"שומעים ירי בלילה, אנשים מפחדים להעיר ברחוב": הד"ר המנהל את אסותא חיפה מודאג מהאלימות בחברה הערבית

אישי: בן 53, נשוי לאומימה ואב לשלושה, מתגורר בכרמיאל
מקצועי: מנהל בית החולים אסותא חיפה

ילדות: "נולדתי בכפר מג'ד אל־כרום. אני זוכר כפר קטן, שהיה מפורסם בתאנים המתוקות שלו. במשפחה שלי היינו שישה אחים. אבא שלי היה מנהל בית הספר התיכון שבו למדתי, וזה לא היה פשוט. שילמנו מחיר בשביל כולם, למען יראו וייראו. למדתי ממנו יושרה, צניעות ולדעת לכבד את האחר. זה היה קדוש אצלו, לכבד כל אדם מתוך סובלנות מוחלטת. גם בנושא הדתות - אין דת ששווה יותר מדת אחרת. אמי היא עקרת בית, שלמדה רק עד כיתה ט', אבל חוכמת החיים שלה - הלוואי עליי ועל כולנו".

חוכמת החיים: "כשהייתי בתיכון התרחש רגע שבו הבנתי שאני רוצה להיות רופא. יום אחד ירדתי מהאוטובוס בתחנה על יד הכפר ופתאום הייתה תאונת דרכים קשה. בכל הבלגן מישהו עצר את המכונית שלו בצד הדרך, יצא ממנה וניגש לעזור לפצועים. הסתבר שהוא היה רופא. זה עשה עליי רושם עצום, חשבתי כמה זה אדיר לדעת לטפל באנשים ככה. זה נראה לי כמו פסגת החלום האנושי. התרגשתי עד דמעות ואמרתי: זהו, אני הולך על זה".

יוצא לדרך: "התחלתי את דרכי כמתמחה ברפואת נשים ובמינהל רפואי, ובהמשך עברתי קורס ניהול מחקרים קליניים. עבדתי כגניקולוג בהדסה בירושלים עד 2016. בחרתי בגניקולוגיה כדי להיות רופא רב תחומי: לא רציתי להצטמצם לטיפול בבעיות ספציפיות כמו למשל ברפואת עיניים. אלא להמשיך לבדוק בטן וריאות, לנתח, לעשות אולטרה־סאונד. אני לא מרגיש קבלן משנה לביצוע לידות או הפלות, אלא מנטור שמלווה זוגות ושותף איתם בלבטים. לאחר מכן עברתי לצפון, לתפקיד סגן מנהל בית החולים זיו בצפת, ומשם לניהול אסותא חיפה. בין לבין שימשתי כיועץ ניהול סיכונים ומרצה במוסדות אקדמיים".

אקדמיה: "השלמתי שלושה תארים ברציפות באוניברסיטה העברית בירושלים - רפואה, תואר שני בבריאות הציבור ותואר שני במינהל עסקים. אבל כשהתחלתי ללמוד רפואה הרגשתי שאני מחמיץ מקצוע נוסף: עריכת דין. בהמשך ראיתי שאני צריך לא מעט ידע משפטי, אז עשיתי תואר במשפטים באונו ושנת סטאז', כך שאני גם עורך דין. בהמשך הוספתי קורס ניהול סיכונים בטכניון, כי תחום היילוד עתיר סיכונים רפואיים ומשפטיים. יש לי השכלה גם בתחום הגישור, כי זו שפה שמסייעת לי כשיש קונפליקט עם מטופלים ואנשי צוות".

המטופלים והצוות: "נכנסתי לנהל את בית חולים אסותא חיפה לפני שלוש שנים. זה בית חולים פרטי, בבעלות קופת חולים מכבי. הרעיון של אסותא הוא לטפל בבריאות הכללית של המטופלים, המלווים שלהם והצוות. במכון הדיאליזה שלנו לימדנו את המשפחות של המטופלים לתת עזרה ראשונה ואפילו החייאה. הם הרי הכי קרובים אליהם. לעובדים שלנו אנחנו נותנים סדנאות תזונה, התמודדות עם לחץ ופעילות גופנית סדירה. כמנהל, אני נמדד על כל תלונה של מטופל. אם מישהו לא מרוצה מהמזון, מהרעש, מהמיטה, מהמנתח - אני ומנהלת השירות עוברים על כל פנייה - מבחינתי זה מנוע לשיפור וצמיחה. מבחינת פעילות ניתוחית ואמבולוטורית - 90% מהמטופלים שלנו מופנים עם טופס 17 מהרפואה הציבורית - אנחנו הרבה יותר ציבוריים ממה שאנשים חושבים".

בין הפרטי לציבורי: "מאחר ואנחנו מתמקדים בטיפולים אלקטיביים הרגשנו שליחות גדולה לסייע בקורונה, כשבתי החולים הציבוריים הפסיקו לספק שירותים כאלה. מה היו אמורים לעשות אז אנשים עם בעיה בכיס המרה או שצריכים להחליף מפרק בברך? הרגשנו כמו פיקוד העורף במלחמת הקורונה, ספגנו עומסים כבדים תוך שאנחנו נאבקים שהקורונה לא תיכנס לבית החולים".

נאבקים: "האלימות במגזר הערבי היא תופעה קשה ומורכבת. החברה הערבית נמצאת בעיצומו של תהליך שבו המבנה החברתי שלה מתפרק ומתארגן מחדש. פעם לזקני הכפר הייתה סמכות מוסרית, היום כבר לא. גם למדינה יש חלק בהידרדרות: התשתיות במגזר לא ברמה, והצפיפות מייצרת מתח ואלימות. מתחייב כאן טיפול גם מצד המדינה וגם מצד החברה הערבית שחסרה לה מנהיגות. כרגע החיים פשוט בלתי נסבלים. שומעים ירי בלילה, אנשים מפחדים להעיר לאחרים ברחוב, זה לא הסטנדרט של מדינה מתוקנת. בכלל, יש תחושת בלבול בחברה הערבית, גם על רקע חוק הלאום - האם אנחנו אזרחים שווים או לא. אני מדבר על זכויות וחובות מלאים, כולל צבא. אין אמירה ברורה מצד המדינה. כל עוד זה המצב, החברה הערבית תחפש לעצמה פתרונות אחרים".

תוכניות לעתיד: "למצוא דרך לאינטגרציה של תחומי הידע, הלימודים וניסיון החיים שלי. הכיוון שלי הוא חדשנות בתחום הבריאות".