הפילוסופית האמריקאית שמסבירה איך לא נהפוך לחברה בדלנית וגזענית

 ד"ר שוֹעִי רז הוא חוקר ומלמד פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב; יוצר, מתרגם, עורך ובלוגר 

"אנו חיים בעולם שבו אנשים עומדים זה מול זה וביניהם תהומות של גאוגרפיה, שפה ולאומיות. יותר מאי־פעם כולנו תלויים באנשים שמעולם לא ראינו, והם תלויים בנו. הבעיות שעלינו לפתור - הכלכליות, הסביבתיות, הדתיות והפוליטיות - עולמיות בהיקפן. אין תקווה לפתרן אלא אם כן אנשים שהיו רחוקים יתאחדו וישתפו פעולה בדרכים חדשות... חינוך לאזרחות עולמית הוא נושא עצום ומורכב, ועליו לכלול תרומות מהיסטוריה, גאוגרפיה, לימודי תרבות בין־תחומיים, ההיסטוריה של המשפט ושל המערכות הפוליטיות וחקר הדתות, ולהישען על היכולת של כל אלה לקיים ביניהן קשרי גומלין ולפעול בדרכים מתוחכמות יותר ויותר... אין מרשם יחיד לכך, אלא דרכים טובות רבות. עם זה, אפשר לכל הפחות לתאר כמה דרכים רעות.

דרך רעה אחת... לא ללמוד דבר על אסיה או על אפריקה, על ההיסטוריה שלהן ועל תרבויותיהן, ולא ללמוד דבר על דתות העולם הגדולות, חוץ מן הנצרות והיהדות... דרך רעה אחרת... היא הדרך שבחר הימין ההינדואי בהודו בסדרת ספרי הלימוד... ספרים אלו דווקא התייחסו אל ההיסטוריה של העולם כולו... אך הם פירשו את ההיסטוריה העולמית לאור אידיאולוגיה של עליונות הינדואית. ההינדואים מוצגים בהם כציוויליזציה נעלה בין ציביליזציות העולם".

(לא למטרות רווח: מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח; מחברת: מרתה נוסבאום; תרגם מאנגלית: שירן בק; סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת, 2017, עמ' 75, 82-81)

הפילוסופית האמריקאית־היהודייה בת זמננו מרתה נוסבאום (Martha Nussbaum), מחדדת בדבריה את העובדה כי בעולמנו הנוכחי, חרף ההבדלים בין קבוצות אנושיות, בני אדם צריכים זה את זה. ללא שיתוף הפעולה ביניהם, מכלול הבעיות העומד לפתחה של האנושות לעולם לא ייפתר, ועלול להעמיק ולהחמיר. נוסבאום אינה דוחה את החלוקה למגזרים אנושיים שונים על בסיס גיאוגרפי, שפתי, אתני, לאומי, דתי, מגדרי ופוליטי, ובכל זאת, המשך קיומה של כל קבוצה אנושית מוגדרת תלוי ביכולתהּ לשתף פעולה, באופן אוניברסלי, עם קבוצות האחרות, לטובת המין האנושי כולו.

● האם הפילוסופיה והיהדות משלימות זו את זו?
● מדוע העולם היהודי נידה את ברוך שפינוזה, מהפילוסופים החשובים בעולם?
● השאלה הגדולה שהעסיקה את הפילוסופית הצרפתייה יהודייה סימון וייל
● מה ההבדל בין אדם בודד בחברה דמוקרטית לבין אדם מבודד בחברה טוטליטרית?

אזרח המדינה ואזרח העולם

לדבריה של נוסבאום, חינוך לאזרחות עולמית, מילדות ועד בגרות, הוא אולי האמצעי היַשִׂים ביותר בכדי להנחיל למירב בני האדם את התודעה לפיה עליהם לשתף פעולה לטובת המין האנושי (מגמת הטוב הכללי).

חינוך כזה דורש מערכות חינוך, אנשי הוראה וספרים, שיהיו נכונים לתאר גם את תולדות הקבוצה הספציפית אליה הפרט שייך, תוך שהם מספרים את סיפורן של התרבויות האנושיות כמכלול - באופן בלתי היררכי, רב תרבותי, ומרובה נרטיבים.

כך האזרח יחוש מקטנותו גם כאזרח המדינה, שאת אזרחותהּ הוא נושא ובמערכת החינוך שלה הוא לומד, וגם כאזרח העולם, כלומר כשייך לא רק ללאום, דת, תרבות ושפה ספציפיים, אלא למין האנושי בכללותו.

אזרח כזה, יש להניח, יבקש לחיות בחברה הטרוגנית, המורכבת מאנשים שלא בהכרח חושבים כמוהו או נוהגים כמוהו, ובכל זאת יִראה בהם את אחיו, בני־האדם.

בני אדם זקוקים אלו לאלו חרף שונותם

בין מקורותיה, מונה נוסבאום בספרהּ "לא למטרות רווח" שני הוגים שזכו לפופולריות רבה בראשית המאה העשרים: הפילוסוף ואיש החינוך האמריקני, ג'ון דיואי, והמשורר והפילוסוף ההודי, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1913, רַבִּינְדְרָנָת טָאגוֹר. ראוי להזכיר לצידם את קודמם, הפילוסוף בן המאה הראשונה לספירה, לוקיוס אנאיוס סנקה. בחיבורו "על הפנאי" הוא הבדיל בין "המדינה הגדולה" - אליה משתייך האדם מכוח היותו חלק מהקוסמוס ומהמין האנושי ובין "המדינה הקטנה", זו "שנקבעה על ידי נסיבות לידתנוּ" (השתייכותנו הקבוצתית).

לדעת סנקה, ישנם אנשים שמוכשרים יותר לפעול בזירה של המדינה הגדולה, למשל מדענים, פילוסופים ואנשי־רוח, וכאלו המוכשרים לפעול בזירת המדינה הקטנה כמו פוליטיקאים, מדינאים ואנשי צבא. מתי־מעט מסוגלים לפעול בשתי הספֵירות כאחת. כמו נוסבאום, גם סנקה סבור כי בני אדם שונים זקוקים אלו לאלו, בכדי לקיים את עמם ואת מולדתם מחד גיסא, ובכדי לקיים את הציוויליזציה והמין האנושי מאידך גיסא.

חוסר ידע אודות האחֵר יוביל לגזענות

נוסבאום מדגישה את הקריאה לחינוך לאזרחות עולמית, אך בצדהּ גם מפרטת דרכים חינוכיות, שמהן ראוי להסתלק לחלוטין, זאת משום שהן מעניקות לאזרחי־המדינה ידיעות חסרות, חלקיות וקטועות אודות הקבוצות השונות במין האנושי. היא מביאה לדוגמא את בתי הספר האמריקאים, שעד שלהי שנות ה־60 מנעו מהתלמידים ידיעות אודות תרבויות אפריקה ואסיה, או על דתות שאינן הדת הנוצרית או היהודית. דוגמא אחרת היא מערכת החינוך ההודית בתחילת שנות האלפיים, בימיה הקצרים של ממשלה הינדואיסטית לאומנית, שהציגה בספרי הלימוד את ההיסטוריה האנושית בסימן עליונות הינדואית.

לטענתה, חוסר ידע אודות האחֵר או טיפוח רגשי עליונות של קבוצה אחת ביחס לאחרוֹת, עלולים להוביל לתפיסות בדלניות, גזענות ושנאת זרים. היא מוסיפה שתפיסות כאלה אינן חיוניות לשימור "הקבוצה היחידנית" אליה משתייך הפרט, הואיל והמחזיק בהן פוגם ביחסי הגומלין שבין הקבוצות השונות במין האנושי, ומתוך כך עלול לפגוע, בשל החרפת האיבה בין קבוצות, בעתיד הקבוצה אליה הוא קשור.