ישראל משלמת מחיר כבד על הסגידה להייטק. הגיע הזמן להיגמל

קוסם עומד על סולם גבוה באמצע כיכר רחבת ידיים, מפריח בועות סבון צבעוניות אל האוויר כשמולו חבורת ילדים פעורי פה העוקבים אחריהן בנשימה עצורה ומביטים כיצד הן נעלמות בשמיים הכחולים. מה מרגש את הילדים? האם זה הזוהר המופלא והזמני של הכדורים השקופים, המרחפים להם שאננים לכל עבר; או ההמתנה לרגע הפיצוץ שבו יבוא, לרגע שבו תפקע אשליית האור והחיזיון ייעלם; ואולי הם בכלל חולמים על לידתה של בועה חדשה?

בועת ההייטק וגל הפיטורים הגדול בענף מעוררים אמוציות דומות. מיד נגיע אליהם, אך תחילה כדאי להתבונן בהגדרת המילה "בועה". לפי מילון אבן שושן, בועה היא "שלפוחית ממולאה גז ואוויר". ואמנם, בועת הסבון כמו הבועה הפיננסית, היא ישות מדומיינת וזוהרת החיה בתוך עצמה, מנותקת מהעולם. לבועה יש תאריך תפוגה, בסוף היא תתפוצץ.

מובן כי לפני הנפילה וגל הפיטורים הגואה, היה זמן ממושך למדי של גאווה וגאון רוח. 2021 הייתה שנה ורודה בהייטק: הקורונה שהעצימה את השימוש בכלים טכנולוגיים, המעבר לעבודה מהבית, הריבית היחסית אפסית במשק והמשכורות החלומיות בענף רק הגבירו את הקנאה הציבורית שהופנתה אל העולם האחר הזה, שחגג בגדול את האוטיזם הקפיטליסטי שלו: Love Is in the Air. תחושה של יופי ועוצמה אינסופית באוויר. כך חיה לה בועת ההייטק בנחת ביקום מבודד ונישא, מנותק מן העולם האנושי קצר הרואי והמזיע שמסביב.

הבעיה היא שבישראל, הניתוק הזה פירושו סירוב לתקשר עם המרחב המקומי הקשה של היומיום. מפונקת בבדידותה, משומנת בסכומי עתק שזרמו למערכת בגיוסים ובהנפקות, התרגלה אומת ההייטק לסוג מיוחד של חיים עליונים. חיי מסך. חיים שאינם נוגעים בפוליטיקה המדממת, בגזענות, במשבר הדיור המחריף, בבעיות הארציות של הישראלים שאינם חלק מכל זה. אבירי ההייטק קיבלו על עצמם לשרת בתפקיד הייצוגי והסקסי של "קטר הצמיחה של המשק״. הם היו הישראלים היפים החדשים, עד כדי כך שהיוקרה החברתית שלהם התחרתה בקלות בזו הצבאית. יחידה 8200 הפכה לסמל סטטוס נחשק, לפחות כמו סיירת מטכ"ל. הג'ובניקים חזרו לאופנה.

ההייטקיסטים נתפסו כתמונת מראה לטנקיסטים, השייכים כביכול לעולם האתמול, הגופני והמיוזע, הממשי, שיש בו לאומנות משיחית, הומופוביה, שחיתות בצמרת, משפש של נבחר ציבור שמנסים לקטוע באמצע ועוד. לצדו התקיים גם עולם של מעלה, שמקדם יצירתיות אגואיסטית חסרת גבולות, שהצדיעה לקפיטליזם הגלובלי ולימדה את משתמשיה איך לצבור עוד ועוד כסף, ואז לשמור עליו באמצעות מערכות אבטחת מידע וריגול תעשייתי מתוחכם בסגנון בלאק קיוב. כמו שאמר המיליונר גורדון גקו בגילומו של מייקל דגלאס, בסרטו של אוליבר סטון "וול סטריט" מ-1987: צבירת רכוש היא חובה מוסרית, תכלית החיים ואושרם. זו גם תכליתם של סיפורי האגדה על אקזיטים מסמרי שיער, מעוררי השתאות והזדהות, שעליהם חולם הקהל הרחב.

אבל האם באמת ניתן לכונן ישראליות אחרת? כזאת שחיה ולא חיה כאן, כזאת שמבלה את חייה בהנפקות, במטוסים, ברשתות תקשורת גלובליות, בסיפורים על אקזיטים חלומיים, בתוך ים של מסכים, דאטה ואלגוריתמים? האם הקנאה, ההערצה וההשתאות שעוררו הסיפורים הללו בציבור יכולים להגדיר עבורנו את המציאות?

עכשיו, כשהבועה התפוצצה וגל הפיטורים הולך ומתחזק, נוצר רגע של חסד שאפשר לנצל לחשבון נפש קהילתי: כיצד אנו, שנמצאים מחוץ למעגל הזוהר היצירתי-חמדני הזה, מגיבים לנוכח המשבר? נוכל להתבונן בתופעה במונחים כלכליים, לצקצק בשפתינו ולהצטער על הרעה החולה הזאת, כשקטר הצמיחה של המשק מגלה סימני השתנקות והסטארט-אפ ניישן בסכנה. אפשר גם להתפעל ממכתב ההייטקיסטים, המזהירים מפני המשבר בטענה עסקית טהורה, לפיה אל מדינה שבה מרוסקת מערכת המשפט ושרבים מבכיריה בילו זמן רב בחדרי החקירות, לא יזרמו המיליארדים שלהם פיללנו. ומה עם פרצופה הפוליטי והמוסרי של המדינה?

ואפשר להתבונן במשבר במונחים של צומת דרכים תרבותי. בראייה זו, תרבות שמנתקת עצמה מן העולמות הנפשיים והפוליטיים של היומיום הישראלי, אינה טובה לנו ערכית, ולא רק מבחינה עסקית. ולכן המשבר בענף הוא דווקא הזדמנות לחשוב מחדש על המחירים שאנחנו משלמים עבור הסגידה לפילוסופיה של ההייטק, זו שבאה להחליף את העולם הממשי בעולם של נתונים, והאוריינטציה המרכזית שלו היא צבירת הון.

ועל כן, תגובת הנגד ההולמת להתפוצצות בועת ההייטק אינה צער של הזדהות ואינה שמחה לאיד מתוך קנאה. התגובה המתבקשת היא אחרת: עלינו לשקול מחדש באיזה עולם אנחנו מבקשים לחיות.