פרשנות: טראמפ וירושלים - סיבה למסיבה וגם סיבה לדאגה

הרגע ההיסטורי של הכרת ארה"ב בבירת ישראל מחייב סיפוק ותודה ■ אבל מוטב גם לזכור את הרקע: סדרה של מהלכים בינלאומיים חד-צדדיים מצד ממשל טראמפ, המקטינים את השפעתה של ארה"ב ומרחיקים את ידידיה

הנשיא דונאלד טראמפ בכותל המערבי / צילום: רויטרס
הנשיא דונאלד טראמפ בכותל המערבי / צילום: רויטרס

הרגע הוא אמנם היסטורי, ורגשי הכרת הטובה של ישראלים ושל יהודים הם כנים ומובנים. מדינה, הלוחמת על עצם הלגיטימיות שלה, רשאית להתברך בהכרה שארה"ב מעניקה לבירתה. הניתוח שלהלן אינו מיועד להפחית אף כמלוא הנימה מחשיבות המאורע, או מחגיגיותו.

השאלה המסקרנת היא מה פתאום. דונלד טראמפ כמובן הבטיח במהלך מערכת הבחירות שלו להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. אבל ההבטחה "להעביר את השגרירות" מרחפת בחלל הפוליטי לפחות מאז מערכת הבחירות של 1976. הכול הבטיחו להעביר, מנצחים ומפסידים.

טראמפ יודע שהנאום שלו עשוי להצית אש במזרח התיכון

loading

בתחילת 1984, הסנאטור הדמוקרטי פטריק דניאל מויניהאן, ידיד קרוב של ישראל, הניח הצעת חוק להעברת השגרירות על שולחן הסנאט. מזכיר המדינה בממשל רייגן, ג"ורג" שולץ, כתב אז ליושב הראש הרפובליקאי של ועדת החוץ, כי העברת השגרירות "תלבה קיצוניות איסלאמית, ואפשר שתעורר הסתה לאלימות נגד אזרחינו, נגד הדיפלומטים שלנו ונגד מתקנינו באזור".

זה פחות או יותר מה שקרה מני אז: מועמד לנשיאות הבטיח להעביר את השגרירות, אולי אפילו במידה מסוימת של כנות; ולאחר בחירתו, מזכיר המדינה שלו ניקה את השולחן משברי ההבטחה, בדיוק מן הטעם שנתן שולץ.

נאמנות חשובה מידענות

קיראו עוד ב"גלובס"


דונלד טראמפ ביקש לעצמו את הנשיאות, כדי לעשות את ההיפך, תמיד את ההיפך. המומחים, הדיפלומטים, אנשי הסגל, היועצים עוררו בו שאט נפש. הם לבה של "הביצה" שהוא הבטיח לייבש. הוא לא היה מוכן להאזין להם. סוף סוף, במהלך מסע הבחירות שלו הוא הכריז, כי הוא "יודע איך לטפל בדאעש יותר טוב מן הגנרלים". הוא אפילו מתח ביקורת על הטקטיקה של המלחמה בדאעש.

מאיסתו במומחים ובבעלי הניסיון התחוורה תיכף לניצחונו. נאמנות אישית ללא סייג תמיד חשובה בעיניו יותר מידענות. עורך דין יהודי, המתמחה בפשיטות רגל, נעשה שגרירו בישראל. עורך דין יהודי שני נעשה שליחו לשיחות השלום בין ישראל לפלסטינים. וכמובן, מלוא תיק המזרח התיכון הופקד בידי חתנו, סוחר נדל"ן. לאיש מהם לא היה כל ניסיון בדיפלומטיה או במדיניות חוץ.

מה מעניין שאת המינוי לשגריר בישראל הודיע טראמפ עוד לפני השבעתו, כמעט לפני שנה. לשם השוואה, עד עצם היום הזה אין לו שגריר בבריסל, מרכז האיחוד האירופי ונאט"ו. מחלקת המדינה שפופת המוראל בוושינגטון ממתינה בחיל ורעדה למה שמזכיר המדינה רקס טילרסון קורא "ארגון מחדש". הוא רוצה לקצץ תקנים ונציגויות מכל הבא ליד.

מה ייצא לו מזה?

אין זה עניין של ציניות לתהות על מניעי טראמפ. הוא עצמו קבע את אמות המידה ואת מערכת הציפיות. האיש שהעמיד את "אמריקה תחילה" במרכז מערכת הבחירות שלו מסמיך אינטרסים חומריים לכל עניין דיפלומטי. אין לו סנטימנטים, ובדרך כלל סנטימנטים של אחרים אינם מעניינים אותו.

המלחמה בדאעש מקדשת את כל האמצעים, ואילו ניתן לו מבוקשו הוא היה מסיים זה כבר את הסנקציות על רוסיה, כדי לשתף איתה פעולה נגד הטרור האיסלאמי. חוסר העניין שלו ביחסים ההיסטוריים המיוחדים עם הדמוקרטיות של אירופה הוא מן המפורסמות. הוא עולב בהן, הוא משפיל את מנהיגיהן, הוא מתעניין רק במאזן התשלומים ובשורה התחתונה.

מה ייצא לו אפוא לפי דעתו מהכרה בירושלים ומהעברה אפשרית של השגרירות? איך המהלך הזה ישרת את "השורה התחתונה", או את המלחמה בטרור האיסלאמי?

הרשימה הזו נכתבת לפני שהנשיא עצמו הסביר את החלטתו. איננו יודעים מה יציע לפלסטינים. אבל איזה אינטרס אמריקאי ייצא נשכר מהקנטה של העולם המוסלמי? האין זה מובן מאליו שהסתה אנטי-אמריקאית תתפשט על פני שלוש יבשות, תסכן דיפלומטים אמריקאיים באשר הם, ותזמן אמצעי גיוס חדש ומועיל לתנועות טרור?

היא תעניק תירוץ לטאייפ ארדואן להאיץ את התרחקות טורקיה מן המערב. כל ארץ מוסלמית, שיש לה יחסים הדוקים עם ארה"ב, תצטרך להצטדק בפני דעת הקהל שלה: פקיסטן, אפגניסטן, אינדונזיה, מלזיה, בנגלדש" שגרירויות אמריקאיות יצטרכו להיסגר לזמן בלתי מוגבל, אנשי סגל יצטרכו להישלח הביתה מחשש לשלומם, מטוסים ואוניות יהיו על הכוונת.

חומה צוננת ו"כעס גלוי"

החד-צדדיות של המהלך הזה מעמיקה את הקרע עם אירופה. מזכיר המדינה טילרסון היה אתמול בבריסל, ונתקל בחומה צוננת. "הרטינות האירופיות הופכות לכעס גלוי", כותב הבוקר ה"ניו יורק טיימס" בדיווח מבריסל. "לפנים, הדיפלומט הראשי של ארה"ב היה מתקבל בלב אירופה בחיוכים רחבים ובזרועות פתוחות. לא עוד".

שר החוץ בפועל של גרמניה, זיגמר גבריאל, הכריז אתמול בוועידה בינלאומית בברלין, כי גם לאחר טראמפ "היחסים עם ארה"ב לא יהיו עוד כשהיו". לשון אחר, הנזק שטראמפ גרם ליחסים מאז הושבע הוא במידה רבה חסר תקנה. את מקום האמון והחיבה תפסו חשד וחרדה.

לישראלים אין כל סיבה להתענג על הקרע הזה. ירידת קרנה של ארה"ב והתמעטות חבריה עלולות להרחיק את ארה"ב מן העולם החיצון, לרעת כל ידידיה.

השבוע הוציא טראמפ את ארה"ב ממישור פעילות נוסף של האו"ם, ההסכם על הגירה, שהנשיא אובמה היה אחד משושביניו. ההסכם נחתם בשנה שעברה, ונועד להקל על פליטים. בעיני ממשל טראמפ, הוא "פוגע בריבונות הלאומית" של ארה"ב. זה קורה רק שלושה חודשים לאחר הסתלקות ארה"ב מאונסק"ו, ארגון המדע והתרבות של האו"ם, במחאה על איבתו לישראל.

על ההסתלקות מהסכמי האקלים הודיע טראמפ בחודש יוני. עוד קודם, ביום השלישי המלא של נשיאותו, טראמפ הסתלק מהסכם הסחר החופשי של האוקיאנוס השקט, עם 11 ארצות.

האיתות ברור: ארה"ב מאבדת את העניין שלה בשיתוף פעולה רב-צדדי. לא יהיה שלום במזרח התיכון, או באיזשהו מקום אחר, בלי רב-צדדיות.

דגל ישראלי אצל המזבח

למהלך החדש של טראמפ ייתכנו גם סיבות פנימיות. הנשיא אינו זקוק ל"קול היהודי", שחשיבותו הארצית מוגבלת מאוד. הוא ממילא לא יקבל אותו. הוא זקוק לעומת זאת לקול האוונגליסטי, מה שמכנים "הימין הנוצרי". הצבעה מסיבית של אוונגליסטים היא תנאי ולא יעבור לבחירתו החוזרת של טראמפ. על חשיבות הקול הזה נוכל לעמוד בשבוע הבא, כאשר במדינת אלבמה, בדרום העמוק של ארה"ב, יהיו בחירות מסקרנות מאוד לסנאט.

מי שהזדמנו לכנסיות אוונגליסטיות בעיירות נידחות במערב התיכון האמריקאי יכלו לעמוד על החשיבות יוצאת הדופן שניתנת שם לישראל. דגל ישראל מתנוסס לעתים קרובות אצל המזבח, לצד דגל אמריקאי. חיבה מורעפת על ישראל כמעט בכל מעמד דתי.

ההכרה בירושלים מעניקה לישראלים סיבה למסיבה. אבל כמו כל מסיבה, גם זאת תסתיים, וגם לזאת יהיו תוצאות. אני רואה ברשימת המונחים של האקדמיה ללשון העברית ש"חמרמורת" היא התרגום הנאות ל"הנג-אובר". חמרמורת קלה ונעימה לכולכם.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

לכתבה הקודמתרדהיל מדווחת על תוכנית קיצוץ; מוותרת על המוצר למיגרנה