פעם ממשלת ארה"ב הניעה את המרוץ לחלל. היום כבר לא

תוכנית החלל אפולו הייתה סמל העידן שבו האמריקאים קיבלו כמובן מאליו את הרעיון שהממשל הפדרלי יכול וצריך לפתור אתגרים גדולים. היא עלתה 25 מיליארד דולר, שבמונחי אחוז מהתמ"ג שקולים כמעט ל-600 מיליארד דולר בימינו. ארה"ב לא ניסתה מאז משהו שאפתני ויקר בקנה מידה כזה.

גם בימינו האמריקאים עדיין לוקחים סיכונים ופותרים בעיות, אבל הם לא מצפים שהממשל יעשה את זה. ב-2015, השנה האחרונה שלגביה קיימים נתונים, ארה"ב הקדישה 2.7% מהתמ"ג שלה למחקר ופיתוח, כמו ב-1966. אבל אז, הממשל שהשקיע את עצמו במרוץ החלל ובמלחמה הקרה, הוציא על מו"פ פי שניים מהמגזר הפרטי. היום, המגזר הפרטי מוציא על כך פי שלושה מהממשל הפדרלי. היום קושרים לקיחת סיכונים וחדשנות לא למסעות לירח אלא ליזמי הון סיכון, מעבדות תרופות ויזמי אינטרנט שמחפשים בעיקר להתעשר, לא לגלות דברים או להשיג יוקרה.

תומכי תוכנית אפולו היללו אמנם את יתרונות הלוואי הכלכליים והטכנולוגיים, אך המניע המרכזי היה בראש ובראשונה אידיאולוגי. ב-1957, ברית המועצות הדהימה את העולם והביכה את ארה"ב בשיגור הספוטניק, הלוויין המלאכותי הראשון. בתוך שנה, משרד ההגנה הקים את "סוכנות הפרויקטים למחקר המתקדם" והנשיא אייזנהאואר קיבץ כמה תוכניות חלל נפרדות לכדי יצירת "מינהל החלל והתעופה הלאומי", נאס"א.

אבל אייזנהאואר התנגד לעוד הוצאה על חלל מעבר לתוכנית מרקורי של אדם אחד בחלל, אומר ג'ון לוגסדון, היסטוריון חלל באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון.

כאשר הקוסמונאוט הסובייטי יורי גגארין הפך לאדם הראשון בחלל ב-12 באפריל 1961, הנשיא החדש ג'ון קנדי נזקק לדרך להחזיר לארה"ב את מנהיגותה. הוא פנה אל סגנו לינדון ג'ונסון וביקש ממנו לגבש תוכנית חלל שתבטיח תוצאות דרמטיות, שארה"ב תוכל לבצע ראשונה. ב-25 במאי 1961, בנאום בקונגרס, קנדי קבע את היעד שעד תום העשור, ארה"ב תציב אדם על הירח ותחזיר אותו הביתה ללא פגע.

קנדי מעולם לא הפסיק לחשוש מן ההוצאה, שנקבעה תחילה על 9 מיליארד דולר לחמש השנים הראשונות. הוא הציע למנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב לשלב מאמץ כדי להתחלק בהוצאות. חרושצ'וב התנגד. הליברלים (שמאלנים) התלוננו שמוטב להשקיע את הכסף בתוכניות למאבק בעוני, והשמרנים דרשו שהתקציב יושקע במערכות נשק. אבל מבחינת הקונגרס, לפחות בשלב הראשון, הכסף לא היה בעיה. התקציב הפדרלי היה מאוזן למדי, וההובלה הסובייטית בחלל נתפסה כאיום קיומי.

איש לא האמין בכך יותר מאשר לינדון ג'ונסון, שהחליף את קנדי. ג'ונסון גילם את האתוס של הניו דיל, שלפיו הממשל הפדרלי יכול וצריך להגשים דברים גדולים.

לתוכנית החלל היו יתרונות כלכליים, אומר רוג'ר לוניוס, ההיסטוריון הראשי לשעבר של נאס"א. נאס"א הוציאה למיקור חוץ הרבה מהפיתוח של אפולו, לקבלנים פרטיים, מה שהעניק לתוכנית תמיכה והרחיב את התועלת שלה. הטכנולוגיה שפותחה לתוכנית החלל המריצה את ההתקדמות במחשוב, מזעור ותוכנות. אלפי אמריקאים חיפשו קריירה במדע ובטכנולוגיה. מספר תוארי הדוקטורט שהוענקו בהנדסה ובמדעי הטבע שולש בשנים 1960-1973.

אבל הפירות הכלכליים לבדם לא יכלו לקיים רמה כזו של הוצאה. כאשר המשימות לירח החלו להסתיים בשנות ה-70, גירעונות התקציב והאינפלציה כרסמו בכלכלה. הנשיא ניקסון, שהיה פחות נלהב מהחלל ביחס לקודמיו, פרסם הצהרה ב-1970 שלפיה "ההוצאות על החלל צריכות לתפוס מקום ראוי במערכת קפדנית של סדרי עדיפות לאומיים".

המעבר הכללי ממדיניות ליברלית לשמרנית, של שוק חופשי, בשנות ה-70 וה-80 חלחל גם אל מדיניות המדע והטכנולוגיה. זיכויי המס למחקר ופיתוח, שהושקו ב-1981, גילמו את החשיבה שהממשל צריך לתמרץ את המגזר הפרטי לפתח טכנולוגיות מבטיחות, ולא להוביל את המאמץ הזה.

כאשר המו"פ הפדרלי התכווץ, העדיפויות השתנו. בריאות מהווה היום 30% מהתקציב, לעומת 5% בשנות ה-60.

הנשיאים עדיין מעלים באוב את הרוח של אפולו. אובמה קרא להשקעה בממדים של אפולו באנרגיה מתחדשת וב"ריצה לירח" בפיתוח ריפוי לסרטן. טראמפ אומר שהוא רוצה לחזור לירח, ואחר כך להגיע למאדים. אבל לחזונות הללו אין המוטיבציה המאחדת של המלחמה הקרה, בהירות היעד והאמונה בניו דיל של ממשל גדול ושאפתני.