לפריפריה יש יתרונות, למינוי פוליטי - פחות

כיצד דירקטורים יכולים להשפיע בפועל על מקצועיותו, או לחלופין, חוסר מקצועיותו, של דירקטוריון בחברה מממשלתית? כנציגת רשות החברות הממשלתיות לשעבר במספר דירקטוריונים של חברות ממשלתיות, וכמי שחוקרת את התחום, ברצוני להמחיש את הדברים.

כאשר קיים דירקטוריון מקצועי, הוא יודע מצד אחד לתמוך, לייעץ, ולעמוד לצד המנכ"ל/ית כאשר היא/הוא נדרשים להתמודד עם אתגרים ניהוליים בחברה, ולהתערב מספיק, אך לא יתר על המידה, בסוגיות המהותיות של החברה. דירקטוריון מקצועי יודע גם להעמיד גבולות למנכ"ל/ית, לדרוש דין וחשבון בתחומים שבהם הדירקטוריון "מריח" שקיימת בעיה, ולדחוף לכך שהחברה תנקוט פעולות ואסטרטגיות נדרשות, גם כאשר לא נוח למנכ"ל לנקוט פעולות אלה.

לעומת זאת, כאשר הדירקטוריון אינו מקצועי, וחברי הדירקטוריון מונו לתפקיד בעיקר בזכות קשרים ופחות בזכות כישורים, למנכ"ל יש כוח אדיר, והוא יכול לעשות בחברה כבתוך שלו. לדוגמה, ביכולתו לנצל את משאבי החברה לתועלתו האישית ולא לתועלת החברה (כמו לקיים נסיעות מיותרות לחו"ל), לבצע מינויים בלתי מקצועיים ופוליטיים שיסבו לחברה נזקים כבדים, לבצע הרפתקת-השקעה גדולה שבדיעבד מסבה הפסדים משמעותיים, ולדרדר את רמת השירות שכל אזרחי ישראל אמורים לקבל מחברה ממשלתית עבור מוצר, משאב או שירות בסיסי.

יתרון העירוניות

לאחרונה עלתה הטענה כי חשוב שיכהנו בחברות הממשלתיות דירקטורים מהפריפריה. טענה זו אינה נראית לי מופרכת, משום שאנשים המגיעים מהפריפריה יכולים להציף נקודות שהן רלוונטיות במיוחד עבור אנשים המתגוררים בפריפריה ותלויים בשירות אותו אמורה החברה הממשלתית לספק. לדוגמה, במיוחד בפריפריה, בנק הדואר הוא לעיתים המוסד הפיננסי היחיד הקיים באזור. ייתכן שדירקטור המגיע מהפריפריה יידע להציף את הצרכים הפיננסיים של תושבי הפריפריה, שלהם בנק הדואר יכול לתת מענה.

יחד עם זאת, התופעה בה מרבית הדירקטורים מגיעים מאזורים עירוניים, שבהם קיים ריכוז גבוה של ידע מקצועי, אינה ייחודית לישראל (קנייזבה ושות' 2013). מכיוון שהידע המקצועי מרוכז לרוב באזורים עירוניים, בחירת דירקטורים מהפריפריה עלולה, במידה מסוימת, לבוא על חשבון רמת המקצועיות של הדירקטורים. ייתכן מאוד שדירקטור בעל מומחיות פיננסית, שיהיה מסוגל לסייע לפיתוח השירותים המוצעים בבנק הדואר, יימצא בעיקר באזור המרכז, שם מרוכזים מרבית המוסדות הפיננסיים.

הנקודה הטעונה יותר בשינויים שהוצעו לאחרונה בהקשר לדירקטוריונים של חברות ממשלתיות נוגעת אולי להקלות ביחס למינויים של פעילים פוליטיים. הרצון לאפשר לפעילים פוליטיים, שאינם בהכרח בעלי רקע מקצועי הולם, לשמש כחברי דירקטוריון בחברות הממשלתיות, אינו משרת את החברות הללו, האמורות על פי חוק לפעול באופן שימקסם את רווחיהן, בדיוק כמו חברה שאינה ממשלתית (דרישה זו אינה חלה על חברות ממשלתיות שאינן אמורות לחלק את רווחיהן).

כמו כן, גם אם קיים רצון טוב מצד דירקטורים בעלי זיקה פוליטית, כאשר חסר להם ידע וניסיון מקצועי הם עלולים לדרדר את רמת השירות הניתנת לאזרחי המדינה.

לשפר את המנגנון

ייתכן שניתן לשפר את מנגנון בחירת הדירקטורים של נבחרת הדירקטורים כך שיכלול ייצוג נרחב יותר של דירקטורים מאזורי הפריפריה, ושיש מקום לשקול מחדש את מנגנון הסינון לקביעת נבחרת הדירקטורים, ואת התדירות בה מבוצע סינון זה.

יחד עם זאת, עצם קיומו של מנגנון המסנן דירקטורים בלתי מקצועיים, שהם, לעיתים קרובות, בעלי זיקה פוליטית, קריטי להבטחת איתנותן הפיננסית של החברות הממשלתיות, ולהבטחת השירותים שהחברות הממשלתיות אמורות לספק לאזרחי ישראל.

רפרוף ברשימת הדירקטורים המכהנים בחברות הממשלתיות מצביע על כך שגם כיום, על אף שקיימת נבחרת דירקטורים, רבים מהם מתהדרים בקשרים פוליטיים מסוגים שונים. חשוב להותיר בדירקטוריונים של החברות הממשלתיות מקום גם לדירקטורים בעלי רקע מקצועי נטו, וללא קשרים פוליטיים קודמים. 

ד"ר מרים שוורץ-זיו היא מרצה בכירה למימון בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטה העברית. ד"ר שוורץ-זיו משמשת כמנהלת מרכז קרוגר למימון, והייתה בעבר נציגת רשות החברות הממשלתיות בדירקטוריון חברת החשמל, דואר ישראל והחברה הממשלתית למדליות.

ביבליוגרפיה:

Knyazeva, Anzhela, Diana Knyazeva, and Ronald W. Masulis. "The supply of corporate directors and board independence." The Review of Financial Studies 26.6 (2013): 1561-1605.