למה להתווכח מי יהיה נשיא העליון, אם אפשר לבזר את סמכויותיו?

אחת הסוגיות הנפיצות ביותר סביב הרפורמה המשפטית נוגעת לזהות נשיא בית המשפט העליון. על־פי הצעת החוק של יריב לוין ושמחה רוטמן, ניתן למנות נשיא לבית המשפט העליון מועמד שלא כיהן בבית המשפט העליון ואף לא כיהן כלל כשופט.

ההצעה גררה ביקורות רבות בקרב המתנגדים לקואליציה. הנימוקים הענייניים מדברים על כך שמכיוון שיש לנשיא העליון סמכויות רבות במיוחד, המשמעות היא שהקואליציה תוכל בקלות להצניח לתפקיד הזה מועמד המזוהה איתה. וכך בהינף הצבעה אחת, מערכת המשפט כולה, מבית המשפט השלום ועד העליון, תהיה במידה רבה עם זיקה לקואליציה שמינתה את נשיא המערכת.

● תוכנית גנץ וסער לשינויים במערכת המשפט לטובת האזרח
● העליון לא מאפשר לדח"צים של אי.די.בי להסתתר מאחורי חיסיון עורך דין-לקוח 

יש נימוקים נוספים כגון הצורך ביציבות מערכתית, וודאות מערכתית ומניעת מצב בו השופטים מנסים למצוא חן בעיני קואליציה כזו או אחרת, מתוך ציפייה שיעלה חינם בעיני הממנים. משום כך, המתנגדים דורשים לשמור את עיקרון "הסניוריטי" המקודש, לפיו מתמנה לנשיא בית המשפט העליון השופט הוותיק בערכאה זו מקרב השופטים המכהנים.

בשורות הבאות אבקש להסביר מדוע לדעתי עיקרון הסניורטי במתכונתו הנוכחית הוא עיקרון גרוע במיוחד, והקידוש שלו הוא בבחינת "חדש אסור מן המשפט".

המינוי של 2032 נקבע כבר ב־2012

אם עיקרון הסניוריטי לא ישתנה, ובתפילה שמדינת ישראל תשרוד עד אז, בשנת 2032 השופטת דפנה ברק־ארז תמונה לנשיאת בית המשפט העליון ותכהן עד 2035. ברק־ארז מונתה לכס השיפוט על־ידי הוועדה בשנת 2012, היישר לבית המשפט העליון. למעשה, כאשר הוחלט על מינויה לשופטת, הוחלט גם למנותה כנשיאת בית המשפט העליון ב־2032, בשל עיקרון הסניוריטי.

 השופטת דפנה ברק-ארז / צילום: דוברות הרשות השופטת

כדאי להתעכב על כך כדי להבין עד כמה הדבר הזה מופרע ומופרך. ברק־ארז שימשה כחוקרת אקדמית פורה ומוכשרת באוניברסיטת תל אביב. לפני כן היא שירתה בפרקליטות הצבאית במחלקת הייעוץ המשפטי. כעורכת דין בצבא, למיטב ידיעתי, היא מעולם לא הופיעה כעורכת דין בבית המשפט או בבית הדין הצבאי. מהעולם האקדמי, ללא ניסיון כעורכת דין בבית משפט, וכל שכן ללא ניסיון שיפוטי או ניהולי, היא נבחרה לכהן כנשיאת בית המשפט העליון ולנהל את מערכת המשפט. אף אחד לא היה יכול לדעת בוודאות כיצד ייראו המזג השיפוטי שלה, היכולת הניהולית שלה, קצב קבלת ההחלטות שלה, איכותן וכו' וכו' - ישר מונתה לנשיאת העליון.

בצה"ל לא, אז למה במערכת המשפט כן?

תתעלמו ממה שאתם חושבים כיום על ברק־ארז, זה לא משנה כי הדיון הוא לא פרסונלי על ברק־ארז אלא על השיטה. האם למישהו השיטה הזו באמת נראית הגיונית? בחיים דבר כזה מופרך לא היה מתנהל בשוק הפרטי. לקבוע 20 שנה מראש שהאדם יכהן כמנכ"ל החברה או כראש משרד עורכי דין או נשיא אוניברסיטה? תציעו למישהו בשוק הפרטי את "עיקרון הסניורטי", ותגידו לו שמדובר בעיקרון גאוני שיפתור המון בעיות, ותראו איך הוא יגיב להצעתכם. רק אל תיעלבו כשהוא נקרע מצחוק. זה נכון לא רק בשוק הפרטי. קחו את צה"ל.

מישהו מעלה על דעתו שמפקדי החטיבות והגדודים ימונו על־פי עיקרון הסניורטי? מישהו מעלה על דעתו שככה ייבחר הרמטכ"ל? גם שם נדרשת יציבות מערכתית, גם שם יש חשש מפוליטיזציה של המערכת. ואף על־פי כן, אף אחד לא מעלה על דעתו שהרמטכ"ל שייבחר יהיה ותיק הקצינים.

הוותק חשוב, אך הרבה יותר חשובות היכולות המקצועיות, הבינאישיות והניהול. מעבר לכך, ייתכן כי אדם בנקודת זמן מסויימת ייתפס כעילוי, גאון, מוכשר ועוד אלף ואחת מעלות. אך בהמשך הדרך הוא יתעייף, אופיו ישתנה, יישחק, מצבו הבריאותי והמשפחתי ישפיע עליו וכיוצא באלו עוד אלף משתנים בלתי צפויים. כמו שאתם לא קובעים מראש לתינוק שנולד מי תהיה אשתו - כך אין היגיון שייקבע מראש מי יהיה נשיא בית המשפט העליון, לפני שהאדם עשה את הצעד הראשון כשופט.

בעיתיות מקצועית ופוליטית כאחד

לאחר שהגענו לכאן, אני חושב שהקוראים הנאמנים יסכימו שיש בעייתיות רבה במינוי נשיא בית המשפט העליון רק על־פי הוותק שלו. גם בעייתיות מקצועית רבה אבל גם בעייתיות פוליטית רבה. הוועדה לבחירת שופטים יכולה לקבוע שנים רבות מראש מי יכהן כנשיא העליון.

נכון, ההשפעה לא תהיה מיידית, אך מדובר בזריעת זרעים שיצמחו בעוד שנים. חברי הוועדה לא יכולים במסגרת השיטה הקיימת לפתור עבורם בעיות פוליטיות בטווח הזמן המיידי, אך הם יכולים להצניח דמות שתועיל למחנה שלהם בעוד שנים. השופטים המכהנים בעליון לא צריכים להתחנף לממשלה כזו או אחרת, כי הם יודעים מראש מי יכהן כנשיא. אך הבעייתיות קיימת בכל אופן.

במקום לריב מי יחזיק את הכוח - תבזרו אותו

אני מבקש להציע פתרון פשוט וקל. במקום לריב אודות זהות נשיא בית המשפט העליון, צריך לבזר את כוחו. מי אמר שנשיא בית המשפט העליון אמור לקבוע את זהות ההרכבים בתיקים רגישים, מי אמר שהוא צריך לקבוע שברק־ארז תשב בתיקים מינהליים, וענת ברון בתיקי ערעורים מינהליים, השופט הזה בפלילי והשופט ההוא בחדלות פירעון? במקום לריב מי יחזיק בידיו את הכוח האדיר - עדיף פשוט לקחת מהנשיא את הסמכות הזו.

בחירת ההרכבים צריכה להיות רדנומלית לחלוטין על־ידי תוכנת מחשב וללא מעורבות. החלטות על קיומו של דיון נוסף או הרחבה של ההרכב יכולות וצריכות להתקבל על־ידי כל הקוורום של בית המשפט העליון ולא על־ידי הנשיא לבד.

יש לציין כי בשיחה עם ח"כ רוטמן, הוא אישר שהוא דוגל בגישה זו. לדעתי, טוב היה עושה אם קודם כל היה מקדם את ביזור סמכויות הנשיא ורק אחר־כך מקדם את הצעת החוק לבחירת השופטים ונשיא העליון. מעבר להיותו שופט מקצועי, יש עוד סמכויות רבות לנשיא העליון. לא לחינם אסתר חיות נפגשת עם שר המשפטים מדי שבוע.

וכאן השאלה צריכה להישאל: מי אמר שככה הדברים בכלל צריכים להתנהל? לפני חודשיים כתבתי כאן אודות מאמרם האקדמי המרתק של פרופ' יהונתן גבעתי ועו"ד ישראל רוזנברג מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שבדק את השימוש של נשיאי בית המשפט העליון בסמכותם להורות על דיון נוסף. מן המאמר עולה, לכל הפחות, חריגה מהמנדט שניתן לנשיאים על־ידי המחוקק.

במקום שנהיה כולנו תלויים בחסדיו של נשיא עליון שנקבע מראש כנשיא עוד לטרם רגלו דרכה בבית המשפט, הסמכויות הללו וכיוצא באלו יינתנו לכל השופטים בשווה. סכנת הפוליטיזציה תפחת דרמטית, כי הרבה יותר קל להשתלט על מינוי אחד על פני מינוי של 15 שנים. היציבות המערכתית תישמר, וגם השכל הבריא יישמר. אה, ואולי הפוליטיקאים גם יפסיקו לריב. לו יהי. נותר לאחל שיהיה יום עצמאות שמח לכולם.