא טובים, תשאלו את עצמכם מה באמת אתם יודעים. האם אתם יכולים לנסח את האמירה שהתגבשה אצלכם בראש ולהפוך אותה לשאלה שתבחן אם ההנחות שלכם נכונות? באותו חדר ישיבות אפשר היה לפנות לאדם המקשה בשאלות ולומר לו משהו בסגנון: "אני רואה שאתה לא מרגיש בנוח עם הנתונים, האם אתה יכול להסביר יותר מה בדיוק אתה מחפש?" זה היה מאפשר לבחון אם יש כאן באמת חוסר אמון, או אולי להיפך, רצון להמשיך ולהעמיק כדי לתמוך. אמירות כמו "תסביר לי יותר מה אתה מנסה להבין" או "תעזור לי להבין את נקודת המבט שלך", "איך תיראה תוצאה אופטימלית מבחינתך?" "מה יעזור לך עכשיו?" - כל אלה יעזרו לא רק לכם להפסיק להתברבר בסולם שלכם, אלא גם לחשוף את הסולם של הצד השני.

התהליך הזה נעשה לא רק מול אדם, אלא גם מול מציאות. אנחנו רואים אנשים שמחליפים מקומות עבודה בתדירות גבוהה; שעובדים בכמה עבודות, משלבים עבודה שכירה ועצמאית; מדברים על הסיכון שטכנולוגיה תחליף אנשים. בכל אלה הסולם שלנו מפרש את מה שקורה סביבנו ועשוי להוביל אותנו למסקנות שזה רע וקשה ולא רצוי. אלא שפרשנות כזאת לא תעזור לנו במציאות, שבה השינויים אכן מתרחשים, בין שנרצה בכך ובין שלא נרצה.

לכן כדאי לבחון את ההנחות ואת האפשרויות: אולי אנשים עוברים עבודות כחלק מתהליך ההתפתחות שלהם בקריירה? ואולי היכולת לשלב בין כמה עבודות מאפשרת גמישות ועניין, ואולי אפילו הרובוטים, אם יחליפו אותנו, ייקחו על עצמם את הדברים שאנחנו לא אוהבים לעשות וישאירו לנו יותר זמן למה שכן?

בכל מקרה - בישיבת עבודה או מול מציאות משתנה - כאשר אתם מרגישים שאתם הופכים דפנסיביים, עצרו לרגע, רדו שלב או שניים בסולם, תבדקו את העובדות, את הפרשנות, ותבררו מה אתם יכולים לעשות כדי לשנות את המציאות שלכם ולמצוא בה שבילים חדשים.

הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל העולמית ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים", www.niritcohen.com