העליון: מתי תחויב רשות שלטונית בהשבת כספים במסגרת ייצוגית?

תקופת ההשבה המירבית בה ניתן לחייב רשות שלטונית, במסגרת תובענה ייצוגית, להשיב כספים שנגבו מהציבור שלא כדין, היא 24 החודשים שקדמו להגשת בקשת אישור התביעה כייצוגית - כך קבע לאחרונה ביהמ"ש העליון, לאחר שקיבל חלקית את ערעור המדינה על חיובה של רשות המסים להשיב כ-53 מיליון שקל לציבור רואי-החשבון, עורכי-הדין ויועצי המס. זאת, בגין תשלומים שגבתה מהם הרשות שלא כדין במשך שנים על ביצוע פעולות במערכת המיחשוב שלה (שע"מ). בעקבות פסק-הדין יופחת משמעותית סכום ההשבה לציבור המייצגים ויעמוד על כ-25 מיליון שקל בלבד. לפי המידע שהגיע אל "גלובס", רוב הסכום כבר הוחזר בפועל.

מדובר בהחלטה שניתנה במסגרת ערעורים שהוגשו על פסק-דינה של השופטת יהודית שיצר מאוגוסט 2015, במסגרתו חייבה את רשות המסים להחזיר לציבור המייצגים עשרות מיליוני שקלים, בגין תשלומים שגבתה מהם שלא כדין במשך שנים. זאת, עבור שאילתות שנשאלו על-ידם עבור לקוחותיהם באמצעות מערכת שע"מ.

מחלוקת על סכום ההשבה

החלטת המחוזי - שניתנה במסגרת תביעתו הייצוגית של רו"ח עופר מנירב, לשעבר נשיא לשכת רו"ח - הייתה דרמטית לא רק בגלל סכום ההשבה שנקבע בה, אלא שהיא פתחה את הפתח לקבלתן של כ-60 תביעות נוספות, בהיקף של כ-20 מיליון שקל, שהוגשו נגד רשות המסים באותו עניין על-ידי עשרות משרדי רו"ח - ושלא נדונו עד לקבלת ההכרעה בתביעתו העקרונית של מנירב.

תקופת השבת הסכומים שנגבו שלא כדין נתחמה על-ידי המחוזי לתקופה של שנתיים לפני הגשת התובענה (פברואר 2005), ועד מועד אישורה כייצוגית (מאי 2012) - כלומר למעלה משבע שנים. רשות המסים הצהירה כי בתקופה זו, בשנים 2005-2011, גבתה כ-40 מיליון שקל ממייצגים שהשתמשו בשע"מ, ומסכום זה יש להפחית כמיליון שקל בגין התשלום עבור החיבור החד-פעמי, שמנירב ויתר על השבתו.

אולם, מנירב טען, כי עדה מטעם הרשות הודתה בביהמ"ש כי סכום ההשבה צריך להיות גבוה ב-300 אלף שקל מהסכום עליו הצהירה הרשות. ביהמ"ש קיבל את טענתו של מנירב בעניין, וקבע כי סכום ההשבה הכולל יעמוד על כ-39 מיליון שקל בתוספת 300 אלף השקלים האמורים, וכן ריבית והצמדה. הסכום הסופי הכולל עמד על סך של 53 מיליון שקל.

על החלטת המחוזי הוגשו ערעורים הן מטעם מנירב והן מטעם רשות המסים. מנירב טען בערעורו כי היה על ביהמ"ש לחייב את הרשות בהשבת כספים נוספים. בערעור הרשות - באמצעות עו"ד יורם הירשברג מהמחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה - נטען כי יש להגביל את תקופת ההשבה של הכספים לציבור לשנתיים בלבד מאז הגשת התובענה והבקשה לאישורה כייצוגיתת.

בהקשר זה, הוצגה לביהמ"ש עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שהוגשה במסגרת הליך אחר בביהמ"ש העליון שעסק אף הוא בתקופת ההשבה שבמחלוקת. היועמ"ש הציג עמדה התומכת בעמדת הרשות המסים, לפיה על-פי חוק תקופת ההשבה בה ניתן לחייב רשות חלה על השנתיים שקדמו למועד הגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית ועד למועד זה בלבד.

פשרה ואיזונים

השופטים, יורם דנציגר, אורי שהם ונעם סולברג, דחו את הערעור שהגיש מנירב, וחלק מערעורה של המדינה. אולם, קבעו השופטים, ערעורה של רשות המסים מתקבל ביחס להגבלת תקופת ההשבה. נקבע, כי תקופת ההשבה בה תחויב הרשות תעמוד על 24 החודשים שקדמו להגשת בקשת אישור התביעה כייצודית בלבד.

"לא ניתן להתעלם מכך שהמחוקק צפה מצב שבו רשות לא תחדל מן הגבייה ולכן תחויב בהשבה, להבדיל מה'פטור' הניתן לרשות הנותנת הודעת חדילה במועד (הודעת חדילה היא הודעה כי הרשות מפסיקה לגבות לאלתר את התשלומים שבמחלוקת - א'ל"ו). במקרה כזה הרשות תישא לכל היותר בתשלום גמול ושכר-טרחה למייצגי הקבוצה. במילים אחרות, התמריץ לחדול ניתן כבר על-ידי המחוקק, ואין מקום להוסיף על כך במסגרת חקיקה שיפוטית", כתבו השופטים.

עוד הוסיפו, כי "אמת, הרשות שלא חדלה מהגבייה, לא תידרש בהשבת הסכומים אותם גבתה במהלך התקופה שבין הגשת בקשת האישור לבין מועד אישור התובענה. אולם, זוהי התוצאה של הפשרה והאיזונים אותם ביקש המחוקק ליצור בחוק תובענות ייצוגיות".

הפחתת שכר-טרחה והגמול לתובע

מחלוקת נוספת שנתגלעה בין הצדדים בערעור, עסקה בשכר-הטרחה שנפסק לטובת עורך-הדין בתביעה הייצוגית והגמול לתובע הייצוגי (מנירב). המחוזי קבע קבע כי רו"ח מנירב יקבל מהמדינה גמול של 2 מיליון שקל; ובא-כוחו, עו"ד סביר רבין, יקבל שכר-טרחה בסכום עתק של 6.7 מיליון שקל.

השופט דנציגר קבע כי אין מקום להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המחוזי בנוגע לאופן חישוב שכר-הטרחה, ואולם היות וסכום ההשבה הופחת משמעותית - לאור קיצור תקופת ההשבה משבע שנים לשנתיים בלבד - בהתאם לכך יופחתו גם סכומי הגמול ושכר-הטרחה לתובע הייצוגי ובאי-כוחו. הצדדים נשלחו לערוך חישובים של הסכומים הסופיים - הן של ההשבה, והן של שכר-הטרחה הנגזר מהפחתתו.

דרך החתחתים של הייצוגית נגד רשות המסים

תביעתו הייצוגית של רו"ח עופר מנירב הוגשה בשנת 2007, באמצעות עו"ד סביר רבין, ועברה דרך חתחתים עד לקבלתה בבית המשפט. בתביעה טען מנירב, כי רשות המסים גובה תשלומים שונים שלא כדין ממייצגי נישומים - רואי חשבון, עורכי דין ויועצי מס - עבור שימוש במערכת שע"מ.

שע"מ הינה מערכת שירות עיבודים ממוכנים, הכפופה לרשות המסים והמספקת שירותי מחשוב לרשות, למינהל הכנסות המדינה וללקוחות חוץ, בהם לקוחות ציבוריים (כגון הלמ"ס וביטוח לאומי) ולקוחות פרטיים (כגון משרדי רו"ח יועצי מס ועורכי דין, המייצגים את לקוחותיהם). המערכת מאפשרת למייצגים גישה ישירה לנתונים במערכת המחשוב של רשות המסים, קבלת נתונים מהמערכת אודות לקוחותיהם, הנישומים, הפקת אישורים מהמערכת וכן שידור דוחות עבור הלקוחות. בנוסף, מאפשרת המערכת פתיחת תיק במע"מ והקטנת או הגדלת שיעור המקדמות של הנישום.

בעת שימוש במערכת, גבתה רשות המסים שלושה סוגי תשלומים ממייצגים: דמי חיבור חד-פעמיים למערכת; דמי שימוש חודשיים קבועים ללא קשר למידת השימוש; ותשלום עבור שאילתות בהתאם לשימוש בפועל, זמן השימוש ולמספר מסכי השאילתות המתקבלות. אותם שירותים ניתנים גם באופן פרונטלי על-ידי פקידים במשרדי הרשות, אך מטעמי חיסכון בכוח אדם, מעודדת הרשות לעשות שימוש במערכת שע"מ על-ידי מתן עדיפות למשתמשי שע"מ בבקשת ארכות להגשת דוחות הנישומים וכן על-ידי מתן הנחה.

בתביעתו, טען מנירב, כ יש לסווג את התשלומים שגבתה הנתבעת כ"אגרה", שגבייתה מחייבת חוק המסמיך את הרשות לגבותה, ומאחר שאין חוק כזה גבייתה אינה חוקית. עוד טען, כי אין לגבות אגרה על בקשה של אדם לקבל מידע על עצמו.

בינואר 2008 דחתה השופטת שרה דותן מהמחוזי בת"א את בקשתו של מנירב לאישור ניהול התביעה כייצוגית, תוך שהיא קובעת, כי יש לסווג את תשלומי שע"מ כמחיר ולא כאגרה, וכי לצורך גביית מחיר עבור שירות שהרשות נותנת, היא אינה נדרשת לחוק מסמיך. ואולם, מנירב ערער לביהמ"ש העליון, והערעור התקבל. ביהמ"ש העליון ציין בהחלטה כי יש אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת המייצגים, וכי ייתכן שרשות המסים לא הייתה רשאית לגבות את התשלומים הנתבעים. העליון החזיר את הדיון למחוזי להכרעה מחדש בסוגיית סיווג התשלומים ולאישור ניהול התביעה כייצוגית. לאחר שהדיון הוחזר למחוזי, הגיעו רשות המסים ומנירב להסכמה כי התביעה תנוהל כייצוגית. ביהמ"ש נדרש להכריע בשאלת סיווג התשלומים, גובה הסכומים שנגבו ומהו סכום ההשבה המגיע למייצגי הנישומים.

השופטת שיצר קבעה, כי התשלומים עבור השאילתות וכן התשלום החודשי הקבוע הם אגרה ולא מחיר, ולכן נגבו שלא כדין. באשר לתשלום החד-פעמי שנגבה, ויתר מנירב על השבה בגין סכום זה. תקופת השבת הכספים לציבור הועמדה על כ-7 שנים במהלכן נוהלו ההליכים המשפטיים עד לקבלתה.

כעת, כאמור, הגביל ביהמ"ש העליון את תקופת ההשבה לשנתיים, ואולם הקביעה העקרונית על כך שנגבו מציבור המייצגים סכומים שלא כדין - נותרה בעינה.