יום הולדת לדונלד טראמפ - נא לא להביא מתנות | פרשנות

הנשיא עדיין תובע את זרי הדפנה של ניצחונו הסנסציוני  - אבל הדפנות נבלו ■ הסתירה בין דפוסי ההצבעה למצב הכלכלי מגלה כי האמריקאים אינם מצביעים לטובת פנקס הצ'קים שלהם ■ פרשנות

דונלד טראמפ / צילום: רויטרס
דונלד טראמפ / צילום: רויטרס

"אני אהיה הנשיא הנשיאותי ביותר מאז ומעולם, חוץ מאשר אייב לינקולן", פיטפט דונלד טראמפ במהלך מערכת הבחירות. הוא עורר ספקות באשר הלך אם יוכל להתרומם אל המעלה המלכותית, המתחייבת מכהונת הנשיא.

ניסיון ההרגעה כשלעצמו היה מגוחך עד כדי קומיות, לפחות בהתחשב בהרכב הרשימה של 44 הנשיאים שקדמו לו (בעצם 43, כי אחד מהם כיהן שתי כהונות לא רצופות, ונספר פעמיים). יותר נשיאותי מג'פרסון? ממדיסון? מאדמס האב והבן? מג'קסון? משני הרוזוולטים? מאייזנהאור? מקנדי? מרייגן? נו, באמת, אפילו מקום מס' 12 ברשימת הנשיאים "הנשיאותיים" היה מכבד את בעליו.

מה זו בכלל "נשיאותיות"? התשובה באמריקה אינה פשוטה. בארצות שבהן הנשיא הוא רק ראש מדינה סמלי, ברור למדי שהוא צריך להיות מורם מעם, על-מפלגתי; להציע לעם אהבה אבהית, או אמהית; לגזור הרבה סרטים, להשתתף בהרבה טקסים; להטיל את הרכבת הממשלה על המנצח בבחירות לפרלמנט, ולחתום באופן נומינלי על כל חוק המוגש לו.

הוא צריך ויכול להיות פופולרי, מפני שכל מהותו היא התרחקות מפני מחלוקת. הנשיא הטקסי הוא תחליף רפובליקאי למלך חסר סמכויות.

כמובן, לא בארה"ב, מדינה שבה כהונתו של הנשיא נוצרה כתחליף רפובליקאי למלך בעל סמכויות. הנשיא אינו יכול להישאר "מעל הפוליטיקה", מפני שהוא לא רק ראש מדינתו, אלא גם ראש ממשלתו ומנהיג מפלגתו. הוא שקוע בפוליטיקה עד צוואר. משימתו הלא פשוטה היא להיות בתוך הפוליטיקה מבלי להזדהם בה.

קיראו עוד ב"גלובס"


היעד הזה היה מלכתחילה מחוץ להשג ידו של טראמפ: איש ללא מעצורים ועכבות, המוכרח להשמיע תמיד וללא תנאי את המלה האחרונה; איש הרגיל כל כך לבלבל את יריביו ואת מתחריו, עד שאין הוא מבחין, כי רעש הרקע שלו שומט את הקרקע גם מתחת לרגליהם של בעלי בריתו.

טראמפ התייצב הבוקר בפני האסיפה הלאומית (פרלמנט) של דרום קוריאה, כדי לדבר על המשבר הבינלאומי המסוכן ביותר של זמננו. הוא הביא אתו את "שלוש נושאות המטוסים הגדולות ביותר בעולם", הוא הזכיר לשומעיו, שלא תמיד ידעו מה לעשות בבומבסטיות של הכרזותיו, והעדיפו רוב הזמן "לשבת על ידיהם", כפי שאומרים באנגלית מדוברת.

הוא נשא נאום חשוב, חזק ואפקטיבי. הוא הזכיר לשומעיו על פני חמש יבשות את ההבדל בין דמוקרטיה קפיטליסטית, לא מושלמת כאשר תהיה, לבין מדינת קסרקטין טוטליטרית. הוא הזכיר, כי בהגיחן מעיי החורבות של מלחמת קוריאה, כמעט לפני 65 שנה, שתי הקוריאות היו פחות או יותר עניות במידה שווה. עכשיו, הדרום עשיר מן הצפון פי 40. הוא מעורר הערצה במקום פחד.

ארה"ב מתנסה במשהו מעין נס

טראמפ גם הזכיר כי היום, 8 בנובמבר, מלאה שנה לניצחון הבחירות שלו, ולפיכך יש לו סיבה למסיבה. לאחר שמנה את השגיה המופלאים (באמת) של דרום קוריאה, הוא הכריז: "ארה"ב עצמה מתנסה עכשיו במשהו מעין נס. הבורסה שלנו עומדת עכשיו בשיא של כל הזמנים. האבטלה היא הנמוכה ביותר זה 17 שנה. אנחנו מביסים את דאעש. אנחנו מחזקים את מערכת המשפט שלנו, כולל מינוי של שופט מבריק לבית המשפט העליון, וכו' וכו' וכו'".

זה היה חיווי טראמפי אופייני. הוא מתקשה להבדיל בין פוליטיקה פנימית למדיניות חוץ. "שופט עליון מבריק", שהוא מינה בשבוע השני של נשיאותו, שימח מאוד את הימין השמרני בארה"ב, אבל קצת קשה לחשוב אותו ל"מעין נס". העובדה שהנשיא מזכיר אותו, ועוד בנאום בפני פרלמנט זר, היא תזכורת על מיעוט השגיו. בתשעת חודשי נשיאותו הראשונים, הקונגרס, שבו יש רוב למפלגתו, לא אימץ אף חקיקה חשובה אחת.

לא אוהבים, לא מצביעים

דקות אחדות לפני שפתח את נאומו בסיאול, טראמפ קיבל את החדשות מווירג'יניה. המדינה הדרומית הזו, השוכנת לצד וושינגטון, הנחילה תבוסה ברורה לנשיא ולמפלגה הרפובליקאית. היא העדיפה דמוקרט לכהונת המושל בהפרש של 8.6%. עצם ניצחונו של הדמוקרט לא היה הפתעה. אבל הפרש ניצחונו הפתיע בהחלט. הסקרים, לשם שינוי, המעיטו מכוח הדמוקרטים, ולא הביאו בחשבון את היקף האיבה לטראמפ.

כצפוי, דמוקרט ניצח גם בבחירות למושל בניו-ג'רזי. חשיבות הבחירות למושלים היא ברוחב המדגם. בווירג'יניה מתגוררים קצת יותר משמונה מיליון בני אדם, בניו-ג'רזי - כמעט 9 מיליון. יחד הן מספקות את המבחן האלקטורלי הגדול ביותר של טראמפ מאז תחילת נשיאותו.

הבחירות האלה, בייחוד בווירג'יניה, מספקות ראיה ראשונה לקשר בין הפופולריות הנמוכה של הנשיא לבין דפוסי ההצבעה. סקרי דעת הקהל של הימים האחרונים לא החמיאו לנשיא. שיעור האמריקאים הסומכים את ידיהם על התנהלותו נע בין 36% (בסקר של סי.אן.אן) ל-39% (בסקר של גאלופ). זה השיעור הנמוך ביותר של נשיא כלשהו בשלב הזה של כהונתו.

בשלב הזה, כמובן, לסקרים יש ערך מוגבל. הנשיא לא יעמוד לבחירה חוזרת אלא בסתיו 2020, ושלוש שנים מזמנות הרבה הזדמנויות לנשיאים כושלים. רונלד רייגן רשם 35% פופולריות בינואר 1983, בתחילת השנה השלישית של נשיאותו. בנובמבר 1984 הוא חזר ונבחר בתמיכה של כמעט 59% מן המצביעים, עם יותר קולות בחבר האלקטורים מכל נשיא לפניו או אחריו. באוקטובר 2011 ברק אובמה רשם 38%, אבל התאושש וחזר ונבחר - אם גם ברוב קטן - שנה אחת אחר כך.

אבטלה, ריבית, אינפלציה, בורסה

הנה הבדל חשוב אחד בין רונלד רייגן לדונלד טראמפ (יש הרבה הבדלים, כולל פקטור החביבות): רייגן סבל מגירעון בפופולריות מפני שהמצב הכלכלי היה קשה, עם אבטלה גבוהה מאוד (כמעט 11% בסוף 1982), עם שערי ריבית גבוהים במידה היסטורית (20% ב-1982). מאותו זמן ואילך המצב השתפר בדילוגים מהירים, ורייגן בא על שכרו.

טראמפ סובל מפופולריות נמוכה מאוד בשעה שהמצב הכלכלי טוב, אפילו טוב מאוד במובנים מסוימים. האבטלה עומדת על 4.1%, שערי הריבית סמוכים לאפס, האינפלציה סמוכה לאפס, הבורסה גואה, מדד אמון הצרכן קובע שיאים חדשים. הנשיא מצייץ בגאווה: "מקומות עבודה! מקומות עבודה! מקומות עבודה!".

באוצר הקלישאות של הפוליטיקה האמריקאית אנחנו מוצאים את החיוויים "זו הכלכלה, טמבל", או "האמריקאים מצביעים לטובת פנקס הצ'קים שלהם". ובכן? אם זו הכלכלה, ואם זה פנקס הצ'קים, מדוע זה האגודל הקולקטיבית מתארכת כלפי מטה? מדוע מועמד דמוקרטי מעוט כריזמה נחל אתמול את הניצחון הגדול ביותר זה 32 שנה של איזשהו מועמד של מפלגתו בווירג'יניה?

ומדוע התמיכה בנשיא מתכרסמת במקצת אפילו באותם אזורים, שתמיכתם בו לפני שנה הכריעה את הכף? על פי סקר משותף ל"וול סטריט ג'ורנל" ולרשת אן.בי.סי, 50% מן המצביעים ב"אזורי טראמפ" רואים את התנהלותו בעין רעה. 48% סומכים את ידיהם. אמנם אין מקום לדבר על התמוטטות התמיכה, אבל מוטב לזכור מה קטן היה הפרש ניצחונו של טראמפ בשלוש המדינות במערב התיכון, שבהן הוכרעה הכף.

האבטלה בארהב ממשיכה לרדת
 האבטלה בארהב ממשיכה לרדת

המחיר של חוסר היכולת להתרכז

מה קורה אפוא לנשיא הזה, שמצבו כמעט סותר את חוקי הפיזיקה של הפוליטיקה?

במלה אחת: משמעת. הנשיא משלם את המחיר על חוסר יכולתו להתרכז. ילד בבית הספר היה מקבל ריטאלין.

חלק מהסחות הדעת היו אולי בלתי נמנעות. אבל רבות היו מעשה ידיו להתפאר. בהיעדר ריכוז הוא הפסיד בקרב הפוליטי הגדול ביותר שלו, על רפורמה של מערכת הבריאות. הוא מתקשה לפי שעה לגייס די תמיכה לרפורמות המס שלו. הוא אינו מסוגל לקבל תמיכה לתוכנית הסנסציונית לבנות "חומה" לאורך 5,500 ק"מ של הגבול עם מקסיקו.

אל התוכנית לחידוש התשתית בארה"ב הוא אפילו לא התקרב. הוא מעליב שותפים בכוח, הוא משפיל שותפים טבעיים; הוא משנה את דעתו חדשות לבקרים. הוא כמובן משלם מחיר על התארכות החקירה בעניין החשדות של קנוניה בין מטה הבחירות שלו למודיעין הצבאי הרוסי.

טראמפ טוען להשגים בתחום הסחר. הוא טוען כי הצליח להציל מקומות עבודה, שעמדו לעבור למקסיקו, או למזרח אסיה, או לדרום אסיה. יותר מכל נשיא לפניו הוא חושב את קידום המכירות של התעשייה האמריקאית לחלק בלתי נפרד של מסעותיו בחו"ל. השבוע הוא יצא מגדרו לקדם מכירות של מערכות נשק יקרות ליפן ולדרום קוריאה. זה משהו שלא ראינו דוגמתו אצל נשיא אמריקאי כלשהו לפניו.

מלחמת החורמה שהכריז הנשיא על סחר חופשי קנתה את לבם של הרבה מצביעים, אבל היא מתחילה לעורר התנגדות מאורגנת מצד התעשייה האמריקאית. היא מנוגדת לנטיותיה רבות השנים של המפלגה הרפובליקאית.

נוקטים טראמפיזם בלי טראמפ

הבחירות בווירג'יניה אתמול היו חשובות לרפובליקאים מפני שהן העמידו במבחן את יכולתם של רפובליקאים מתונים בקונגרס לשתף פעולה עם הנשיא מבלי להזדהות עם אישיותו ועם סגנונו, "טראמפיזם בלי טראמפ" בלשונו של סטיב באנון, יועץ בכיר לשעבר של הנשיא. וירג'יניה הפחיתה את רצינותו של הרעיון הזה.

טראמפ ניסה הבוקר לייחס את כישלונו של המועמד הרפובליקאי לחוסר נכונותו להזדהות אתו זיהוי מלא. אם הנשיא מאמין בזה, הוא בוודאי אחד היחידים במפלגתו. הבחירות בווירג'יניה גילו לרפובליקאים את ממדי הדילמה המעיקה עליהם זה שנה: קשה מאוד להיות מועמד רפובליקאי לאיזושהי כהונה נבחרת מבלי לתמוך בנשיא; אבל תמיכה בנשיא עלולה להיות לרועץ בבחירות הכלליות.

הבחירות בווירג'יניה הניבו לא רק מושל דמוקרטי, אלא גם סגן מושל ותובע כללי (הנבחרים שם באופן נפרד), ובאופן לא צפוי גם שורה של מושבים בבית הנבחרים של וירג'יניה, הנמצא בידי הרפובליקאים זו השנה ה-18. ערב הבחירות היו לרפובליקאים 66 מושבים מתוך מאה. בזמן כתיבת הרשימה הזו, הבוקר, הם איבדו 14, ועוד ארבעה היו תלויים על בלימה. איש בווירג'יניה לא ציפה לתוצאות כאלה. זה רעש אדמה. זה בדיוק רעש האדמה שהדמוקרטים מייחלים לו בנובמבר 2018, בבחירות לקונגרס. וירג'יניה מראה שהתפתחות כזאת היא לא בלתי אפשרית, וטראמפ הוא הסיבה העיקרית.

יהיה מעניין מאוד לראות באיזו מידה ישתנו עכשיו הגישות אצל הרפובליקאים. עד כה, ביקורת על הנשיא בתוך מפלגתו הייתה שקולה כנגד התאבדות פוליטית. שני סנאטורים ממבקרי טראמפ הודיעו בחודש שעבר, שהם לא ינסו לחזור ולהיבחר בשנה הבאה. הנשיא לגלג עליהם בארסיות אופיינית: אילו ניסו להתמודד, "הם לא היו נבחרים אפילו לתופסי כלבים". עכשיו מוכרחה להישאל השאלה איזו שיירה עוברת ואילו כלבים נובחים לעומתה.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny