הנפילה: קחו 7 דקות מזמנכם ותבינו למה ואיך התרסקה טבע

טבע אף פעם לא הייתה "עוד חברה". הסיפור שלה שזור בזה של הסיפור הציוני, סמל להצלחה מקומית עם מוניטין הרחק מעבר לים ■ איך קרה שטבע מתרסקת בחדות והפכה ללונה פארק של ספקולציות?

loading

זה כנראה מוקדם מדי לסכם, עצוב מדי להספיד, אבל נדמה שכבר בשלב הזה קשה שלא לשאול: איך זה קרה לה. מניית העם, "החברה של כולנו" אם תרצו, מתרסקת בנפילה חופשית. בסוף השבוע האחרון, רגע אחרי שדיווחה על רבעון שני מאכזב במיוחד, מחקה החברה שליש מהשווי שלה, המחיקה החדה והמשמעותית בתולדותיה. כבר עם פתיחת המסחר ביום ראשון, התברר כי הייתה זו רק יריית הפתיחה בצונאמי שמאיים לקחת איתו את הכל.

טבע  אף פעם לא הייתה "עוד חברה". הסיפור שלה שזור בזה של הסיפור הציוני, סמל להצלחה מקומית עם מוניטין הרחק מעבר לים. היא הוקמה בראשית המאה הקודמת בסדנה קטנה בירושלים בידי חיים סלומון וגיסו משה לוין, סדנה קטנה שהפכה לימים לענקית הגנריקה העולמית. לא פחות. "טבע" כמו שאנחנו מכירים אותה נולדה רק ב-1976, עם מינויו של אלי הורביץ למנכ"ל. הורביץ, בעבר המזכיר הכריזמטי של קיבוץ תל קציר ש"התחתן טוב" עם דליה סלומון, איחד שלושה מפעלים תחת מותג אחד, שהפך במהרה לפולקסווגן של הבורסה. הורביץ הוביל מאז אסטרטגיה נועזת יחסית של מיזוגים ורכישות, אבל תמיד אחרי תחקיר מעמיק, אמון מלא בהנהלת המפעל המיועד לרכישה וניהול סיכונים מוקפד. אחרי שלושה עשורים הוא זז לעמדת היו"ר ופינה את כסא המנכ"ל לטובת מנהלים ישראלים מוכשרים כמו ישראל מקוב ושלמה ינאי, אבל ב-2012, שנה לאחר מותו, גם זה השתנה. לראשונה שתי עמדות הניהול הבכירות נתפסו בידי מנהלים זרים, התרבות הניהולית השתנתה, המאבקים בדירקטוריון החריפו והלחץ לבלוע עוד ועוד חברות הלך והתגבר.

אחרי ההדחה של המנכ"ל ג'רמי לוין, ההגה של טבע חוזר לידיים ישראליות. בכסא המנכ"ל מתיישב ארז ויגודמן, "נסיך" במונחים מקומיים, איש כספים שניהל בהצלחה חברות כמו עלית, מכתשים אגן ושטראוס. ויגודמן נכנס מלא בביטחון עצמי ונחוש לרוץ קדימה אל עוד ועוד רכישות, ואפילו זוכה בדרך בתואר "איש השנה של גלובס". כן, מסתבר שגם לנו לא היה מושג כמה הריצה הזאת עומדת לעלות. ויגודמן חתום על עסקה בעייתית וממונפת לרכישת חטיבת הגנריקה של ענקית התרופות אלרגן (אקטביס) שמייצרת לחברה הישראלית חוב עצום, ובהמשך נותן יד לעסקה שהפכה במהרה למה שמכנה בסרט האנליסט של IBI, סטיבן טפר, "חתול בשק".

חוסר אמון, זה מה שנשאר בסוף. מניית העם, זו שאיש לא היסס להשקיע בה, הפכה ללונה פארק של ספקולציות. גם לפולקסווגן מותר להיתקע בצד הכביש, אבל כשזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם, "העם" מחפש למכור. מוקדם מדי לסכם, אמרנו כבר בהתחלה, אבל לא מוקדם להעריך שאת מחיר הטעויות והרהב לא ישלמו המנהלים שרובם קפצו כבר לתפקיד הבא, אלא העובדים, המשקיעים ובעצם כולנו.

תסריט והגשה - שי ניב

קיראו עוד ב"גלובס"


עריכת וידאו - אורן הראל

צילום - עמית ברנשטיין

עיצוב ואינפוגרפיקה - דלית סקלצקי, מאיה יוגב

עיצוב אנימציה - פז ברנשטיין

איסוף נתונים - שירי חביב ולדהורן