הוגות הדעות המוסלמיות שהעזו לכתוב על מעמד הנשים בארצות האסלאם

ד"ר שוֹעִי רז הוא חוקר ומלמד פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב; יוצר, מתרגם, עורך ובלוגר 

בספרו המרתק של פרופ' מאיר חטינה, "הקול המושתק: מחשבה ליברלית במזרח התיכון הערבי" (הוצא רסלינג, 2022), ישנו פרק הנסוב על הגותן של שתי נשים מוסלמיות בנות זמננו. שתיהן דנות בביקורת הדת. דיון זה התקשר אצלי לכתבי משוררת וסופרת נוספת, הדנה גם היא, מתוך התקוממות מוסרית, נגד מעמדן המושתק והמודר של נשים בארצות האסלאם. אני מבקש לייחד את הטור לדיונים אלו, משום שציבור קוראי העברית כמעט ואינו חשוף להתפתחויות בתחומי ההגות והיצירה הערבית והאסלאמית, משום שישנם מי שמעדיפים כי הערביוּת והאסלאם יהיו מתוּוַכִים לקוראי העברית בעיקר דרך פרספקטיבות של ביטחון, פשיעה וטרור. השיח הזה, המצמצם את תרבותו של האחֵר ומונע את הצגתהּ המרובה, המתפתחת והמגוונת, חוסמת בפני הישראלים את היכולת להעריך נכונה את ההתפתחויות התרבותיות המתרחשות סביבם.

הדרת הנשים בראשית ימי האסלאם

על פי רוב נמנעים באסלאם האורתודוקסי (גם בסוּנַה וגם בשִׁיעָה) מביקורת על דרכם של הנביאים, בשל תפיסה תיאולוגית שכיחה של "עִצְמַת אַלְאַנְבִּיַא", חסינותם של הנביאים מחטא בהיותם שליחי אללﱠה. קל וחומר, כשמדובר בנביא מֻחַמָּד, הנחשב כראש וראשון לנביאים, הנביא היחיד שזכה לחזות בפני אללﱠה, מוריד הקוראן וחוֹתָם הנבואה (כלומר, המסכם המובהק של דרך הנבואה ואחרון־הנביאים). מעמדו החריג מתבטא בכך שלא נהגו באסלאם לרשום את תווי־פניו. הקפידו לציירו, בדרך כלל, מוקף הילה של אור ואש, לעוצם־קדושתו.

על כן, יש להבין שכשהסוציולוגית, הסופרת והאינטלקטואלית המרוקאית, פַאטִמַה מֵרְנִיסִי (2015-1940) והפסיכיאטרית ומבקרת התרבות הסורית־אמריקנית, וַּפַאא' סוּלְטַאן (נולדה ב־1958), בחרו להתייחס לנביא כאל בן אנוש, המוּעָד לשגיאות בשיקול דעתו, היה זה צעד מרחיק לכת למדי מבחינת מרחב ההגות האסלאמי.

שתיהן בחרו להסתמך על מקורות קדומים, מן המאות הראשונות לאסלאם. בין היתר, על ספריהם של הביוגרף העַבַּאסִי אִבְּן סַעְד (מֻחַמָּד בִּן סַעְד אַלְבַּעְ'דַאדִי, 845-783 לספירה), ועל מקורות מאוסף המסורות שבעל פה המיוחסות לנביא ולחבריו (חַדִית'), שערך איש הדת האִירַאנִי אִמַאם אַלְתִרְמִדִ'י (892-824 לספירה) - מטעמים למדניים ואינטלקטואליים. כמו גם, על מנת להגן על עצמן מפני הטענות כי פרשנותן את דמות הנביא בלתי מעוגנת במקורות קדומים.

מֵרניסי עמדה על כך שלאחר פטירת אשת הנביא מֻחַמָּד, חַדִיגַ'ה (620 לספירה), סוחרת עשירה ורבת־השפעה להּ היה נשוי כעשרים וחמש שנה, נשא הנביא במשך כ־11 שנים (נפטר בשנת 631), 12 נשים.

מֵרניסי טענה כי ריבוי פרשות האהבים בהן היה מעורב הנביא בשנותיו האחרונות והפרת העיקרון שחוקק למוסלמים - לפיו ריבוי נשים מותר, ובתנאי שלא יקיים הבעל יחסי מין עם אחת הנשים ביום שלא מיועד לה, כדי לא לעורר מדנים ותחושות עוול בקרב הנשים האחרות, גרמו לכך שהמאפיינים המשפטיים של מבנה המשפחה המוסלמי ייראו בנשים אובייקט מיני בכפוף לחוזה הנישואין.

וַפַאא' סוּלְטַאן, בת המיעוט העלווי, המתגוררת מזה כארבעים שנה בארה"ב, החריפה את הביקורת על הדרת זכויות הנשים המוסלמיות כשחשפה את סיפורהּ של אמהּ שנישאה בגיל 16, בניגוד לרצונה, לגבר שהיה מבוגר ממנה ב־24 שנים ושהיו לו חמישה ילדים.

סוּלְטַאן כתבה באופן חד־משמעי כי באישה המוסלמית טבועה מלידה שלילת ישותה העצמית בידי החברה הפטריארכלית, כשהחברה הגברית הופכת לממוּנָה בלעדית על גורלהּ. היא טענה כי יחסו של הנביא מֻחַמָּד לנשותיו וקבלתו על ידי המוסלמים כדמות־מופת יחידאית בתולדות המין האנושי, הביאה לידי כך שפוסקי ההלכה באסלאם אימצו את דרכיו, ופיתחו שיטה משפטית דתית בלתי צודקת ובלתי מוסרית כלפי נשים.

כיצד התקווה והזכרונות החזיקו בחיים שתי נשים צרפתיות שנשלחו לאושוויץ
הפילוסוף האמריקאי שקבע שהדמיון הוא כוח חיוני בהתפתחות האנושות
התערבות בגורל הזולת ורצון בקרבה יתקנו את האנושות. על משנתו של אלבר קאמי

השפעת דיכוי הנשים על ילדיהן

דיכוי הנשים, על פי סוּלְטַאן, מתבטא בעוד מימד. לטענתה, יחסי הכוחות בין הגבר המוסלמי לאשתו או נשותיו, גורמים לכך שיכולתהּ של האישה להשפיע על דרכם של ילדיה מוחלשת תדיר; לא רק בידי בעלהּ, אלא גם באמצעות המעגלים החברתיים והדתיים הסובבים אותהּ. לטענתה, החלשת האשה גורמת לכך שהיא אינה יכולה לדאוג כי ילדיה יהיו מאוזנים מבחינה רגשית ומנטלית, או חסינים מפני קריאות של קיצונים להצטרף למאבקים לאומיים או למלחמת דת. יש לזכור, כי דבריה של סוּלְטַאן חתומים בזכרון עברהּ של אמהּ. יחד עם זאת, הם אוצרים טראומה נוספת. היא איבדה את אמונתה הדתית ב־1979, כשהיתה עדת ראייה לרצח פוליטי שבוצע על ידי תנועת "האחים המוסלמים" בקמפוס האוניברסיטה בעיר חַלֵבּ, עת מתנקשים ירו מאות כדורים בפרופסור שלימד אותה באוניברסיטה, אשר נמנה עם חשובי מוריה.

על בידודן של הנשים בחברה האסלאמית

ביקורת נוספת על מצבן החברתי של נשים בחברה האסלאמית, מובעת על ידי הסופרת, המסאית, העורכת והמשוררת, הפלסטינית־אמריקנית, נעמי שִׁהַאבּ נַאי (נולדה 1952; חלק מילדותהּ עשתה בירושלים המזרחית), המשמיעה את ביקורתהּ על זכויות הנשים הערביות מתוך עמדה הוליסטית, מרוככת, ואוהדת יחסית כלפי האסלאם, בהשוואה לקודמותיה.

שׁהַאבּ נַאי כותבת על סבתהּ, שכל חייה יצאה מפלסטין פעם אחת על מנת לעלות לרגל למֶכָּה. לדבריה, היא ירשה מסבתהּ את העמדה שכל בני האדם יסגדו לאל, איש ואישה כדרכה או כדרכו. אף שסבתה נפטרה כמה שנים לפני מתקפת הטרור ב־11.9.2001, דמותה עוררה אותה לומר בקול עד כמה היא שונאת את האלימות הזאת, ושזו אינה משקפת את כלל המוסלמים ואת תרבותם. במקום אחר, היא כתבה בחיבה ובגעגועים על דודהּ מֻחַמָּד, פלסטיני ס͞וּפִי, שעלה להתגורר לבדו במערה על הר בקרבת הכפר, על מנת להתקרב לאֵל, ועל סירובהּ לחשוב עליו כמטורף.

בשיר "עָלַיִךְ להיות זהירה" כתבה שִׁהַאבּ נַאי: "עָלַיִךְ לִהְיוֹת זְהִירָה כְּשֶׁאַתְּ מְסַפֶּרֶת דְּבָרִים. / יֵשׁ אָזְנַיִם שֶׁהֵן מִנְהָרוֹת. / דְּבָרַיִךְ יִכַּנְסוּ פְּנִימָה וְיׁאבְדוּ בָּאֲפֵלָה [...] זְמָן רַב תְּחַפְּשִׂי עַד שֶׁתִמְצְאִי אֶת הַאָזְנַיִם הַנְכוֹנוֹת./ עַד אָז יֵשׁ צִפּוֹרִים וּמְנוֹרוֹת לְדַבֵּר אִתָּן, / מַטְלִית סַבְלָנִית הַמְּמָרֶקֶת בְּמַעְגָּלִים, / וְהַאֶפְשָׁרוּת הַאִטִּית, הַגְּדִֵלָה בְּהַדְרָגָה / שֶׁכַּאֲשֶׁר תִּמְצְאִי אָזְנַיִם כָּאֵלֶּה, / הֵן כְּבָר יוֹדְעוֹת".

שיר זה אוצר ביקורת לא מרומזת על מצבהּ החברתי המבודד והמוחלש של האישה המוסלמית. עליה להיות זהירה בדיבורה ובמידע שהיא מוסרת לסובבים אותהּ, אם על חייה שלהּ ורצונותיה הפרטיים ואם על חיי משפחתהּ וקרוביה.

לא קל למצוא בתוך חברה כזאת בנות ברית מתאימות שניתן להיפגש ולשוחח איתן באופן חופשי. כשמוצאים סוף־סוף אוזניים כאלוּ, הן כבר יודעות ומצפות לחירות, המגולמת בשיחה החופשית. מתוך השיר עולה קריאתהּ של המשוררת להרחבת המעגלים הנשיים העשויים להשתתף בשיחה כזאת.