כשהעבר אינו מרפה

היא השתמשה באמנות ככלי להתחשבנות רגשית עם חיים מלאי כאב, ולעתים היה צריך להרחיק אותה מיצירותיה, כדי שלא תנפץ אותן. הרטרוספקטיבה החשובה של לואיז בורז'ואה, שלא חששה להשתמש בדימויים בוטים בעבודותיה, מתמקמת במוזיאון תל אביב ומנכיחה את נבכי נשמתה המסוכסכת של האמנית הפמיניסטית הסנסציונית

היא נחשבת לאמנית פמיניסטית, אך אמנותה אינה נשית, ממש כפי שידיה לא היו נשיות, הן דמו יותר לטלפיים של נשר, המוכנים לתפוס את טרפו. לואיז בורז*ואה (1911-2010) נאחזה באמנות כבחבל הצלה לאורך כל חייה, עד מותה בגיל 98, מקץ כשבעה עשורים של עשייה אמנותית עמוקה וחושפנית. היא ידועה בעיקר בפסליה, כשהמפורסם שבהם הוא עכביש מתכתי בגובה עשרה מטרים, שלמרות נוכחותו המאיימת נקרא 'אמא'. בורז*ואה נהגה לספר שאמה הייתה החברה הכי טובה שלה. *היא הייתה עדינה, סבלנית ויעילה כמו עכביש. היא יכלה לגונן על עצמה וגם עליי*. פסל אחר מסדרת העכבישים מוצג כעת בתערוכה 'שניים', רטרוספקטיבה ראשונה של יצירותיה במוזיאון תל אביב. בגרסה זו שני עכבישים כרוכים יחד. אפשר לראות בהם זוג, אך כוונתה של בורז*ואה הייתה בפירוש לסמל אם המגוננת על בתה, שבמקרה הפרטי שלה, אכן הייתה זקוקה להגנה.

לואיז בורז*ואה, אמצעית מבין שלושה ילדים, נולדה בחג המולד של שנת 1911 למשפחה פריזאית בורגנית. היא העידה על עצמה שיצירתה מתייחסת לתקופת ילדותה, שהייתה דרמטית מאוד, בעיקר בשל רומן שניהל אביה עם סיידי, האומנת הבריטית שעברה לגור בבית המשפחה כשהייתה בת 10. היא חשה נבגדת פעמיים - הן על ידי אביה והן על ידי המטפלת שלה, מה שיצר אצלה חרדת נטישה שנמשכה כל חייה. גם בזקנתה, כאשר סיפרה על כך, הכעס עדיין ניכר בקולה, והיא הודתה שהכעס הזה היה המניע ליצירתה ושהתסכול שחשה כלפי השניים לא עזב אותה מעולם, למרות טיפול פסיכואנליטי שעברה במשך 30 שנה.

היא עזבה את פריז ב-1938 ועברה לניו יורק, בעקבות נישואיה להיסטוריון האמנות האמריקאי המוערך, רוברט גולדווטר. המעבר לא היה קל. נשואה טרייה במקום זר, ואם לא די בכך, בתוך שלוש שנים היא מצאה את עצמה אמא לשלושה ילדים. את בנה הראשון (שנפטר בינתיים) אימצה כשנה לאחר המעבר לניו יורק, מכיוון שחשבה שהיא עקרה. תוך כדי הליך האימוץ היא הרתה וילדה בן, ומיד לאחר לידתו הרתה שוב וילדה בן נוסף. היא המשיכה ליצור והצטרפה בשנות ה-50 לקבוצת אמני האקספרסיוניזם המופשט האמריקאים שפעלו בניו יורק אז, והיום נחשבים לפורצי דרך באמנות המאה ה-20.

צעצועי אימים

למרות פעילותה והיותה מורה בבתי ספר נחשבים לאמנות בניו יורק, בורז*ואה לא התפרסמה עד שנות ה-80. המפנה חל ב-1982, כשהייתה כבר בת 71, והוזמנה להציג תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון המומה בניו יורק, הראשונה במומה לאמנית אישה. הכול בזכות אוצרת בעלת חזון שזיהתה את הגאונות החדשנית שלה. ייחודה של בורז*ואה התבטא בגדלים העצומים של עבודותיה, בחומרים המגוונים, ובעיקר בישירות הבלתי מתפשרת, ובהתמקדות שלה בנושאים שהיו טאבו טרום זמנה. החדירה הפסיכולוגית שלה לנבכי נשמתה והטיפול המוחצן של טראומות ילדות היו ללא תקדים. היא הגנה בלהט על זכותה להציב איברי מין גבריים בתצוגותיה, ואכן, מוטיב הפאלוס חוזר בעבודתה, כשהוא מוצג בגודל מוגזם ואפילו מאיים, בין אם כפסלים התלויים מהתקרה או כפסל ברונזה באורך 60 ס*מ, המעורר אסוציאציה של צעצוע מין. בצילום המפורסם של הצלם רוברט מייפלתורפ היא מחזיקה יצירה זו מתחת לזרועה כמו באגט, ומחייכת בשובבות למצלמה.

למרות שרבות מיצירותיה עוסקות במיניות ובזוגיות, על הזוגיות שלה, שנמשכה 35 שנה עד מות בעלה, היא מיעטה לדבר. לאחר מותו סיפרה שהוא (בניגוד לאביה) לא בגד בה, לא הרים עליה את קולו ותמך בעבודתה. הם חיו בבית קטן שרכשו ב-1962 בשכונת צ*לסי במנהטן, ומאז ועד מותה היא לא זזה משם, למרות הצפיפות שנגרמה מכמות העבודות והחפצים שלה ושל בני משפחתה, שאגרה כל השנים. את החפצים הללו אגרה, אולי, היות שהרגל זה מהווה נחמה לסובלים מחרדת נטישה.

הגבר המשמעותי ב-30 השנים האחרונות לחייה היה האסיסטנט שלה, ג*רי גורובוי. בתחילת שנות ה-80 הוא הציג פסל שלה בתערוכה שאצר, כסטודנט צעיר לאמנות. בורז'ואה נכנסה אל התערוכה ופרצה בצעקות מחאה על אופן הצבת הפסל. כדי להרגיע אותה, גורובוי הזמין אותה לבית קפה, שהוביל להזמנה נדירה אל ביתה, ומפה לשם הוא הפך ליד ימינה. הסיכום ביניהם היה שהיא מתמקדת ביצירתה, והוא מטפל בכל השאר, וכך היה עד יום מותה. היום הוא מנהל את עיזבונה ואת קרן איסטון שהוקמה על ידי בורז*ואה, ופועלת לשימור והפצת מורשתה. ג*רי גורובוי אצר, יחד עם סוזן לנדאו, מנכ"לית מוזיאון תל אביב, את התערוכה המרשימה המוצגת כעת במוזיאון.

עצם קיום התערוכה הוא הישג עצום למוזיאון. ל'ליידי גלובס' מספרת לנדאו כי *תערוכה של לואיז בורז*ואה נראתה לי תמיד כחלום שאינו בר השגה. היה לי ברור שזו משימה לא פשוטה, הכרוכה במשאבים כספיים ולוגיסטיים רבים". לנדאו הכירה את גורובוי בתחילת שנות ה-80, והחליטה לנסות את מזלה ולפנות אליו. "פניתי אליו כדי לראות האם יש על מה לדבר, והתחלנו לגבש קונספט", היא מספרת. כעת מוצגת במוזיאון הרטרוספקטיבה ובה יצירות של בורז'ואה מ-1947 ועד 2010, שנת מותה. בין העבודות המוקדמות ישנן עבודות עץ המביעות געגועים למשפחה שבפריז הרחוקה, ויש גם סדרת רישומים מ-1947, שבהם מוצגת אישה כלואה בתוך בית, מוטיב מפורסם ביצירתה.

"העבודות הגיעו דרך הים והאוויר בארגזים ענקיים. בין המשלוחים ארגז אחד שקל 1.1 טון, ובו עבודה עשויה אלומיניום בשם 'הזוג', ששוקלת 400 קילו ותלויה מהתקרה, אז היו גם הרבה בעיות לוגיסטיות. לארץ הגיעו צוותים מיוחדים, חלקם עבדו שנים עם בורז*ואה עצמה, שמכירים את העבודות ויודעים להרכיב אותן".

העבודה *הזוג* נוצרה בשנת 2003 ומעבר לגודלה ומשקלה, היא בולטת מאד בחומריותה המבהיקה. הפסל עצמו מורכב משתי דמויות חסרות מיניות, שגופותיהן הספיראליות אוחזות אחת בשנייה, בחיבור שיוצר צורה חדשה. גם עבודה זו נקשרה לחרדת הנטישה של בורז*ואה ולצורך שלה להיאחז אבל עבורי, הצורה הספיראלית מעוררת אסוציאציה של אנרגיה קונדלינית, שעל פי תורות הודיות עתיקות, היא אנרגיית החיים העולה באופן ספירלי מבסיס עמוד השידרה עד לקודקוד. העבודה תלויה בין שמיים וארץ למרות משקלה הכבד ובזכות האלומיניום והמבנה הספיראלי היא לא נראית כבדה, נהפוך הוא, ניתן לראות בה ריקוד קליל של שתי דמויות שהופכות לאנרגיה אחידה.

זוגיות היא התמה שנבחרה לתערוכה בישראל. שם התערוכה, 'שניים', מבוסס על היצירה המונומנטלית של בורז'ואה, Twosome. אורכה 11 מטר והיא מורכבת משני מכלים ענקיים, כשאחד, שנמצא בתנועה מתמדת, נכנס ויוצא מתוך המכל השני. *בסופו של דבר, למרות שבורז*ואה אמרה שהעבודה הזאת מתייחסת לאם וילד והרצון לשוב לרחם, זה לא כל כך משכנע. יש בתערוכה הרבה זוגות באמצע אקט מיני. אז אם מדברים על מערכת יחסים בין שניים, אני מרגישה שזה בכל זאת בהתייחסות לגבר ואישה ולא לאם וילד", אומרת לנדאו.

זו יצירה ביוגרפית.

יש בתערוכה מוטיבים ביוגרפיים שלא קשורים רק למאהבת של אביה. למשל, עבודה מטלטלת של זוג שוכב, הדמויות עטופות בד שחור ולאחת מהן יש פרוטזה במקום רגל. כשחיה בפריז, היא פתחה גלריה בשכנות לחנות שעשתה פרוטזות. בגלריה הזו, אגב, הכירה את בעלה. יש פרטים שחוזרים בהרבה עבודות, כמו למשל כוסות רוח, שבאמצעותן הייתה מטפלת באמה כשהייתה חולה*.

להתחשבן עם חייך

לנדאו עקבה לאורך שנים בהתפעלות אחר עשייתה של בורז*ואה. *התמזל מזלי לראות את התצוגה הראשונה של 'התאים' - עבודה שהממה אותי. זה היה גילוי מרגש ומטלטל. היא סגרה אובייקטים, כאלה שהיא יצרה או כאלה קיימים, בתוך חלל אוטונומי. היא יצרה חלל בתוך חלל, והאווירה המעיקה שנוצרה שם הייתה עוצמתית מאד. הרגשתי שיש שם משהו פורץ דרך ומהפכני. היא אמרה שהיא יוצרת את התאים כדי לסגור בתוכם זיכרונות שהיא רוצה להיפטר מהם. היא רוצה שהם יישארו שם, בתאים הללו, ואולי כך יהיה לה קל יותר להשתחרר מהם, למרות שהיא כנראה לא הצליחה להשתחרר. התאים הופכים אותנו עדים לווידוי".

מהי העבודה המשמעותית בעינייך בתערוכה?

העבודה 'מעבר מסוכן' (Passage dangereux), מסדרת התאים, היא אחד השיאים בתערוכה. הנושא שלה הוא מחזור החיים, ובחדר האחרון יש חדר הורים ובו מיטת ברזל, שעליה שני זוגות רגליים מברזל בתנוחת הזדווגות. יש שם אזכורים ביוגרפיים כמו חתיכות גובלן, כאזכור לעסק המשפחתי שניהלו הוריה בפריז, וגם כוסות רוח. כל המכלול מרשים מאוד*.

העבודה הפרובוקטיבית ביותר בתערוכה נקראת 'ילדונת' (fillette). על ידי ציפוי של פסל גבס בלטקס, יצרה בורז*ואה אובייקט תלוי שנראה כמו פאלוס, אבל ניתן לראות בו גם טורסו נשי. הפירוש הדו משמעי מתייחס גם לכוח גברי וגם לפגיעות נשית. זוהי אולי התמצית של יצירתה.

יש אמנים שעוסקים ברעיונות גדולים, במציאות החברתית או הפוליטית. האמנות של בורז*ואה מתמקדת בעולמה הפנימי המיוסר וגדוש החרדות. היא השתמשה באמנות שלה כסובלימציה לרגשות העזים שלא הצליחה להכיל, ובכל זאת נותרה אגרסיבית מאוד, ולפעמים אף אלימה. *אמנות מבטיחה שפיות*, היא אמרה, אבל באחד הראיונות מספר גורובוי שמיד כשהייתה מסיימת פסל הוא דאג להוציא אותו מהסטודיו כדי שהיא לא תנפץ אותו.

עם פטירתה בגיל 98 הותירה פורטרט עצמי עשיר של שבעת עשורי יצירה. היא לא הייתה מחויבת לחומר כלשהו, ולפעמים יצרה את אותו הפסל בחומרים שונים, כשכל חומר מציע אפקט פסיכולוגי שונה. היא החלה לפסל בעץ, עברה לגבס, יציקות ברונזה ואבן, ובסוף חייה עבדה עם בדים שהיו נוחים לעבודה בגילה המופלג. חומרי הגלם שבעזרתם הכינה את עבודות הבד היו הבגדים הישנים שלה ושל בני משפחתה, שאותם שמרה בעליית הגג. גם כאן מדובר בחומריות טעונה רגשית, שהתקשרה לעיסוקם של הוריה בבדי הגובלן.

למרות הסגנונות הרבים והמדיות השונות שבהם עבדה - בעיקר פיסול, אמנם, אך גם ציור, רישום והדפס - הנושא הוא תמיד אותו נושא, לואיז בורז*ואה עצמה, מעין התחשבנות רגשית עם חייה, בעיקר עם ילדותה ומערכות היחסים המשמעותיות בחייה.

"עוצמת הרגשות שלי היא הרבה מעבר למה שאני יכולה להכיל, ולכן אני מתמירה את האנרגיה לפיסול. כדי לשחרר את עצמי מהעבר, עליי לבנות אותו מחדש, לחשוב עליו ולהשתחרר ממנו בעזרת הפיסול.

אני שילמתי את חובי לעבר, ואני עתה משוחררת". כך אמנם הכריזה, אלא שהיא לא השתחררה עד יומה האחרון, ונותרה כלואה עם כעסה וחרדותיה.