הליך הדחתו של ח"כ שיקלי מראה שוב עד כמה חברי הכנסת הם האשמים העיקריים בשחיקה במעמדם

חברי כנסת מתלוננים לא אחת על פיחות מעמדם ונגיסת סמכויותיהם על ידי הרשות השופטת. כאשר מסתכלים על ההליך שהתנהל בוועדת הכנסת בעניינו של ח"כ עמיחי שיקלי, נראה שחברי הכנסת בראש ובראשונה צריכים לבוא בטענות לעצמם על הזלזול במעמדה של הרשות המחוקקת הישראלית.

היכולת לקבוע כי חבר כנסת פורש מסיעתו מעוגנת בחוק יסוד הכנסת, והיא באה לידי ביטוי גם בחוק יסוד הממשלה (ובחוקים נוספים). הייתי מצפה שחברי הכנסת יכבדו את חוק היסוד שמעניק להם סמכות "מעין שיפוטית" על הכרזת ח"כ כפורש. אך המציאות עולה על כל חלום בלהות.

חוק היסוד מורה, כי "לא תקבע ועדת הכנסת כי חבר הכנסת פרש מסיעתו אלא לאחר ­ שבדקה את העובדות הנוגעות לפרישתו ומצאה כי נתקיימו המבחנים שנקבעו בסעיף 6א לחוק­ יסוד: הכנסת". עוד נקבע, כי "על החלטת ועדת הכנסת על­ פי סעיף זה, רשאי חבר הכנסת לערער לבית המשפט המחוזי בירושלים, שידון בערעור בשלושה".

לאור העובדה כי נקבע שוועדת הכנסת חייבת לבדוק את העובדות, ולוודא שנתקיימו המבחנים המאפשרים את הפרשת חבר הכנסת מסיעתו, ולאור העובדה כי באופן חריג מאוד יש לחבר הכנסת זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, ולאור העובדה כי חבר הכנסת זכאי לשטוח את טענותיו בפני הוועדה ולהיות מיוצג על ידי עורך דין - ברור כי מדובר בהליך שהוא מעין שיפוטי, ולא בהליך פוליטי סטנדרטי בוועדת הכנסת ובמליאת הכנסת.

תארו לכם מציאות שבה שופט מגיע באיחור לדיון הוכחות שמתנהל בפניו, יוצא באמצע הדיון שממשיך להתנהל בהיעדרו כדי לקנות קפה, לתדלק, ללמוד דף יומי וגם למנוחת צוהריים קצרה בלשכתו. ואז השופט הנכבד חוזר לקראת סוף הדיון כדי להודיע מה פסק הדין מבלי ששמע את כל טענות הצדדים ואת הראיות שהם הציגו. כותרות העיתונים היו זועקות, מהדורות החדשות היו משתוללות ונשיאת בית המשפט העליון הייתה מבקשת לכנס את הוועדה לבחירת שופטים על מנת לפתוח בהליך הדחתו.

אלא שהמדע הבדיוני הזה התרחש במציאות בוועדת הכנסת עת נבחרינו דנו בהפרשת שיקלי. על מנת לשוות לקרקס נופך מינימלי של הליך ראוי, נקבע כי ח"כ המעוניין להצביע יצטרך להיות נוכח לפחות ב-50 אחוז מהדיון. כלומר, מראש מקבלים כאפשרות לגיטימית שחבר ועדה בהליך מעין שיפוטי כלל לא ינכח בחצי מהדיון. תיאורטית, חבר הוועדה יכול להחליט שהוא נעדר במכוון כאשר שיקלי ועורך דינו שוטחים את טענותיהם בשימוע - ועדיין יהיה כשיר להצביע.

מה הטעם אם הכול נקבע לפי משמעת קואליציונית?

אפשר לתת לא מעט דוגמאות להליך הביזארי שהתנהל בוועדת הכנסת. לדוגמה, חברת ועדה שאומרת מראש שהיא אמורה להצביע על פי משמעת קואליציונית. כמה ימים לפני הדיון כתבה ח"כ מירב בן ארי בחשבון הטוויטר שלה כך: "הדיון שנקבע בעניין שיקלי הוא על יום שהתחייבתי להיות בכנס בצפון ולכן ביקשתי מהסיעה החלפה. אילו הייתי בכנסת הייתי מצביעה בהתאם לעמדת הקואליציה. מכיוון שמדובר בטריבונל מעין שיפוטי שבו חייבים להיות לאורך הדיונים ולאור העובדה שאני גם מנהלת ועדה במקביל, חברי ח"כ קינלי טור פז התנדב להחליפי".

בן ארי מכירה בכך שמדובר בטריבונל מעין שיפוטי, ואף על פי כן אומרת ללא כחל ושרק מראש שהיא (או מחליפה) תצביע על פי משמעת קואליציונית. כלומר, אין באמת טעם ומשמעות לטיעון של ח"כ שיקלי, שהצטייד בעורך דין שעמל עשרות רבות של שעות כדי לשכנע שאין להחיל עליו את סנקציית הפרישה. הכול מכור מראש ונקבע על פי משמעת קואליציונית.

תארו לכם כתב אישום פלילי, שבו אחד משלושת השופטים שיושב בדין מודיע מראש שהוא יפסוק כפי שנציגות השופטים תורה לו. יש יותר מגוחך ומופרך מזה? מילא שהקואליציה החליטה להפריש את שיקלי עוד לפני שהתקיים השימוע, ומילא שבין העלאת הטענות לבין ההצבעה על ההדחה לא הייתה הפסקה כלשהי לצורך עיון ודיון של חברי הטריבונל המעין שיפוטי - אבל למה לפרסם מראש שהכל בדיחה ותפור מראש? אם חברי הכנסת לא מכבדים את עצמם - איך הם מצפים שרשויות אחרות והציבור הרחב יכבד אותם? למען הסר ספק, הקרקס הזה לא החל בעניינו של שיקלי וגם לא בכנסת הנוכחית, אבל הוא תזכורת מביכה להליכה מדחי אל בכי של מוסד הכנסת.

לגופו של עניין - אני סבור, ואכתוב זאת בקיצור נמרץ, כי הצדק עם ח"כ שיקלי בכל הנוגע לכוונת המחוקק, ואת לשון החוק צריך לפרש לאורה. ברור כי המחוקק ביקש להימנע מתופעת כלנתריזם או גולדפרביזם, שבה חבר כנסת "מוכר את עורו" ו"מוכר את סיעתו" על מנת לקבל תפקיד או מתוך ציפייה לתפקיד.

המחוקק לא התכוון למנוע מצב שבו חבר הכנסת מוותר על כל גינוני המלכות הקואליציוניים האפשריים שהיה יכול לקבל, ומעדיף במקום זאת לשבת במדבר האופוזיציוני כח"כ פשוט, וזאת בנימוק כי ראש מפלגתו בגד באמון בוחריו ודקה לאחר הבחירות הפר את כל הבטחות הבחירות שלו.

לא אכנס לשאלה מה הייתה ההבטחה הליבתית של נפתלי בנט (למרות שהתשובה בעיניי ברורה לחלוטין, ואמורה להיות ברורה לכל אדם ישר והגון) אלא לאקט שהמחוקק ביקש למנוע. המחוקק ביקש למנוע מאנשים כמו ח"כ עידית סילמן, שהייתה חלק מהקואליציה ודיברה על כך שישיבה עם מרצ והעבודה זה תהליך הגאולה, ואז לפתע, בנימוק משונה וחסר יושרה על חמץ בבתי החולים, החליטה פתאום לעבור לזרועות הליכוד, כשהיא זוכה על פי פרסומים עיתונאיים להבטחת שריון בכנסת הבאה ותפקיד שרת הבריאות.

המחוקק רצה להפריש אנשים כמו סילמן ולא אנשים כמו שיקלי. לדעתי הפרשנות הזו אפשרית בהחלט מלשון החוק, אך מחמת ההכרח לקצר - לא אוכל לבסס זאת כאן.

עיתונאים שכורתים את הענף שעליו הם יושבים

מעניין לעניין באותו עניין - ח"כ שיקלי הטיל פצצה בסוף ה"שימוע" שנערך לו, וחשף התכתבות וואטסאפ בין יו"ר ימינה נפתלי בנט ובין העיתונאי ואיש התקשורת יותם זמרי, על מנת להוכיח כי נפתלי בנט שיקר והונה את בוחריו ואת הציבור. ובכן, הוכיח יפה מאוד.

כאמור, אישית אני מזדהה לחלוטין עם העמדה של שיקלי. אך אני רוצה להתייחס לעצם החלטת זמרי להעביר את ההתכתבות לידי שיקלי לצורך פרסומה. אני מבין מאוד את הכעס של זמרי על בנט שרימה אותו ואת הציבור, ואני מבין את הצורך והרצון לחשוף זאת קבל עם ועולם. אך אני חושב שעיתונאי לא יכול לחשוף ולפרסם התכתבויות פרטיות עם פוליטיקאים. אחרת, זמרי כורת את הענף שעליו כל מקצוע העיתונות יושב.

עיתונאי יכול לשוחח ולהתכתב עם גורמים שונים ומגוונים, כי הם יודעים שלעולם הוא לא יוציא לרשות הרבים התכתבות פרטית איתו. בזכות הקוד האתי הזה, הציבור מרוויח עיתונאי שמדווח לו או מנתח עבורו אירועים חדשותיים כשברשותו מידע רב שמאפשר לו את הדיווח ואת הניתוח. אך ברגע שהמקור יחשוד שאולי עוד חצי שנה-שנה העיתונאי יוציא החוצה את השיחה הפרטית ביניהם - הוא לעולם לא ידבר יותר עם שום עיתונאי, והציבור יפסיד.

לא לחינם הכירה הפסיקה בחיסיון העיתונאי כ"ערך" שיש להגן עליו. זמרי לא הראשון שעושה צעד בעייתי בתחום. גם שיחת רקע של היועמ"ש דאז, אביחי מנדלבליט, עם מערכת עיתון הארץ הוקלטה בחשאי, והודלפה לידי חדשות 12. כלפי גיא פלג שפרסם אין לי טענה, אך העיתונאי מ"הארץ" שעשה זאת - הוא פגע לא רק במנדלבליט (וזה כבר עניין שלהם) אלא גם במקצוע העיתונות ובאפשרות לערוך שיחות רקע. לזמרי יש הרבה נסיבות מקילות - אבל איזה נסיבה מקילה יכולה להיות למדליף מעיתון הארץ?

כורתים נוספים של הענף הם העיתונאים שעסוקים בניסיון חסר טעם וריח לחשוף מקורות של חבריהם למקצוע, במיוחד אם שמם הפרטי מתחיל בעמית ושם משפחתם מתחיל בסגל. כמו שהכנסת צריכה להאשים את עצמה בראש ובראשונה בפיחות מעמדה - כדאי שגם העיתונאים יפסיקו להעלות את המקצוע שלנו באש.