כל הסימנים הראו: הידרדרות המצב בעזה בלתי נמנעת

חמאס לא איבד את השלטון ובטח שלא ויתר עליו. ישראל לא רצתה הודנה ולפי השר זאב אלקין, לא התכוונה לשנות את מדיניות הסגר • הרשות הפלסטינית נשארה מחוץ לרצועה, ומצרים רצתה יותר מעורבות, אבל הקפידה לוודא שעזה נשארה בעיה ישראלית • דוח מיוחד - כתבה זו פורסמה לראשונה בחודש מאי האחרון

מהומות בעזה / צילום: רויטרס - Mohammed Salem
מהומות בעזה / צילום: רויטרס - Mohammed Salem

ביום ראשון לפני שבועיים, פחות מ-24 שעות לפני שנורתה למוות על-ידי חיילי צה"ל סמוך לגדר הגבול המקיפה את רצועת עזה, אמרה וואסל שייח חליל בת ה-14 לאמה שהמוות עדיף על החיים. "בכל פעם שהיא יצאה להפגנות, היא התפללה לאלוהים שיהפוך אותה לשהידה", סיפרה האם מעט אחרי הלווייתה.

האם, רים אבו אירמנה, סיפרה לכתב הגארדיאן הבריטי שבשנים האחרונות מצבה של המשפחה הלך והידרדר וההורים ושבעת הילדים נאלצו לעבור דירה מדי שלושה-ארבעה חודשים כדי לעמוד בתשלומי השכירות. מעונה הנוכחי של המשפחה הוא חדרון יחיד - קפוא בחורף, לוהט בקיץ - שמכוסה רק בפח גלי. 

וואסל, שמעולם לא יצאה מרצועת עזה, נהתה בשבועות האחרונים אחר התעמולה שפמפם חמאס. שליטי הרצועה, שב-11 שנות שלטונם בה הידרדר מצב האוכלוסייה לסף משבר הומניטרי, מיתגו את ההפגנות ההמוניות והניסיון לפרוץ את גדר הגבול אל ישראל כ"צעדות שיבה" - צמד מילים שמדברות אל לבו של כל פלסטיני ומאפשרות לכל הפלגים להתאחד מאחוריהן.

אחיה בן ה-21 של וואסל נזכר שהזהיר אותה חצי בצחוק שאם תלך להפגנות הוא ישבור את רגליה, אולם מספר שהיא התעקשה. "הייתי הולכת גם אם הייתה לי רק רגל אחת. אם שתי הרגליים שלי יישברו, אני אזחל להפגנות", היא ענתה לו. כמה שעות לאחר מכן, כשהתקרבה לגדר ובידה מספרי תיל שקיבלה ממפגינים אחרים, היא נורתה בראשה לעיני אחיה הצעיר מוחמד, בן 11.

כבר שלושה דורות שבני משפחת חליל נולדים, חיים ומתים בבלוק D הצפוף והמעופש של מחנה הפליטים אל-בורייג' ברצועה. הוריהם של סבה וסבתה של וואסל הגיעו לרצועה לפני 70 שנה מכפר קטן שהריסותיו נמצאות בשטח ישראל. מאז, ואף שאיש מבני המשפחה לא היה בו, דאגו במשך השנים המנהיגים הפלסטינים לתחזק את הכמיהה שיום יבוא והם ישובו אליו. במצב הייאוש הנוכחי ברצועה - שני מיליון בני אדם שחיים בסביבה שהתשתיות שלה הרוסות, שמי השתייה מועטים וכך גם המזון, החשמל והתעסוקה - ולאור הקריסה המוחלטת של מאמצי הפיוס הפנים פלסטיניים לאחר ניסיון ההתנקשות בראש ממשלת הרשות ראמי חמדאללה במארס, קל להשתמש באתוס השיבה כדי לשכנע צעירים מיואשים לשים את נפשם בכפם ולצעוד אל גדר הגבול. לא רק שהרובים של החיילים הישראלים שמאחוריה מרתיעים פחות מהיומיום נטול התקווה, אלא שהם אפילו מציעים למיואשים פיתוי מתקתק ומהיר לגאולה אישית ולאומית.

רגיעה או זמן התארגנות?

על אף שבעת כתיבת שורות אלו נראה שסבב האלימות האחרון הסתיים, לכולם ברור שהמצב ברצועת עזה נפיץ מאוד. המצור על עזה נמשך ברציפות (אך ברמות שונות של חומרה) מאז שחמאס השתלט על הרצועה ב-2007, ובעוד שבמשך השנים נשמרה ברצועה רמת מחיה נמוכה אך נסבלת, בשנה האחרונה הידרדר המצב. ישנה הסכמה רחבה שהמצב בה קרוב לאסון הומניטרי, וגם בקרב מערכת הביטחון נשמעים קולות רבים שמתריעים כי אי הקלה במצור תוביל להתלקחות צבאית או למצב שבו ישראל תיאלץ לקבל את האחריות על התשתיות האזרחיות ברצועה. רק בשבוע שעבר אמר ראש השב"כ לשעבר יורם כהן כי חמאס אינו רוצה בעימות עם ישראל אלא רוצה "מדינה ככל המדינות, להיות עם ככל העמים" וקרא לשיפור המצב בעזה.

אלא שהעמדה הישראלית כלפי הרצועה נותרת קשוחה והמצור הדוק מאי פעם. ישראל טוענת שהמצור נועד למנוע הברחת אמצעי לחימה לרצועה ומשתמשת בו גם כדי להפעיל לחץ על חמאס להשיב אליה את האזרח הישראלי אברה מנגיסטו ואת גופות החיילים שבידיו.

לגבי מאמצי ההתחמשות של חמאס, יש לישראל קייס לא רע. במשך השנים השקיע הארגון סכומי עתק בהתחמשות וחפירת מנהרות; אך לגבי השימוש בהכבדה במצור כדי להביא לידי החזרת הנעדרים והגופות, נראה שאין אינדיקציה לכך שהלחץ שמפעילה ישראל על התושבים מזיז לחמאס.

עד שהצדדים יחדדו את מדיניותם לאחר גל האלימות האחרון, נראה שישראל, מצרים וחמאס מנסות להוריד את גובה הלהבות באמצעות כמה צעדים בוני אמון. כך הודיעה מצרים בשבוע שעבר כי היא עשויה להקל על המצב ברצועה באמצעות פתיחת מעבר רפיח לעשרה ימים בחודש - כפול ממספר הימים הממוצע שהוא היה פתוח בתקופה האחרונה; ישראל פתחה מחדש את מעבר כרם שלום לסחורות למרות הנזק הרב שגרמו לו פלסטינים ששרפו חלקים ממנו לאחרונה, וחמאס למעשה הורה לתושבי עזה שלא להתקרב יותר לגדר.

קשה לדעת אם בצעדים האחרונים של הצדדים יהיה די כדי להרגיע את השטח בצורה משמעותית או רק לדחות במעט התפרצות אלימה. בסבב האלימות האחרון הפגינה ישראל נחישות והראתה שהיא מוכנה לצעוד בעיניים פקוחות לתוך שדה מוקשים הסברתי כדי למנוע מחמאס כל אפשרות להישג, אולם רבים סבורים שהתעקשות על המשך המדיניות הנוכחית מגבירה את הסיכון לפיצוץ אזורי.

פלסטינים מחטטים בזבל ברצועה. המצב החמיר בשנה האחרונה / צילום: Gettyimages ישראל -  Spencer Platt
 פלסטינים מחטטים בזבל ברצועה. המצב החמיר בשנה האחרונה / צילום: Gettyimages ישראל - Spencer Platt

שת"פ חסר תקדים עם מצרים

ד"ר נוהאד עלי מהמחלקה לסוציולוגיה במכללת הגליל המערבי ומתמחה בפונדמנטליזם אסלאמי ויהודי, אומר שעל אף שתושבי עזה יודעים שהם לא יצליחו לפרוץ את הגדר ולשוב לאדמותיהם מ-1948, צעדות השיבה מספקות להם אשליה של חופש. "תושבי עזה חיים בבית הכלא הגדול בעולם. הסיכוי של תושב עזה לצאת מהרצועה הוא פעם במאתיים שנה והם רוצים שיהיה להם את הדברים הבסיסיים ביותר. חשמל הוא מוצר מותרות ברצועה. לשתות מים נקיים זו משימה בלתי אפשרית. יש מחסור במזון. אפילו אוויר נקי אי אפשר לנשום שם. הם הגיעו למצב שהם מרגישים שנמאס להם מהכול ושאין להם מה להפסיד. הם רואים שגם לעולם לא אכפת מהסבל שלהם והם מרגישים שכל מה שנותר להם לעשות זה לנסות לפרוץ את גדות הגטו שהם חיים בו".

עלי אומר שבעוד שגם כלפי המצרים - הצד השני במצור על הרצועה - קיים בעזה כעס לא מבוטל, "הכעס הגדול באמת שמור לישראל, לרשות הפלסטינית ולבן סלמאן מסעודיה". הסיבה לכך שהמאמץ הפלסטיני לפריצת המצור מרוכז בצד הישראלי של הגבול, נובעת מהטוטאליות של מאמצי המצור הישראליים - בים, באוויר וביבשה - וכמובן מכך שישראל היא אויבת ותיקה ושנואה.

פרופ' יורם מיטל העומד בראש מרכז הרצוג לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון, אומר כי "למצרים יש עניין משמעותי מאוד, שרק הלך וגבר בשנים האחרונות, במעורבות ישירה במה שקורה ברצועת עזה בעיקר בגלל שהשלטון של חמאס נתפס בעיני השלטון המצרי והממסד המודיעיני שם כפוטנציאל לפגיעה באינטרסים חיוניים של מצרים - הן מבחינת מה שקורה בסיני והן מבחינת המאבק ארוך השנים שלהם בתנועת האחים המוסלמים בתוך מצרים. מצרים לא יכולה ליצור גורם שלטוני חלופי ברצועת עזה, ומכיוון שכך, היא מחפשת דרך להבטיח שההתפתחויות בעזה לא יזלגו לכיוונה ויפגעו בה. ישראל ומצרים נמצאות כיום במצב של שיתוף פעולה שהוא חסר תקדים וחשוב לישראל שיהיה צד ערבי שיש לו מנוף לחץ על חמאס, ושאם הוא ירצה, הוא יוכל להעניש את חמאס".

עלי אומר שאנשי הרשות הפלסטינית בגדה שמונעים העברת כספי משכורות לרצועה, ובכך מחמירים מאוד את המצב הכלכלי של האוכלוסייה המקומית, מעוניינים להכניע את שלטון החמאס. "הם רוצים להראות שהם הריבון. לפי תפיסתם, חמאס תפס את השלטון ברצועה בכוח, ולכן הוא לא לגיטימי והם אומרים שהם רוצים להחזיר את הלגיטימיות של השלטון ולהראות לישראל ולעולם שיש להם פרטנר שאפשר לטפל איתו ושהם מייצגים את כל העם הפלסטיני שבשטחים. חמאס רצה לתת להם את השלטון, אבל לא הסכים להתניה של הרשות הפלסטינית שהוא יתפרק מנשקו. יש יחסי אי אמון של חמאס בישראל וברשות, והם אומרים שאם ישראל תתקוף שוב את עזה, אז במצב כזה לא יהיה להם נשק והרשות הפלסטינית לא תגן על עזה. כלומר - שהמצב שלהם יהיה דומה למצב בגדה, שבו ישראל נכנסת מתי שהיא רוצה, הורסת בתים מתי שהיא רוצה וחוטפת אנשים מתי שהיא רוצה. הם חוששים מאוד מתרחיש כזה ולכן הם לא מוכנים להיכנע לשלטון ברמאללה למרות הסבל של האוכלוסייה. כשאנחנו מדברים איתם על זה, הם תמיד אומרים 'אם האויב הציוני לא הצליח להכניע אותנו, בוודאי שאבו מאזן לא יצליח'".

מבחינת ישראל, אומר עלי, המצב יכול להימשך לנצח כל עוד חמאס לא יורה טילים ומוציא פיגועים. "צר לי לומר את זה, אבל את ישראל לא מעניין מה קורה בעזה. אם בתי החולים קורסים ואם מתים ילדים לא אכפת לה. היא רוצה להכניע את חמאס ולא אכפת לה לאיזה שפל מדרגה יגיעו החיים של התושבים. גם השמאל הנאור והליברלי והאנושי בישראל הוא חסר מנהיגות ופחדן. הוא לא עושה כלום כי הוא מפחד מהימין. הוא כבר התחיל להאמין לתעמולה של ביבי שהוא לא לגיטימי".

האם ישנה היתכנות לפנטזיה הישראלית על קריסת שלטון חמאס ברצועה? עלי משוכנע שלא. "אתה לא שומע שם קולות שקוראים לויתור על המאבק. זו חברה מצ'ואיסטית ומי שיקרא לויתור או כניעה מול ישראל, ייתפס מיד כבוגד ואתה יודע מה קורה לבוגדים. הם רוצים תמורה על ויתורים שלהם ואף אחד לא מציע להם תמורה. חמאס יודע טוב מאוד גם לנצל את הדת וגם לנצל את העוני ולכן אין לו תחליף בעזה. תראה, ממש לאחרונה דווח שוב בתקשורת הישראלית על כך שחמאס הציע לישראל הודנה לטווח ארוך, אבל במערכת היחסים הקיימת בין הצדדים, הן בהנהגת חמאס והן בישראל לא מוכנים לקבל מצב של Win-Win אלא הולכים על גישה של Take it or leave it - הכול או כלום".

"לחשוב ששינוי ברצועה יכול להגיע מתוך חולשה של החמאס זו תפיסה ישראלית", אומר מיטל. "חמאס מציע כבר כמה שנים, באמצעות מצרים, כל מיני רעיונות להפסקת אש ארוכת טווח שאמורה להשיג שלושה יעדים עיקריים שמבטאים בעיניו את התחושה שהוויתורים שהוא מציע במסגרתה מגיעים מתוך עוצמה ולא מתוך חולשה. הראשון שבהם הוא שהחמאס נשאר בשלטון ברצועה; השני, שהחמאס משיג הקלה משמעותית של המצור על הרצועה, והשלישי הוא שחמאס לא מתפרק בנשקו אלא משתמש בו כדי לקיים את ההודנה מתוך מחשבה שהוא יצטרך לדכא ארגונים אחרים ברצועה - ויש כאלה - בתור הגורם השלטוני שגם ישראל וגם מצרים שהם צדדים להודנה מדברים איתו".

על-פי הניתוח של עלי, עימות בין ישראל לחמאס בעזה שעשוי להתפתח ללחימה בהשתתפות גורמים אחרים הוא כמעט בלתי נמנע. "אני לא יודע אם המצב הנוכחי יחזיק מעמד עד הקיץ", הוא אומר. "המצב כרגע שחור משחור ולעזתים אין אמונה בעתיד טוב יותר. ישראל צריכה ליצור מצב שלעזתים יש מה להפסיד. מכיוון שאין לחמאס כוח מול ישראל בעזה, והם לאו דווקא רוצים ללכת לכיוון של עוד מערכה, אני מפחד שאם תהיה לו אפשרות להוציא פיגוע בישראל דרך הגדה, הוא ינצל אותה כדי להחזיר לעצמו משהו מהכבוד שלו".

המפתח בידי ישראל

מיטל משוכנע שהמפתח לשינוי יסודי של המציאות בעזה מצוי בידי ישראל. "האפשרות לאימוץ מדיניות לטווח הארוך שיש בה הסדר לגבי עזה קיימת, ובמידה רבה היא עולה בקנה אחד עם האינטרסים הרעיוניים והפוליטיים של ממשלה ימנית כזאת או אחרת. הטענה שלי מבוססת על הנחה שממשלות ימין מעדיפות ופועלות להמשך ההפרדה בין הגדה המערבית לבין רצועת עזה. זה אולי נשמע אבסורדי, יש להן אינטרס שברצועת עזה לא יהיה שלטון של הרשות הפלסטינית מכיוון שכל שלטון של הרשות יוצר את אותו חיבור שההפרדה הישראלית מבקשת לקיים. מכיוון שחיבור כזה גם עולה בקנה אחד עם היעד הפלסטיני של רציפות טריטוריאלית, ושל גבולות המדינה הפלסטינית בקווי 1967, ומכיוון שממשלות ימין בישראל מתנגדות עקרונית להקמה של מדינה פלסטינית במתכונת כזו ופועלות במשך שנים לקיים את ההפרדה בין הרצועה לגדה המערבית, גם לחמאס וגם לישראל יש אינטרס בהמשך המצב הקיים, שבו עצם השלטון של חמאס בעזה מונע את החיבור שהרשות הפלסטינית מעוניינת להשיג".

על-פי מיטל, הסיבות לכך שישראל לא חותרת להודנה שתשרת את האינטרס של הימין הישראלי ותקל בצורה משמעותית על סבלם של תושבי הרצועה, הן בעיקר פנים-ישראליות. "מצד אחד, כל ניסיון להגיע לסוג של הסדר מול חמאס לא פשוט מבחינת דעת הקהל של המרכז-ימין בישראל שהוא משהו כמו 50%-60% מהחברה הישראלית כיום. אני חושב שהבייס הזה של ממשלות הימין נמצא במצב של זחיחות וחושב שמכיוון שישראל יכולה לעשות הכול, למה לה להתאמץ ולוותר על משהו? השורה התחתונה היא שאם ישראל הייתה רוצה עכשיו הסדר ארוך טווח, היא הייתה מוצאת בחמאס שותף רציני מאוד. זה שזה לא קורה, זה ממש מצעד האיוולת. הימין הישראלי כלוא בתוך הרטוריקה של עצמו למרות שזה אינטרס מובהק שלו לשמור על שקט ברצועה ועל הפרדה שלה מהגדה. הבעיה היא שאם ביבי ילך להסדר כזה, הבנטים והסמוטריצ'ים יקפצו עליו וראינו כבר שזה משפיע מאוד על ביבי גם בנושאים הרבה פחות חשובים".

מיטל כמובן לא שולל את האפשרות להתלקחות קרובה של עימות מלא בין ישראל לחמאס, אולם אומר שהתרחישים שנראים לו סבירים יותר הם שמירה על הסטטוס קוו הנוכחי, שבאמצעות הקלות מסוימות יאפשר לעזתים לשמור את הראש מעל המים, או לחילופין תרחיש שבו מצרים תפעיל לחץ על ישראל ועל חמאס להגמיש את עמדותיהם ביחס להודנה שעל הפרק. לעומת זאת, אם לא יושג הסכם לטווח הארוך, התפרצות אלימה מאוד היא בהחלט דבר שיכול לקרות".

השר אלקין: "המצרים יכולים לספק לעזה מים, חשמל ומעבר החוצה" / צילום: יונתן בלום
 השר אלקין: "המצרים יכולים לספק לעזה מים, חשמל ומעבר החוצה" / צילום: יונתן בלום

ומה מתכננת ממשלת ישראל? | השר זאב אלקין לא רואה שום סיבה לשינוי המדיניות הישראלית ביחס לעזה

השר זאב אלקין שחבר בקבינט המדיני ביטחוני אומר כי במצב הדברים הנוכחי, הוא לא רואה סיבה לשנות באופן מהותי את המדיניות הישראלית כלפי עזה. "אני חושב שההתנהלות של ישראל נכונה כרגע. אנחנו לא נותנים לעזה מתנות כל עוד הם לא החזירו את הגופות של הדר גולדין ואורון שאול, ובמקביל אנחנו מגיבים לכל סוג של איום או ירי או ניסיון לחצות גבול באמצעות המנהרות. אני לא חושב שהקלות לעזה זה מה שימנע או לא ימנע פיצוץ. בסופו של דבר, כרגע הרצועה די נשלטת על-ידי חמאס וראינו את זה פעם נוספת כאשר לאחר שהם קיבלו איום ישראלי (לפגוע בראשי הארגון אם ההפגנות מול גדר הגבול לא ייפסקו), הם צמצמו מאוד את הפעולות מול הגדר. סוגיית הפיצוץ קשורה למפת אינטרסים של חמאס שנובעת משני דברים: מצד אחד ההרתעה שקיימת מאז צוק איתן, אבל אינה אבסולוטית; בעיניי היא די גבוהה ואנחנו רואים את זה בכך שהם משלימים עם אובדן נכסים כמו מנהרות ומעדיפים לא להיכנס לעימות; המרכיב השני קשור פחות בנו ויותר במערכת היחסים בין חמאס לאבו מאזן ובין חמאס למצרים. אני לא קונה את התזה שלפיה אם נעשה הקלות והמצב שם יהיה יותר טוב אז עזה לא תתפוצץ".

ובכל זאת, אנחנו שומעים מבכירי מערכת הביטחון בישראל שהמצב מוביל לאסון הומניטרי ברצועה ומקדם את הסיכוי לפיצוץ.

"קודם כול, אני לחלוטין דוחה את האמירה שישראל מביאה אותם למשבר הומניטרי. ישראל לא שולטת בעזה ואפילו לא מסוגלת להטיל מצור מלא עם עזה מכיוון שלעזה יש גבול עם מצרים. אם המצרים רוצים, הם יכולים לספק לעזה מים, חשמל ומעבר החוצה. לכן אין שום סיבה שישראל תיקח על עצמה אחריות על מצב שאין לה אחריות לגביו. זה שחמאס משתמש בחלק מהמשאבים שמגיעים לעזה לצורך התעצמות צבאית ולא לצורך סיוע לאזרחים, מטיל את האחריות על חמאס".

אז למה לא לסגור את כל המעברים ולומר לחמאס להסתדר לבד מול מצרים?

"אני לא רואה מניעה פורמלית לעשות את זה. גם לא מוסרית ולא בינלאומית. אנחנו לא עושים את זה כי אין אינטרס ביטחוני לעשות את זה היות שמה שקורה בעזה משפיע עלינו כמובן גם במצב של משבר הומניטרי כמו מחלות או זיהומים. אם למשל קורסת להם מערכת הביוב, אז אנחנו אכלנו אותה בחופי הים שלנו. לכן, כל עוד זה לא סותר אינטרס ביטחוני שלנו ואינטרס לאומי שלנו, אין לנו בעיה להשאיר את המעברים באיזושהי רמת תפקוד. זה לא אומר שכך אנחנו לוקחים על עצמנו אחריות".