יורשים, הגרסה הישראלית: שורה של בעלי הון מעבירים את המניות לילדים עוד בחייהם

באוקטובר 2020 מיכאל שטראוס, אחד מאנשי העסקים הבולטים בישראל, הלך לעולמו. התקשורת חיכתה לחשיפת צוואתו, אלא שכשפורסמה ארבעה חודשים לאחר מכן לא הייתה בה בשורה: עוד בחייו הוריש האב לילדיו חלקים בקבוצה (עופרה גם שימשה ומשמשת כיו"ר שטראוס אחזקות), ובמותו פיזר את הנתח שנותר בידיו ביניהם באופן שווה - כך שהצוואה רק שימרה את יחסי הכוחות ולא הצליחה לטלטל את אחת המשפחות המפורסמות בעולם העסקים הישראלי. "ברגע שהמעביר עושה את המהלך כשהוא במלוא אונו, יש זמן למשפחה ללמוד ולהתמודד, במיוחד עבור מי שלא מרוצה מהחלוקה", אומרת ד"ר נאוה מיכאל־צברי, אחייניתו של מיכאל וחוקרת בתחום העסקים המשפחתיים מאוניברסיטת תל אביב.

ומתברר שזה הרגל שעובר במשפחה. "סבא שלי למשל העביר את המניות לאמא שלי (רעיה שטראוס - ה"מ) ולמיכאל כשהיה צעיר", היא מוסיפה. "מיכאל לא היה מרוצה שאמא שלי קיבלה חצי וחשב שהיא צריכה לקבל פחות. אז בעיניי זה נכון שמשפחה תשב ותחליט יחד מה היא רוצה ל־20 השנים הקרובות. הרבה פעמים הדור המייסד בטוח שהוא יודע מה טוב לדור הבא, ומחליט על סמך מה שהוא חושב. אבל לא תמיד זה ככה, ורק בתהליך שבו כל בני המשפחה יושבים ומדברים אפשר להגיע לתוצאות טובות".

 נאוה מיכאלי צברי / צילום: כדיה לוי

גם איש העסקים מוזי ורטהיים, לשעבר מבעלי השליטה בחברה למשקאות, בנק מזרחי טפחות וקשת, חילק את נכסיו ואחזקותיו בין ילדיו - דודי ודרורית - בעודו בחיים. היחסים בין השניים אמנם רחוקים מלהיות חמים, ואופן החלוקה אינו לשביעות רצון שניהם, אך את המאבקים הם השאירו מחוץ לתמונה והשלימו עם החלוקה שהתווה האב, שנפטר לפני כשבע שנים.

שטראוס וורטהיים לא היחידים. בשנים האחרונות יותר ויותר בעלי שליטה מוותרים על חלק ממניותיהם לטובת הילדים עוד בחייהם, זאת במקום להפתיע את בני המשפחה עם פתיחת הצוואה לאחר מותם, ועל הדרך לשלוח אותם להתקוטט בבתי המשפט.

אפשר להבין. המשק הישראלי מתקשה לשכוח את הדרמה שהתחוללה כאן לפני כ־25 שנה, עם פתיחת צוואתו של שאול אייזנברג, שהורתה להעביר את רוב רכושו לבן, ארווין, בעוד האם וחמש הבנות נאלצו להסתפק בפירורים. נראה היה כי מי שנהנו בסופו של דבר מהירושה הם בעיקר עורכי הדין שניהלו את ההליך. גם צוואתו של יולי עופר, שהחזיק בעופר השקעות ובמזרחי טפחות, שלחה את ילדיו למאבק משפטי עם מותו ב־2011, ואלמנתו רותי (אשתו השלישית) הצטרפה לחגיגה.

"כשבעל הבית בחיים קל יותר לחלק את המניות, כי לילדים קשה להתנגד לחלוקה שהוא קבע", אומר עו"ד ג'וש רוזנצוויג, שמייעץ לאנשי עסקים רבים בישראל. "המעבר הבין־דורי יכול ליצור הרבה דם רע. היום זה כבר ברור לכול, ולכן אנשים מבקשים לעשות תוכנית מסודרת כזו. תד אריסון ודוד עזריאלי למשל, לפי הפרסומים, עשו הכול כדי להעביר את העסקים כשהם בחיים".

 ג'וש רוזנצווויג / צילום: משרד רוזנצוויג ושות'

"כשמעבירים מניות עוד בחיים", אומר מייק לביא, אחראי תחום פמילי אופיס בחברת נטו תכנון פיננסי, "זה נותן לבעלי ההון יכולת לפקח ולהתוות דרך, לפתור סכסוכים בין הילדים. אחרי מותם, זה מעבר לשליטתם".

חוששים מהטלת מס עיזבון

נדמה כי מדובר בטרנד עבור בעלי ההון. גיורא אקרשטיין, בעל השליטה בחברת אקרשטיין, חילק טרם הנפקת החברה לפני כשנה 80% מאחזקותיו בין ארבעת בני משפחתו; ג'ורג' חורש, יבואן טויוטה ומבעלי סופר־פארם ו־H&M, העביר לשני ילדיו את הבעלות בחברת יוניון השקעות ופיתוח, החולשת על עסקי האנרגיה והמסחר שלו; חיים דנון, מבעלי יבואנית הרכב UMI, העביר לפני כשנה 72% מהזכויות ההוניות בחברה לשלושת ילדיו בחלוקה שווה; קובי מימון, בעל השליטה בקבוצת אקויטל, בעלת השליטה באיירפורט סיטי ובישראמקו, העביר מניות בהיקף של מאות מיליוני שקלים לשלושת בניו; וגם צדיק בינו, בעל השליטה בבנק הבינלאומי. כולם עשו זאת עוד בחייהם.

לעו"ד יפעת גינסבורג, בעלת משרד בתחום, יש כמה הסברים לתופעה. "הדור המייסד או הבוגר מעונין יותר ויותר לייצר שקיפות בין הילדים, להימנע מסכסוכים עתידים הן לגבי ניהול העסק או הרכוש והן לגבי חלוקת האקוויטי, ועל כן ברגע שמתגברים על החסם המנטלי, הרצון להסדיר את הנושא בטרם פטירת ההורים הוא משותף גם להורים וגם לילדיהם.

  

"סיבה נוספת היא השינוי בתפיסה. פעם כסף היה טאבו, נושא שלא מדברים עליו, גם כשהילדים כבר מבוגרים ובעלי משפחות משל עצמם. היום ילדים מבקשים ודאות ומעוניינים להימנע מלהסתמך על הבטחות ההורים ותוכן הצוואות שלהם, שגם עשוי להשתנות.

"הסיבה האחרונה והעיקרית היא שמשפחות אמידות מעוניינות לשמר את הונן, ולכן באופן טבעי קיים חשש ממס עיזבון שיוטל בישראל. בארה"ב, למשל, מוטל כיום מס של כ־40% על העברה בין־דורית בסכום הגבוה מ־24 מיליון דולר (לשני בני הזוג - ה"מ). יש היום הרבה משפחות בישראל שמחזיקות בהון גבוה יותר".

 ורטהיים מוזי / צילום: תמר מצפי

מס עיזבון, או בשמו האחר מס ירושה, מוטל על נכסים שהמת מוריש, זאת בניגוד להעברת מניות בחיים, הנחשבת למתנה. בישראל הוחל מס עיזבון בשנים 1981-1949, אך הוא בוטל, ומאז נשמעות כל העת קריאות להחזרתו, בין היתר במטרה להקטין את אי־השויון.

רק באחרונה, בטרם הוחלט על יציאה לבחירות, הנושא הועלה שוב על השולחן בעקבות מחקר שערכה המחלקה לפיקוח תקציבי במכון המחקר והמידע של הכנסת, שהעלה כי אם יוחל מס כזה בישראל הוא צפוי להניב למדינה הכנסות של כ־7-5 מיליארד שקל בשנה.

"מהלך של העברת מניות לילדים היה מקובל יותר בשנות השמונים בשל מס העיזבון שחל בארץ באותן שנים, זה חייב תכנון מוקדם", אומר עו"ד פיני רובין, שטיפל ומטפל בעיזבונן של רבות מהמשפחות העשירות בישראל, בהן אייזנברג ועופר. "כיום המגמה הזאת חוזרת כי העושר הרבה יותר גדול מזה שהיה לפני שנים".

פיליפ וייל, הבעלים של הפמילי אופיס PJ Weil, הפועל בתל אביב ובציריך, ומחבר הספר "צרות של עשירים", העוסק בשמירה על ההון המשפחתי, טוען כי ריבוי העברות המניות לילדים מוקדם מבעבר נובע בין היתר מהארכת תוחלת החיים. "אם בעבר אנשים נפטרו בגיל 60", הוא אומר, "והיורשים שלהם קיבלו את הנכסים בגיל 30, הרי שהיום הרבה אנשים מגיעים לגיל 90 ואפילו יותר. אם מחכים למוות, הילדים יירשו את חלקם אולי בגיל 65. כך שאם יש לך ילדים ואתה רוצה להעביר להם את העסק זה צריך להיעשות מוקדם יותר".

 פיליפ וייל / צילום: דליה גל

אלא שעבור הישראלים מדובר בעניין יחסית חדש. "בארה"ב יש עסקים שהם כבר דור תשיעי ובאירופה זה לפעמים מגיע לדור 20", הוא מוסיף. "בישראל רוב העסקים הם דור ראשון או שני. אדם שפתח מכולת, שהצליחה והפכה לרשת סופרמרקטים, זה לא היה מתוכנן, אבל פתאום הוא צריך דור המשך. זה תהליך מורכב שעובדים עליו שנים. זה לא רק לתכנן את העיזבון, אלא גם להכין את דור ההמשך לקבל את העסק.

"באחד המקרים בעלים של חברת שמפניה ידועה בספרד, ששייכת לאחת המשפחות העשירות, הגיע לגיל 80 והודיע לבת שלו: הגיע הזמן שתקבלי את התפקיד שלי. הבעיה היא שהבת בדיוק חזרה מסיבוב במחלקת כוח אדם כדי להסדיר את הפרישה שלה שנה קדימה, היא כבר הייתה בשלב שבו לא עניין אותה להיכנס לעסק. לדור המייסד קשה מאוד לתת את המושכות. אני קורא למעבר הזה ממונרכיה למנטורינג. המייסדים צריכים להביא את המלך הבא, להיות המנטורים שלו".

אלא שעל פי מחקרים אקדמיים, רק כ־30% מהעסקים המשפחתיים צולחים את מעבר הדורות הראשון, ופחות מ־10% מהעסקים המשפחתיים ממשיכים להתקיים לאחר העברה נוספת לדור השלישי. "מאוד קשה לשמור על הצלחה לאורך דורות", אומרת מיכאל־צברי, "ההבדל בין דור ראשון לדור שני זה כמו ההבדל בין דיקטטורה לדמוקרטיה. זה מעבר כל כך דרמטי, שצריך להבין אותו ולהתכונן אליו. משפחות צריכות לדעת את זה.

"מנצ'סטר יונייטד התנהלה כמעט 30 שנה בידי שליט כמעט יחיד, אלכס פרגסון, ומהרגע שהוא פרש הקבוצה לא מתאוששת. זה קורה משום שכשארגון בנוי סביב אדם אחד, ברגע שאתה מזיז אותו, הוא מתפרק, ואתה צריך לבנות את כל הארגון מחדש".

"משפיע על היחסים במשפחה"

אבל מה קורה כשחלק מהילדים לא מעורבים בעסק? האם גם אז יש מקום לחלוקה שויונית? לדעת מיכאל־צברי התשובה ברורה: "רוב הסטודנטים שלי לא מאושרים כשאני אומרת שהדור הבא שלא עובד בעסק זכאי לקבל את חלקו באופן שויוני. התופעה של העברה בין־דורית מסובכת גם ככה, ולא צריך להוסיף עליה. אם יש דירה של הורים, ברור שצריך לחלק אותה שווה בין הילדים, אז למה לא בעסק משפחתי?".

עו"ד מיקי ברנע ממשרד ברנע ג'פה לנדה מסכים. "או שמוצאים מקום לכל אחד מבני המשפחה לעבוד בעסק, מה שעלול לייצר מתחים כי לא כל הילדים מוכשרים באותה מידה, או שרק חלק מבני המשפחה נשארים בעסק. אלא שבמקרה כזה בן המשפחה שמנהל את העסק נהנה גם משכר וגם מהיוקרה והמוניטין שקשורים לעסק, ובן המשפחה שאינו מעורב הופך להיות שותף פסיבי ועליו להסתפק באחזקה שלו ובדיבידנדים שהוא יקבל ממנה. ההכנסה מהאחזקה הפסיבית חיונית לשלום בית. לכן במקרים רבים עדיף לחלק מניות, לייצר את ההכנסה הפסיבית ואת תחושת עושר. תזרים דיבידנדים משמעותי ויציב יכול לאפשר למערכת המשפחתית להמשיך ולהתנהל".

 עו''ד מיקי ברנע, שותף מנהל של משרד ברנע ג'פה לנדה / צילום: נמרוד גליקמן

מתי מתפרצים מתחים?
"בדרך כלל כל עוד בעל השליטה בחיים הוא בעל הסמכות ומהווה שסתום לחץ במערכת היחסים בין הילדים. במקרים רבים גם לאחר חלוקת מניות הוא ממשיך להחזיק את השליטה בידיו, וכך הוא שולט בהתנהלות של הילדים כבעלי מניות. האתגר הוא בשלב הבא, כשהמייסד, בעל ההון, מפנה את מקומו, ואז יש שינוי במבנה השליטה. אם אחד מהאחים או האחיות מרגיש מתוסכל, ומערכת היחסים אינה מאפשרת פתרון אחר, יש חשש שהוא או היא יפנו להליכים משפטיים".

מיכאל־צברי יכולה להעיד על כך: כשדודה מיכאל שטראוס ואמה רעיה העבירו - כל אחד מהם - 49% מאחזקותיהם בחברה המשפחתית לילדים, הם דאגו להשאיר את השליטה, 51%, בידיהם. "זה מאוד משפיע על יחסי הכוחות במשפחה", היא מספרת. "כשכל המניות והשליטה של ההורה, הכוח אצלו. ברגע שהוא מעביר את השליטה, זה כבר אחרת".

 מיכאל ורעיה שטראוס. העבירו מניות לילדים אבל דאגו לשמור על השליטה / צילום: יח''צ אלירן אביטל

אבל מה קורה כשאף אחד מהילדים לא מתעניין בניהול העסק? איך ממשיכים מכאן? "בסיטואציות כאלה המייסדים מחפשים שותף שיוכל לקחת אחריות והובלה בעוד המשפחה נשארת כשותפה בחברה", אומר אילון פנחס, לשעבר שותף בקרן ויולה וממייסדי קרן לגאסי, המתמחה בהשקעות לטווח ארוך בחברות משפחתיות. "הפתרון יכול לבוא בצורה של הכנסת שותף מקצועי. יש אפילו כינוי לשותף כזה: שותף מייצב. אלא שצריך להביא בחשבון שזה יכול להכניס את המשפחה לסערת רגשות. זה תהליך שצריך לנהל בסבלנות והדרגה".

הבורסה רוצה חברות משפחתיות

נ' הוא בעל השליטה בחברה ציבורית מצליחה. לפני כמה שנים הוא החליט להתחיל תהליך של העברת חלק מהמניות לילדיו, הפעילים בעסק. לצורך כך הם נסעו כולם לסדנה בת שבוע בשווייץ, שזו בדיוק המטרה שלה. "היו שם משפחות מכל העולם של דורות שלמים של עושר. דיברו על הבעיות ועל הפתרונות, איך עושים העברה בין־דורית. לכל משפחה יש סיפור אחר, אבל כולם מתלבטים מה הדרך הטובה ביותר לשמור על המשפחה שלמה, על החברה משגשגת ועל כולם שמחים".

בסופו של התהליך תגובש אמנה משפחתית שתגדיר את ערכי המשפחה, ותבהיר מה קורה במקרה שאחד הילדים כבר לא יהיה מעוניין להחזיק במניות. נ' מצדו מתכוון לחלק את המניות באופן שווה ביניהם, כולל מי שאינם מעורבים בחברה. "מה שמנחה אותי זה שיהיה ידוע לכולם מה קורה אם מחר אני נדרס, וגם מה קורה בעתיד. אם למשל אחד הילדים רוצה למכור את המניות שלו, מי נכנס במקומו? אם זה גורם מחוץ למשפחה, חשוב שזה יהיה מקובל על האחרים".

לעתים, במטרה להסדיר את ההעברה הבין־דורית, חברה יוצאת להנפקה. כאן גיוס הכסף מהציבור אינו המטרה העיקרית, אלא יישוב חלוקת המניות במשפחה. כך היה בחברת קמעונאות המזון יוחננוף לפני כשנתיים: "הסיבה היחידה שהלכנו על הנפקה היא ההעברה הבין־דורית", הצהיר בראיון לכלכליסט.

יציאה לבורסה אכן יכולה לפתור מחלוקות כאלה. "לא פעם", אומרת מיכאל־צברי, "אפשר לראות חברות שהופכות לציבוריות בסוף הדור הראשון כדי להסדיר את הממשל התאגידי ולהיות מחויבות לשקיפות. זה מאפשר להציף ערך ולהכניס מנגנון מסודר. הבורסה מעודדת את ההגעה של חברות משפחתיות אליה".

"בחברה ציבורית", אומר ברנע, "יש מגוון של כללי גילוי ומשטר תאגידי. המניות סחירות, יש מידע זמין על המתנהל בחברה, והשכר ועסקאות בעלי העניין ידועים ומחייבים את אישור הציבור. כל זה מקל על אותם בני משפחה שאינם מעורבים בניהול החברה. בראש ובראשונה המניות שבידיהם סחירות, והם יכולים לממש אותן במחיר השוק. זו יותר הידיעה שניתן למכור את המניות מאשר המכירה עצמה. כל עוד הם ממשיכים להיות בעלי מניות, יש להם מידע וגם ידיעה שבני המשפחה הפעילים בחברה אינם חופשיים לנהוג על פי רצונם. לעומת זאת, אם החברה היא פרטית, ההבדלים בין בני המשפחה המעורבים אקטיבית לבין המחזיקים הפסיביים עלולים להיות בלתי נסבלים ולהוביל למלחמות".

בסופו של דבר, מסכמת מיכאל־צברי, המאבק על הכסף מייצג משהו עמוק בהרבה. "משפחות יכולות לריב גם על טבעות של האמא. הרבה פעמים הריב על הכסף בעצם מגלם ויכוח בשאלה את מי אבא אהב יותר ועל מי סמך יותר. המלחמה היא בעצם על מי ימשיך את המורשת שלו. תמיד אנשים שואלים איך הם צריכים לנהוג כדי שהילדים לא יריבו, ואני אומרת שאם רוצים יחסים טובים, צריך להסדיר את הדברים האלה מראש".