כל הסימנים מעידים שמערכת המשפט נדרשת בדחיפות להשתמש בראי

אלת הצדק המיתולוגית תמיס מתוארת כאישה תמירה שעיניה מכוסות. האחרונות משקפות את השאיפה לעשיית צדק ללא הטיית משפט, צדק שאינו מושפע ממראה עיניים. לאיש אין יתרון על משנהו - לא למוכר על השונה ולא לקרוב על האחר. זה כמובן נאצל, אלא שנדמה שלא פעם כיסוי העיניים מונע ממערכת המשפט להישיר מבט למציאות.

והנה לפני שבועיים, בוועידת ישראל לעסקים של גלובס, העדתי על הבמה שבמשך 30 שנים שבהן אני מהלך בשדרה המרכזית של מערכת המשפט - מעולם לא שמעתי ולו בכיר אחד, בעבר או בהווה, שמודה שהמערכת טעתה. שהיה מקרה שנוהל לא נכון, שאכן נפלה גם בה רשלנות רבתי, או שחיתות, או שהיא מופעלת במקרה מסוים משיקולים זרים ולא ראויים. אף לא פעם אחת! לאחר הוועידה קיבלתי תגובות רבות של בכירים שהבהירו לי כי אני בתמימותי משמש אידיוט שימושי של אלה שמבקשים להחריב את המערכת. לאחר מכן, הם הכריזו כי "המערכת יודעת להודות בטעויות ומקדמת ביקורת אבל בתנאי שהיא בונה" ו"ברור שלא יאהבו אותנו, הרי המערכת מחלקת עונשים וצווי מאסר ולא סוכריות ופרסים". טרחתי לחזור לכל המגיבים בבקשה שיפנו אותי למקרים שבהם המערכת הודתה שיש מקום לתקן את השגגה שנפלה בפעולתה. כלום. אך מעטים טרחו לחזור אליי, ואף אלה התקשו להמציא פרשות כאלה.

בעבר היה פשוט יותר לשווק את התיזה הזו ולטעון כי אף שלפי אותה מערכת שאר הרשויות נגועות בשחיתות ובפוליטיזציה, הרי שאפילו טיפה אחת מאלו לא הכתימה את המערכת המשפטית. זה היה כשיותר מ־80% מהישראלים נתנו אמון במערכת המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט (אגב, אם זכרוני אינו מטעני, גם בשנים ההן לא חילקו הפרקליטות ובתי המשפט סוכריות ופרסים). אלא שהמדדים שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-20 השנים האחרונות מצביעים על שחיקה קבועה באמון, ולפני קצת יותר מ-10 שנים חל מהפך של ממש: מרבית הישראלים הפסיקו לתת אמון בבתי המשפט ככלל ובבית המשפט העליון בפרט.

הימנעות מחשבון נפש

כאמור, המערכת והלוויינים שסביבה (לרבות המכון הישראלי לדמוקרטיה) התעלמו והמשיכו בטכניקת ההכאה על חזם של האחרים: החל משרי משפטים שסירבו (ברוב חוצפתם) להתיישר עם רצון המערכת, עבור בפוליטיקאים ששכחו מה זו ממלכתיות - וכלה, כמובן, בנתניהו שמבקש לשרוף את המועדון כדי לחלץ עצמו. טכניקה שאפשרה למערכת להימנע מחשבון נפש ולהמשיך באותה צורת פעילות.

פרסום מדד הדמוקרטיה החדש מלמד שהמצב אף חמור יותר ממה ששיערנו בוועידה לפני שבועיים. החול כבר מגיע לצווארה של אלת הצדק הישראלית ועוד רגע הוא ימלא את חלל פיה. לפי המדד החדש, אך ורק 41% (!) נותנים אמון בבית המשפט העליון. קראתם נכון: קרוב לשני שלישים מהציבור הישראלי לא נותן אמון בערכאה השיפוטית הגבוהה. מזעזע לא פחות להבין שאך לפני חצי שנה זה עמד על 48%. קצב מבהיל זה של אובדן אמון יביא לכך שבקרוב לא יידרש עוד כיסוי עיניים לאלה. החול יחליף אותו. נורא.

  

לא פחות עצוב לגלות שיותר ממחצית מהציבור סבורים כי לשיוך הפוליטי של נבחרי ציבור יש השפעה על האופן שבו מתייחסת אליהם מערכת המשפט. אפילו בשמאל רק 48% מהנשאלים סברו שהחלטות שופטי העליון כמעט לא מושפעות מעמדותיהם הפוליטיות. כמעט. במרכז ובימין, מרבית העם, התוצאות היו גרועות יותר מבחינה זו. במילים ברורות יותר: מרבית אזרחי ישראל לא תופסים את שופטי העליון כמקצועני משפט ניטראליים, אלא כשחקנים פוליטיים שמקדמים אידיאולוגיה של פלח קטן בציבור. פלא שזה מוביל לקריסת אמון נוראה?

תקוות השווא של ברק

ניתוח ממצאי המדד מלמד כי הירידה באמון שכיחה באופן משמעותי יותר בקרב מי שאוחז בעמדות אנטי פרוגרסיביות (סליחה שאני מסרב לכנות את כהני הדת הפרוגרסיבית כשייכים למחנה השמאל). בעיניי זה לא פחות חשוב מעצם הירידה שכן זה מלמד שאזהרת נשיא בית המשפט העליון בעבר, השופט משה לנדוי ז"ל, מתממשת למרבה הצער: כניסת בית המשפט העליון למחלוקות פוליטיות ואידיאולוגיות נתפסת כנטישת המקצוענות האובייקטיבית - ומביאה לריסוק באמון הציבור. זה גם מלמד שתקוות נשיא אחר של העליון, השופט אהרון ברק , לפיה בית משפט יכול גם לעסוק בנושאים פוליטיים וגם להמשיך להיתפס כגוף אובייקטיבי וניטראלי - היא תקוות שווא. מתברר שטענת ברק כי הימנעות בית המשפט מלעסוק בנושאים פוליטיים תפגע באמון הציבור שגויה. זו הייתה טעות.

המדד מלמד כי הציבור הישראלי ביקורתי גם כלפי פרקליטות המדינה: מעל מחצית מהציבור סבורים שהפרקליטות מּונעת רק או בעיקר משיקולים פוליטיים, שעה שפחות משליש ענו שלדעתם היא פועלת רק או בעיקר משיקולים מקצועיים. הממצא המזעזע ביותר הוא שרק חמישה אחוזים (!!!) סבורים שהפרקליטות פועלת רק על סמך שיקולים מקצועיים. רק חמישה אחוז. זה ממצא מזעזע שלא יפתיע איש מאלה שמסתובבים בשנים האחרונות במסדרונות הפרקליטות ונחשפים למה שנאמר שם (ולאחרונה גם מעל גלי האתר ובבמות ציבוריות על ידי בכירי פרקליטות אמיצים כעו"ד איתן לדרר, פרקליט מחוז צפון בהווה) לגבי האופן שבו התנהלה הפרקליטות בתקופת שי ניצן כפרקליט המדינה והחורבות שנותרו שם.

טמינת הראש נמשכת

עצוב היה לקרוא את המדד ועצוב היה לקרוא את ההודעה לעיתונות שליוותה אותו מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה: "הקמפיין נגד מערכת זו מחלחל והצליח לפגום בהערכת הציבור את מערכת אכיפת החוק בכללותה. הדבר מחייב אותנו להתמודד עם הפער בין הדימוי שנוצר למערכת לבין מדדי התפקוד האובייקטיביים שלה וההערכה לה היא זוכה בקרב מומחים בתחום". כלומר: טמינת הראש נמשכת. אין חשבון נפש. כרגיל, הבעיה אינה במערכת אלא בדימוי שלה אצל ההדיוטות שלא מודעים למדדים האובייקטיבים ולשבחי המומחים. אודה ולא אבוש שכחבר בקהיליית המשפטנים במשך קרוב ל-30 שנים גם אני לא מודע למדדים אלה ואשמח לראותם. בנוסף, ועם כל הכבוד, להערכתי הצנועה מספר המומחים כיום שסבורים שהמערכת שגתה ושוגה באופן התנהלותה, לא קטן מאלה שמשבחים אותה. אמת, אפשר שהם אכן לא חברים באותו מועדון יוקרתי בו שוכנים מומחי המכון ומקורבי העליון אבל זה רק מוכיח את הנטען וד"ל.

הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו