מפקד תחנת קריית מלאכי: "תמיד אהיה בתווך שבין המשטרה ליוצאי אתיופיה - ידעתי מראש שאשלם מחיר אישי"

אישי: בן 48, נשוי ואב לשניים. מתגורר עם משפחתו בגן יבנה.
מקצועי: מפקד תחנת קריית מלאכי, משטרת ישראל

ילדות: "נולדתי בצפון אתיופיה למשפחה מלוכדת ומבוססת כלכלית, עם 18 אחים. יצאתי לרעות צאן כבר בגיל שבע, ולמעשה עד גיל 10, כשהגעתי לארץ, לא למדתי בבית הספר. ב-1980 התחלנו בעלייה לארץ בהליכה קבוצתית של כ-200 איש - משפחות שלמות שיצאו ברגל מאתיופיה לסודן. הלכנו אל הלא נודע, אלה היו ימים קשים מאוד".

הלא נודע: "בסודן נשארנו כמעט שלוש שנים. מבן למשפחה חשובה שכולם מכירים - הפכתי במעבר חד לפליט. אחרון בשרשרת המזון. ילד שיוצא לעבודה ומוכר שקיות בשוק. היה רגע שבו עמדתי רטוב בגשם, בבוץ, בלב השוק, ואמרתי לעצמי: 'תראה מה נהיה ממך - נסיך אתה כבר לא'. על לימודים לא היה מה לדבר, כי נאלצנו להסתיר את הזהות היהודית. ההורים שלנו בחרו בבורות על פני השכלה מחשש להתבוללות".

יהודים במדינה עוינת: "ניצלנו קשרים עם סודני בכיר כדי לקבל אישור מעבר לחרטום. שם פגשנו אנשי מוסד שסידרו לנו דרכונים. מנקודת מבט של אדם מערבי, העלייה שלנו בטח נראית כמו צעד משוגע. ההורים שלנו שמו את היקר מכל - הילדים - בלוע הארי בסודן, מדינה עוינת עם משטר טוטליטרי. הם פעלו מאמונה שעוברת מאב לבנו, מאם לבתה, שמחר נעלה לירושלים. מגיל חמש ידעתי שאני תושב זמני, ושאחיה בישראל".

ישראל: "כל הילדות אמא סיפרה לי שבירושלים אין גנבים, אין שודדים, אין אלימות. אפילו אין מוות. ארץ זבת חלב ודבש וכולה מזהב - ואני כמובן האמנתי לכל מילה. כשהגענו למרכז הקליטה באשקלון מיד הבנתי שיש פער בין הסיפורים למציאות. אבל כשראיתי שאמא שלי מחייכת, גם אני לא הצלחתי להוריד את החיוך מהפנים".

קליטה: "עוד מאתיופיה שמי היה יתברך מבורך אברהם. אבל כשהגענו לארץ איש הסוכנות רצה להחליף לי אותו. אני זוכר שהתחלתי לבכות, כי הרגשתי שלוקחים לי את הזהות. במרכז קליטה בגיל 10 החזקתי לראשונה עיפרון. בגיל שילדים מערביים כבר לומדים פיזיקה - אני למדתי קרוא וכתוב. אחרי שנתיים בקבוצה הומוגנית משפחתי עברה לקריית מלאכי, ונחשפתי לילדים ישראלים אחרים. חששתי שיהיו פערים ביני לבינם, אבל דווקא השתלבתי טוב. בכיתה י', כשהייתי בפנימייה בכפר הנוער ימין אורד, פגשתי שתי דמויות שהשפיעו עליי: מנהל הפנימייה ד"ר חיים פרי, שאזכור תמיד. והדס, אשתי".

הדס: "כל מה שאני זה בזכותה ובזכות משפחתי. יש לנו שני ילדים - יהונתן (14) ודניאלה (10). היא חושבת שאני מתבזבז במשטרה וצריך להיות משפטן, אבל תומכת".

קריירה במשטרה: "התגייסתי למשמר הגבול, יצאתי לקצינים ובשנת 2000 עברתי למשטרה הכחולה. התחלתי כשוטר סיור בלוד ובמהלך השנים מילאתי שורת תפקידי פיקוד, בהם קצין אג"מ בראשל"צ, סגן מפקד משטרת נתניה ומשם - מפקד תחנה בקריית מלאכי".

תחנת קריית מלאכי: "היה רעש גדול מאוד סביב התחנה אחרי מחאת העדה האתיופית ב-2019, בקשר ליחס לא הוגן כלפי הקהילה שלנו. ראיתי בתפקיד מפקד התחנה אתגר. חשבתי על הילדים שלי, על איזו חברה אשאיר להם. ידעתי שאני מכניס את עצמי למציאות כמעט בלתי אפשרית, שתמיד אהיה בתווך שבין המשטרה ליוצאי אתיופיה. ושאני עומד לשלם מחיר אישי - שבכל החלטה שאקבל, אני יכול לצאת לא טוב. מצד אחד עומדת הקהילה, שלא מבינה למה אני לובש מדים של ארגון שמתנהג אליה ככה. ומנגד, שוטרים שיגידו 'מה אתה מייצג את הקהילה הבכיינית הזו'. הפתרון הוא להיות הוגן ולדבוק באמת. פה גדלתי. יש לי היכרות עמוקה עם העיר. אלו אנשים שלמדו איתי, ששיחקתי איתם כדורגל".

להיות הוגן: "אני בתפקיד למעלה משנה. היה חשוב לי להבהיר לשוטרים שניתן שירות הוגן לאזרחים. הקמתי ועדות לסגירת תיקים פליליים לנערים שביצעו עבירות שוליות, ואנחנו מטפלים באנשים שזרוקים ברחובות עם בעיות נפשיות והתמכרויות. זה לא אמור להיות תחת טיפול משטרתי, אבל אם לא אחבר אותם למוסדות הרווחה, הם בסוף ישדדו זקנה. לפי סקרים, אנחנו מקום ראשון בשביעות רצון התושבים במחוז דרום מבין 14 תחנות, ויש ירידה של 22% באירועי אלימות בעיר".

בעתיד: "כשאתה מסתכל רחוק מדי, אתה עלול שלא לראות מה קורה למטה וליפול. עם זאת, אני רוצה להאמין שבעתיד אהיה בסגל הפיקוד הבכיר של המשטרה".