הנקראות ביותר

הכישלון הוא שותף של ההצלחה, לא אויב

מה אפשר ללמוד מפרופ' יוהאנס האוסהופר מאוניברסיטת פרינסטון שפרסם קורות חיים של כישלונות שחווה ומחוג הספקות שהקים היזם טריסטן האריס

אנחנו לא אוהבים לחשוף אותם, את הכישלונות, את החולשות, את הקשיים, אפילו את ההתלבטויות, בחיים בכלל ובתחום הקריירה במיוחד. קורות החיים שלנו מספרים על רגעי ההצלחה, על התפקידים שעשינו וההכשרות שסיימנו. ברשתות החברתיות אנחנו משתפים בעסקאות שסגרנו, בהרצאות שנתנו, בלקוחות שהמליצו ובכנסים שהזמינו. ובפורומים עסקיים יזמים משווים רמות השקעה, מכירות, תחזיות. מי שמתבונן באוסף המרשים הזה של העשייה מכיר את תחושת הנחיתות שמזדחלת אל מול ההצלחות. אנחנו שוכחים שמאחורי כל אלה נחבאים הסודות על התפקידים שלא קיבלנו, ההכשרות שלא סיימנו, העסקאות שלא סגרנו, המכירות שלא הגיעו. וזה הסוד הגדול מכולם: דווקא ה"לאווים" הם הרוב. כרטיסי הביקור הפומביים שלנו משקפים נתח קטן מאוד מהניסיון שלנו, ואולי החלק הנסתר הוא החשוב מכולם.

חישבו לרגע על המנהל המיתולוגי שלכם, בתקווה שאכן היה לכם כזה. המנהל או המנהלת שאפשר לומר עליהם "הוא אתגר אותי", "היא תמיד אמרה לי את האמת", "הוא דחף אותי לדברים שלא חשבתי שאוכל לעשות" וכן הלאה. אנחנו זוכרים את המנהלים האלה לא משום שקידמו אותנו או נתנו לנו העלאה, אלא כי הם עזרו לנו לגדול באמצעות משוב איכותי והנחיה. הם עזרו לנו לראות את החולשות שלנו כך שנוכל לצמוח מהן, הם עזרו לנו לראות את הכישלונות כמקפצה לאתגר הבא.

בספר הנהדר "דברים שהלוואי שידעתי בגיל עשרים", מציעה לנו המחברת טינה סיליג, ראש החוג ליזמות בבית הספר להנדסה באוניברסיטת סטנפורד, לכתוב קורות חיים של כישלונות, כולל מה שלמדנו מכל כישלון. לטענתה, תהליך הלמידה הזה, המקומות שבהם מתחנו את גבולות האפשר, סללנו דרכים חדשות ולקחנו סיכונים, הם סיפור הקריירה שלנו. יותר מכך, היא אומרת, ארגונים מגייסים אנשים ומשקיעים ביזמים לא רק בזכות הצלחותיהם, אלא גם בזכות הכישלונות שלהם. הכישלונות הללו מבטיחים שהם לא יחזרו על טעויות מסוימות, אבל גם מבטיחים שהם לוקחים על עצמם אתגרים שמרחיבים את היכולות שלהם.

מתן פומבי לרשימת הכישלונות הוא גם דרך מופלאה לעזור לאחרים להתמודד עם הקשיים שלהם בקריירה. לפני כשנה, פרופ' יוהאנס האוסהופר מאוניברסיטת פרינסטון פרסם קורות חיים של כישלונות, שכללו את כל התארים שלא התקבל אליהם, המימון שלא זכה בו, המחקרים שנדחו על ידי כתבי עת. לדבריו, הוא ערך את רשימת הכישלונות הראשונה כשרצה לתמוך בחבר שחווה כישלון משמעותי. הוא הבין שהפרספקטיבה הזאת, שמאפשרת לראות שלפעמים דברים לא הולכים כפי שרוצים, חשובה במיוחד לתלמידים ולחוקרים שסביבו. היה לו חשוב שהם יבינו שרשימת כישלונות ארוכה היא דבר טוב, היא מסמנת שאנחנו מנסים דברים חדשים ולא הולכים על בטוח.

העניין הזה חשוב גם ברמה הארגונית. דווקא בעידן הזה, של שינויים גדולים ותזוזות במודלים עסקיים מקובלים, ארגונים חייבים להתמודד, אפילו לעודד, את הקולות שלא הולכים בתלם, את מי שרואה הזדמנויות גדולות וסכנות גדולות עוד יותר. כדאי להקשיב בעניין הזה לאסטרו טלר, המנהל המיתולוגי של מעבדת גוגל X, המעבדה שבה גוגל מנסה מה שמוגדר Moonshots, "יריות לירח", על שם האתגר של ג'.פ. קנדי להנחית אדם על הירח בתוך עשור - אתגר שרתם חלומות ותעשיות שלמות.

קיראו עוד ב"גלובס"


כותרת ההרצאה של טלר ב-TED, שזכתה ליותר מ-2.3 מיליון צפיות, היא "התוצאה הלא צפויה של היכולת לחגוג כישלונות". הסוד של X לפי טלר הוא העובדה שרוב הזמן מנסים שם לשבור דברים, להוכיח שהם לא נכונים, שלא יעבדו, שהרעיון ייכשל. דווקא המרוץ הראשוני הזה אחר החלקים הכי קשים, הניסיון להרוג את הפרויקט מוגדר מתכון להצלחה, ויוצר שיווי משקל מעניין בין אופטימיות ללא גבולות, שמניעה את האתגרים, לסקפטיות בריאה.

כולנו יודעים שזה בדיוק החלק הכי קשה: אם אנחנו עובדים על פרויקט, אנחנו רוצים להאמין בו ובטח לא רוצים להוכיח שהוא לא אפשרי. מעבר לכך, עובדים, במיוחד שכירים, לא רוצים להיכשל. כי אם ניכשל אולי לא נקבל פרויקט אחר, לא יעריכו אותנו מקצועית, אולי אפילו נפוטר. בגוגל X מבינים שהדרך היחידה לגרום לאנשים לעבוד על חלומות גדולים עם סיכויים קלושים היא להפוך את הכישלון לדבר הפשוט ביותר, המצופה, אפילו מתוגמל. הצוותים הורגים רעיונות מהר כי על זה הם מקבלים תשואות, בונוסים ואפילו קידומים. כך הם לומדים שספקנות והעלאת שאלות אינן האויב של חלומות ואופטימיות, הן השותף שלהם. השותף הזה נחוץ כדי להצליח להפוך בסופו של דבר להפוך חלומות למציאות.

חוג הספקות

רובנו לא עובדים בסביבה שמאפשרת להדהד בבטחה מחשבות על מה שקשה, שלא מצליח, שעשוי להיכשל. היזם טריסטן האריס מצא לכך פתרון לאחר שמצא את עצמו עם שאלות קשות על הפער שנוצר בין הכוונה הערכית שעמד ביסוד הפיתוח של המוצר שלו לאופן שבו הוא נמכר לבסוף. האריס רצה לעזור לאנשים ללמוד והקים סטארט-אפ המבוסס על טכנולוגיות שכנוע. המטרה הייתה לשכנע אנשים לצרוך ידע. הלקוח שלו, מגזין Economist, השתמש בטכנולוגיות השכנוע כדי להשאיר את הקוראים כמה שיותר בתוך האתר. האריס, שעל פניו הצליח, שאל את עצמו אם לכך התכוון בפיתוח המוצר ואיך הוא מרגיש עם העובדה שבפועל הוא תופס את תשומת הלב של הצרכן וגורם לו להישאר כמה שיותר זמן באתר. מתוך הבנה ששאלות כאלה אי-אפשר לשאול בכל מקום אבל קרוב לוודאי הוא אינו היחיד שמחפש מישהו לדבר איתו, הוא הקים את חוג הספקות, Doubt Club - מקום בטוח שאפשר לדבר בו בפתיחות על ספקות, התלבטויות וכישלונות בשלבים שונים של פעילות יזמים. האריס, אגב, מכר לבסוף את הסטארט-אפ שלו לגוגל.

אנחנו לא לבד בדברים הקשים. רבים מסביבנו הלכו בדרך הזאת לפנינו, שאלו שאלות, גם אם לא בקול רם, נכשלו, נפלו, התאכזבו. אלה הדברים שהופכים אותנו למי שאנחנו. דווקא הבחירות שעשינו ולא עשינו ברגעים שלא הסתדרו כצפוי - הן הבחירות החשובות. הטרגדיה האמיתית איננה הכישלון עצמו אלא רק חוסר היכולת לחזור ממנו לעשייה. אז אל תפסיקו לנסות.

הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל העולמית ובעלת הבלוג "עולם העבודה העתידי", www.niritcohen.com