נוהל שכן: כך הפכה ישראל למרכז הרפואי של אלפי ילדים סורים

לא רק פצועי קרבות: בשנים האחרונות הפכו שלושת בתי החולים בצפון הארץ למרכז השירותים הרפואיים לכ-200 אלף סורים, שגרים בסמוך לגבול ומנותקים מדמשק ■ דרור פויר התלווה ליום טיפולים, שהחל עם כוח צנחנים ונגמר עם ליצן רפואי

במרכז הרפואי זיו בצפת / צילום: אורי סקופ
במרכז הרפואי זיו בצפת / צילום: אורי סקופ

המרכז הרפואי זיו בצפת. יום רביעי האחרון, תשע בבוקר. עזאם עיוור בשתי עיניו, טיל התפוצץ כשיצא מהמסגד עם משפחתו בכפר לא רחוק מקוניטרה. הוא היה בן 3 והמלחמה בדיוק התחילה. מאז הוא רק שומע אותה; "המון מטוסים כל הזמן והמון פיצוצים וצעקות. אני כל הזמן בחושך", הוא אומר, "וכל הזמן אני מפחד". הוא בן 10 וזו פעם שישית שהוא מגיע לטיפולים בישראל. רובא, בת 7, נולדה לתוך המלחמה בכפר שמס, סובלת ממחלה כרונית וזו הפעם הראשונה שלה בישראל. "מהמטוסים אני לא פוחדת", היא אומרת, "אבל מההפצצות כן. זה הדבר הכי מפחיד בעולם. וגם מהחושך".

גם איסלאם בת ה-12 הגיעה הבוקר בפעם הראשונה לטיפול רפואי בישראל. "הנוף פה יפה", היא אומרת. אני שואל מה עושים ילדים במלחמה, אם יש בית ספר ואיפה משחקים אחר הצהריים. לפעמים יש, הם משיבים, לרוב אין. בבתי הספר אין מזגנים, מחשבים, אולם התעמלות או מעבדה. אחר הצהריים מפחיד לשחק בחוץ - יש ילדים שיוצאים ולא חוזרים - אז נשארים בבית. אף אחד מהם לא היה מעולם בבית קולנוע, בהצגה, או בלונה פארק. בקושי היו מחוץ לכפר. "אין לנו כלום", אומר עזאם, "אנחנו סורים".

כמה שעות קודם. ארבע וחצי לפנות בוקר ברמת הגולן, יום רביעי שעבר. בשמיים כוכבים לרוב והאוויר כל-כך פריך וטעים שאני לא רק נושם אותו, אני ממש נוגס בו. עוד מעט תזרח השמש ומלחמת הכול בכול בסוריה תיכנס לשנתה השמינית. הסוף לא נראה בעין וכל שבוע מכסה על זוועת קודמו עם חצי מיליון הרוגים, למעלה מרבע מהם ילדים, וכ-12 מיליון עקורים ופליטים עד עכשיו. את הפצועים כבר מזמן הפסיקו לספור, אבל כ-5,000 מהם טופלו בישראל בחמש השנים האחרונות. אני הצטרפתי לאחד מאותם ימי טיפול.

ישראל בכלל לא רצתה להתערב, אבל אחרי שנתיים של מלחמה, פצועים פשוט התחילו להגיע לגבול. חלקם טופלו במקום. בשלב כלשהו הוקם בית חולים שדה ונסגר והפצועים פונו לבתי חולים בצפון. במהלך השנים חל שינוי באופי הפצועים שהגיעו. זה התחיל כעזרה דחופה לפצועים בקרב, אבל הזמן, קריסת מערכת הרפואה והשינויים במצב הלחימה והשליטה בדרום הגולן הסורי הפכו את ישראל ואת שלושת בתי החולים הצפוניים שלה - המרכז הרפואי לגליל בנהריה, המרכז הרפואי זיו בצפת ובית החולים פוריה בטבריה - לבתי חולים שאחראיים, ולכל הפחות נגישים, לטיפול רפואי עבור משהו כמו 200 אלף סורים שחיים בצד הקרוב לגבול, ברצועה של 40 ק"מ שנמתחת בין קוניטרה למשולש הגבולות, ומנותקים לגמרי מדמשק.

"בני המקום", הוא הכינוי הצה"לי לסורים האלה.

"כולם נהיים עצובים יותר"

אני חובר אל כוח צנחנים אי-שם ברמה. רס"ן ד"ר סרגיי קוטיקוב, ראש מדור רפואה במנהלת, הוא מפקד המבצע היום. מעודה הוא מפקד הכוח. אנחנו נעמדים סביבו לתדריך קצר ויוצאים לדרך, צועדים במבנה אל עבר הגבול הסורי בין שדות מוקשים, מדי פעם עוצרים לרגע או מתכופפים מאחורי סלע, מדברים בקשר, מדלגים מפה לשם, משפרים עמדות. אני לבוש באפוד וחבוש בקסדה, ומאוד נהנה, האמת, מכל הקטע. אני יודע שזה לא מצחיק, שלא רחוק מכאן יש מלחמה וכל מיני איראנים וחיזבאללה, אבל מה אני יכול לעשות. תנים מייללים אל הירח הדק ההולך ונעלם. השמיים מתבהרים והשמש עולה לאט על ארץ המריבה. עוד מעט הכול יהיה פה צהוב וכמוש, אבל בשבוע-שבועיים הקרובים הרמה ירוקה ומרהיבה - ובטח עכשיו, כשהיא שקועה בערפילי בוקר.

אנחנו ממש צמודים לגבול. מחכים. טרטור של מנוע מתקרב מהצד השני. הסורים מגיעים זוגות-זוגות, אמא וילד, כארבעים איש. הם ניגשים אחד-אחד לפשפש קטן בגדר ועוקבים אחרי ההנחיות: עושים סיבוב, מתכופפים, עוברים בידוק ומחכים. זה נמשך משהו כמו ארבעים דקות מביכות. עומדים במתחם הבידוק המאולתר, מתבוננים זה בזה. אנחנו בצד אחד, הם בצד אחר. הם כולם משתעלים שיעולי סטרידו קצרים, יבשים ונבחנים. חלק מהאימהות פה ילדות בעצמן, נראות בנות 15. יש כמה תינוקות קטנטנים ממש. הכול שקט ומבוהל. הילדים שומרים על דממה כמו ששום ילד ישראלי לא היה יכול, למזלו.

בדוח של קרן יוניצ"ף שפורסם לפני כשבועיים, נכתב כי 2017 הייתה השנה הקשה ביותר לילדי סוריה, למעלה מ-5,000 נהרגו. רק בחודשיים הראשונים של השנה נפגעו למעלה מאלף ילדים. "לילדים האלה נותרו צלקות שלעולם לא יימחקו", אמר חירט קפלארה, מנהל סניף יוניצ"ף במזרח התיכון ובצפון אפריקה. "ערך ההגנה על הילדים בכל מחיר, שפעם אומץ באופן אוניברסלי, לא כובד בשום שלב על-ידי אף אחד מהצדדים הנלחמים במדינה".

אחרי שכולם נבדקים, הולכים בחזרה לאוטובוס ונוסעים למרכז הרפואי זיו, אל אגף מאובטח שפונה בשבילנו. לסורים ההמומים מוגשת ארוחת בוקר. הם אוכלים בשקט. לאגף נכנס גבר בשנות הארבעים. הוא נכנס לחדר עם תיק גדול וסוגר אחריו את הדלת. כמה דקות אחר כך יוצא מהחדר הליצן הרפואי "קוקוריקו". אף אדום, מכנסיים מפוספסים, נעליים גדולות, כל הסיפור.

בהתחלה, אני מודה, קצת זלזלתי. אבל לאט-לאט ראיתי במו עיניי את הליצן הזה, ג'וני חביס שמו, בן 44, עושה ניסים בחדר. בסבלנות אין קץ הבטתי בו מקים אותם מהרגליים, מוציא מהם מחיאת כף או סתם הצבעה, חוצב בעדינות ובנחישות את החיוך מתוך הילדים האלה ולא מפסיק עד שרובם צוחקים ורוקדים. ילדים רק רוצים לצחוק, לשחק. הוא פשוט כורה לנגד עינינו את השמחה מהבורות בנשמות של הילדים האלה, שלא עשו דבר רע לאיש, רק נולדו במקום הלא נכון, בזמן הכי גרוע.

זה באמת אחד הדברים המרשימים שראיתי בתחום האנושי. עם האימהות זה קצת יותר קשה, מעיניהן משתקף עצב אינסופי. הנשים האלה ראו יותר מדי, אבל חביס עושה כל מה שאפשר. מאוחר יותר, כשהוא לוקח הפסקה, אני ניגש אליו. חמש שנים הוא עובד עם הילדים הסורים, ומופיע כמעט בכל כתבה שנעשתה על הנושא. "זה רק נהיה קשה יותר ככל שהמלחמה נמשכת", הוא אומר, "כולם נהיים עצובים יותר".

הליצן הרפואי ג'וני חביס עם הילדים / צילום: אורי סקופ
 הליצן הרפואי ג'וני חביס עם הילדים / צילום: אורי סקופ

"זו חובתנו וזכותנו לעזור"

אני מסתובב עם הילדים. עולה ויורד מקרדיולוגיה לאף אוזן גרון, מאורתופדיה לעיניים. חייל שומר מחוץ לכל דלת שבה יש נבדק. אני מרים טלפון לסא"ל א', מפקד המנהלת, שמספר על מרפאה נוספת שמפעיל ארגון אמריקאי מעבר לגבול בחסות ישראלית מאז אוגוסט האחרון, שם טופלו כ-4,000 חולים נוספים. 90% מהפעילות ההומניטרית אומר א', באה מתרומות. עד כה גויסו כ-270 מיליון שקל - רובם לציוד רפואי ותרופות.

"אין פה החתמה על חוזה, אבל נבנים פה גשרים, גשר על גשר. גם התרופות, גם ביקורי הרופא, גם הציוד שמעבירים. בתקווה שזה גורם להם לסמוך עלינו. ככל שנעזור יותר, זה יהיה כלי יעיל בהרחקה של פח"ע מהגבול. זו חובתנו וזכותנו לעזור".

"אספר לך על השיעור הראשון שלמדתי", אומר ד"ר מייק הררי, מומחה לרפואת ילדים במרכז הרפואי זיו. "אני איש טיפול נמרץ לשעבר, אבל אף פעם לא ראיתי פצועי מלחמה בתדירות ובעוצמה כזאת. אני זוכר שבהתחלה הגיעו ילדה ואמא פצועות. הילדה לא יצאה מתחת לשמיכה, לא הסכימה לאכול, לשתות, כלום. למדנו ממנה דבר חשוב באיך להתגבר על פוסט טראומה: קודם כול לאחד את האמא והילדה. הילדה מעדיפה לראות אמא פצועה מאשר לדמיין את הרע מכול. קודם כול לאחד משפחות. והכי חשוב: להפחית כאב. אתה לא יכול להתגבר על טראומה נפשית אם יש לך טראומה פיזית. שלא יכאב בכל מחיר - גם אם זה אומר להרדים ילד, כדי להחליף תחבושת".

"הדבר השני הכי חשוב שלמדתי זה על המשמעות של בית. אפילו אם הבית שלך הופצץ, אפילו אם הוא כבר לא קיים - הבית זה המקום הכי חשוב. כולם רוצים הביתה. לפני חמש שנים חשבתי שאחרי טיפול נשלח אותם למחנה פליטים - אבל כולם רוצים לסוריה. בשנים הראשונות ראינו ילדים במצב של רעב, אבל זה כבר לא קורה. כבר כמה שנים טובות לא ראינו ילדים מורעבים. עוד שינוי שאני רואה: בהתחלה היו באים הנה מפוחדים. ציפו לראות כאן אנשים עם קרניים. זה לגמרי חלף.

עוד חשוב, לנרמל - ילד צריך לשחק, ללמוד, אלה הדברים שעוזרים נורא. חשבתי שראיתי הכול - לא האמנתי כמה זה יכול לעזור, כל הליצנים. הם ממש חלק מהטיפול. נכנסים לישיבות בוקר. הילד חושב שהליצן הוא האחראי.

"לטפל בסורים זו אחת ההחלטות של ישראל שאני הכי מעריך", אומר ד"ר מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי לגליל בנהריה. "כמובן שקודם כול מבחינה הומניטרית, אבל לא רק". כמו הררי, גם ברהום עומד על האספקט המקצועי בדמות הניסיון הרפואי. "זה לימד אותנו המון", הוא אומר, "ממש המציא ועיצב אותנו מחדש כבית חולים. אנחנו אולי בית החולים המערבי היחיד בעולם שיש לו ניסיון בלקלוט ולטפל בכאלה פצועים קשה ובכזה קצב. התקדמנו. היום אנחנו משחזרים פנים לפצועים, משתילים לסתות - מדפיסים הכול במדפסת תלת ממד. זה מרים את בית החולים. הפכנו להיות בית חולים מוביל בנושאי טראומה. הניסיון הזה יעמוד לרשות אזרחי ישראל במלחמת לבנון השלישית או במלחמת הצפון, שאני חושב שתבוא. הפכנו לקו רפואה קדמי ואנחנו מוכנים לתרחיש הכי גרוע".

כיום מאושפזים בנהריה בין 30 ל-40 סורים. "פוטין הכפיל את המספר", אומר ברהום, "כבר ירדנו ל-20. בגדול, השנים 2015 ו-2016 היו קשות מאוד, ב-2017 הפציעות התמתנו. יש עדיין פצועים קשה, אבל מתחילים להגיע קלים יותר".

סורים מגיעים לטיפול בארץ / צילום: אורי סקופ
 סורים מגיעים לטיפול בארץ / צילום: אורי סקופ

"אין לנו לאן לברוח"

אנחנו בזיו, כאמור, זמן של אחרי ארוחת הבוקר, והרופאים השונים מגיעים. חלקם בודקים את הילדים באולם שבו אנחנו נמצאים, חלק לוקחים ילדים לבדיקות במחלקות. אני מנצל את הזמן לשוחח עם כמה אימהות. כולם, זה ברור, לא מזדהות בשמן ולא מצטלמות.

עיישה הגיעה עם הנכד בן ה-5 שהתחרש לגמרי לפני ארבע שנים, אחרי הפצצת מטוס כשהיה בן שנה. זו הפעם החמישית שלה בישראל. "אני כבר מרגישה יותר נוח לבוא לבית חולים בישראל מאשר למרפאה בסוריה", היא מספרת. "שם הטיפול גרוע בהרבה. עדיף כבר להישאר בבית. אני לא מספרת שהייתי בישראל, לא מספרת מה עשיתי ואף אחד לא שואל. איפה שאני גרה אין שלטון, אין כלום. רק למשפחה סיפרתי על ישראל וכמה שמטפלים בנו טוב".

היא מכפר ליד דרעא. "כל יום יש מטוסים רוסים מעל הכפר", לדבריה. "הרוסים לא הביאו שום שקט ושום הפסקת אש. הרוסים מפציצים אנשים סתם".

האמנת לפני שבע שנים שככה זה יתגלגל?

"לא האמנו שככה יהיה. בחיים לא".

את רואה את הסוף?

"כל הזמן רק הולך ונהיה יותר גרוע", היא בוכה, "עכשיו הורגים סתם אנשים. הילדים לא לומדים, כולם חיים בפחד. רוסיה, איראן, חיזבאללה, ישראל. כולם מפציצים בסוריה. כולם נשארים בבית כל היום והכול מאוד יקר. אם לפני המלחמה 8 פיתות עלו 15 לירות סורית, היום הן עולות 100 (100 לירות סוריות שוות כ-70 אגורות). חלב עלה 100 לירות, היום 4,000 ואין עבודה בכלל. מי שאין לו אדמה, אין לו כלום".

האם השנייה מקוניטרה. "עכשיו רגוע אצלנו", היא אומרת בחיוך מריר, "אבל זהו, איבדנו את התקווה. אני כבר לא חושבת שיהיה טוב יותר בסוריה. אין תקווה".

איך אפשר לחיות בלי תקווה?

"ככה. מיום ליום. אין לנו לאן לברוח. יקר מדי לברוח. מה עושים? כלום. כל היום בבית עם הילדים".

וכשהילדים שואלים מה יהיה בסוריה, מה את אומרת?

"שאין תקווה".

במרכז הרפואי זיו בצפת / צילום: אורי סקופ
 במרכז הרפואי זיו בצפת / צילום: אורי סקופ

דמות מרכזית נוספת שמסתובבת במחלקה היא פארס עיסא, העובד הסוציאלי של זיו, בן 42. נשוי ואב ל-2 בנות, אחראי על המערך הפסיכו-סוציאלי בטיפול ההומניטרי בפצועים ממלחמת האזרחים בסוריה. נדמה שכולם סומכים עליו פה. חמש שנים שהוא עובד עם הפצועים הסורים. "בהתחלה מאוד פחדו מאיתנו, מאוד דאגו", הוא אומר, "כיום כבר אין להם יותר טראומה ממדינת ישראל".

אני חולק איתו את השיחה הקשה עם האם חסרת התקווה. "אני רואה את זה גם", הוא אומר, "זה שהמלחמה ארוכה כל-כך משפיע על הכול, גם על ההתקדמות בטיפול. בזמן האחרון אני כבר לא רואה רצון להשתפר רפואית או רצון לחזור הביתה. לפני זה היו מתים לחזור הביתה ולסיים טיפול. היום כבר לא אכפת להם, לא לחוצים לחזור. לא אכפת להם מהבריאות של עצמם. אני רואה פחות רצון לחיות. יש להם משקל כבד על הגב. אין תקווה. רק טראומות שמצטברות. יש פה ימים שאני מרגיש כאילו קברו אותי חי".

עיסא רגשן. עיניו נוצצות במשך שיחתנו. כשהוא מספר על ילדים שנקשר אליהם במיוחד, הניצוץ הופך לדמעה, "ועל זה תוסיף המון הזנחה. לא מכוונת, פשוט התנאים מאוד קשים. ההיגיינה גרועה, הבגדים קרועים, מדליקים אש בבית ונחנקים, הכול ככה... עצוב. אחרי יום כזה אתה חוזר הביתה וממלא את הבית באהבה לילדים, למשפחה, לעצמך".

שעה אחר כך אני רואה אותו בחוץ, בחניון, אוסף משלוח בובות שהביאו שתי נשים טובות. אני יוצא מהמרכז הרפואי זיו, וכל האנשים שראיתי נשארו לי בלב.

"לא על חשבון חולים אחרים".

במרכז הרפואי זיו בצפת / צילום: אורי סקופ
 במרכז הרפואי זיו בצפת / צילום: אורי סקופ

אלפי פצועים, עשרות אלפי ימי אשפוז, ומי משלם את המחיר?

בקיץ 2016 הוקמה מנהלת "שכנות טובה" בעוצבת הבשן, כדי להסדיר את העניינים ולמסד את הסיוע האזרחי שמעבר לארגון המשלחות הרפואיות. הצבא מעביר לתוך סוריה דלק, קמח, מזון, בגדים, תרופות וציוד רפואי, נעליים, טיטולים ועוד - אם כי מכחיש בתוקף העברת נשק. זה סיוע הומניטרי שמתלווים אליו לא מעט אינטרסים. נכון להיום, מטפלת ישראל בפצועים סורים בתאונות דרכים, סיבוכים בלידה, מחלות כרוניות, צנתורים מסובכים, ניתוחים שבלתי אפשרי לבצע בצד השני ובלא מעט פציעות מהמלחמה, בהן של לא מעט ילדים. בעיקר בעיות אורתופדיות ,אבל גם לא מעט כאלה שהתעוורו והתחרשו.

המבצע שאליו הצטרפתי הביא ילדים למרכז הרפואי זיו, אבל בית החולים הצפוני שמטפל במסה הגדולה של פצועים סורים הוא מרכז רפואי גליל בנהריה. אם בזיו טופלו מעל 1,500 סורים שאושפזו בסך הכול של 12,310 ימי אשפוז, מנהל המרכז הרפואי בנהריה, ד"ר מסעד ברהום, מספר שאצלו טופלו 2,400 סורים שאושפזו למעלה מ-50 אלף ימים. מעל שליש מהם נשים וילדים מתחת לגיל 18. שאר אלף הפצועים טופלו בפוריה, בבתי חולים שדה של הצבא, ובבתי חולים אחרים בארץ.

הרבה פעמים המטופל הסורי יקר באופן משמעותי. הפציעות מורכבות, האשפוז ממושך, ריבוי ניתוחים, צריכה מוגברת של תרופות וטיפולים יקרים ושאר קשיים. לפני חמש שנים, במארס 2013, התקבלה החלטה שבתי החולים הקולטים פצועים סורים ישופו באופן שווה על-ידי משרדי הביטחון, האוצר והבריאות. זה לא תמיד תקתק, כצפוי. תקופה ארוכה משרדי הבריאות והאוצר לא טרחו להעביר את חלקם ואילו משרד הביטחון שילם, רק לא את מה שנקבע. בתי החולים נכנסו למצוקה, הרימו קול צעקה, ונכון להיום מרבית הכספים הועברו. "סגן השר ליצמן דאג שמשרדי הביטחון וראש הממשלה ישלמו לבית החולים את מה שצריך", אומר ברהום. "כך שכיום אני יכול לטפל בשקט ושום דבר לא בא על חשבון חולים אחרים".

דרור פויר בשטח / צילום: אורי סקופ
 דרור פויר בשטח / צילום: אורי סקופ