האפקט הקולי רב העוצמה של מחסות הסלע הקדמוניות

רן ברקאי הוא פרופסור לארכיאולוגיה של תקופות פרהיסטוריות, חוקר ומלמד באוניברסיטת תל־אביב. איל חלפון הוא במאי, סופר ומוסמך לארכיאולוגיה. במדור ארכיאולוגיה המתחדש הם תרים אחר עקבות העולם הקדום, בישראל ובעולם, בהווה 

כל חובב מוסיקה שמתייחס לעצמו ברצינות יודע שבחירת מיקום הרמקולים בסלון היא סוגיה כבדת משקל: בצידי החדר, אבל לא צמוד מדי לקיר, מעט מעל גובה הרצפה (ובשום אופן לא תלויים מהתקרה), בזווית ובמרחק מסוים זה ומזה ובאופן שבו בעל הבית ימצא בדיוק ב-Sweet Spot, קודקוד המשולש הסטריאופוני. וזה רק בבית.

באולמות מופעים מדובר בדיון ועיסוק למקצוענים בלבד. מהנדסי קול מדופלמים משקיעים חודשי תכנון ארוכים ביצירת חווית האזנה מושלמת לרוכשי הכרטיסים. עכשיו מסתבר שייתכן והפדנטיות האקוסטית הזו החלה הרבה לפני המצאת הרמקולים ומערכות הסראונד, והיא הייתה מרכיב משמעותי בבחירת אתרי התכנסות והתוועדות פרהיסטוריים.

● עולם האמנות מציין יובל למותו של פיקאסו ב-50 תערוכות
● לא רק מנהיג פוליטי: על מפעל הכתיבה של זאב ז'בוטינסקי 

"מערות העכביש" במזרח ספרד

"אתרי התכנסות" הוא מושג יחסית חדש במחקר הארכיאולוגי, שבאופן מסורתי מעדיף להתמקד בממצאים פיזיים ופחות פתוח לפרשנויות חברתיות של ממצאים אלה ומקום מציאתם. מרגרט קונקי, ארכיאולוגית מאוניברסיטת ברקלי, קליפורניה, עבדה במשך שנים רבות בפירנאים הספרדיים והיא זו שטבעה את המושג במאמר פורץ דרך שעסק בחשיבותן החברתית של מערות אל טמירה בספרד.

בדומה לחברות ציידים־לקטים בני זמננו, גם בני אדם קדומים התכנסו במקומות ידועים ומוגדרים כדי להחליף מידע, סחורות, בני זוג ובעיקר כדי לחוות יחד ריטואלים טקסיים מרוממי נפש. מאז פרסום המאמר של קונקי חלפו כמה עשרות שנים, והרעיון שלה מחלחל ומתפתח, ומתבסס על בדיקות סאונד ארכיאולוגיות במערך מחסות סלע במזרח ספרד הידועים בשם "מערות העכביש".

את פרסומו העולמי קיבל אותו מארג מערות בזכות עושר ציורי סלע קדומים, וביניהם תאור מפורט ונדיר של רדיית דבש בעזרת השתלשלות בחבל אל כוורות בר בתוככי המערות. ציורים אחרים, ויש רבים מהם, מתארים רגעים מתוך מה שלא יכול להיות אלא סוג של "הפנינג המוני". ברנינג מן פליאוליתי עם מרכיבים כמעט זהים: תנועות ריקוד סוערות, שתייה, אכילה, אש ועשן. אבל למה דווקא שם? מדוע במחסות הסלע הללו ולא במקום אחר? ומדוע - וזה בדיוק מה שרצתה לבדוק קבוצת חוקרים מאוניברסיטת ברצלונה - מול קיר סלע מסוים ולא אחר? ובניסוח מחקרי מתבקש: האם לשטחי התכנסות קדומים הייתה אקוסטיקה שהעצימה את החוויה הטקסית שהתרחשה שם?

 ''מערות העכביש'' במזרח ספרד. מארג מערות הידוע בזכות ציורי סלע קדומים / צילום: ויקיפדיה

ארכיאולוגים בודקים את גלי הקול

נכון, זה נשמע קצת מופרך או לכל הפחות מוגזם כעניין לבדיקה מדעית רצינית, ובכל זאת מומלץ להקשיב לה. החוקרים - צוות משולב של ארכיאולוגים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים ומהנדסי קול - ביצעו אנליזה לגלי קול שהושמעו בקרבת מחסות הסלע ולאופן שבו אותם גלים הדהדו במרחב הפתוח. בדיקות דומות ותואמות לאלו שעל פיהן נמדדת איכות האקוסטיקה באולמות קונצרטים ובתי אופרה. הנתונים מאוד מפורטים ומאוד מייגעים, וספק אם הם מובנים למי שאינו מהנדס סאונד מוסמך.

אבל המסקנות חד משמעיות: במרחבי כינוס אפשריים, קדומים, מול מחסות סלע שללא ספק היו מרכזיים בעבר (למשל, עם הרבה יותר ציורי ריקוד טקסיים) - האפקט הקולי היה רב עוצמה. לאו דווקא הווליום שלו, אלא איכותו ואופיו של הביט הקדום. היו אלה מחסות סלע שהפיקו תדרים קוליים ש"שעשו עבודה", חדרו לאן שצריך, הקפיצו. בדיוק כמו באסים שהולמים בך במסיבת יער או בשלוש לפנות בוקר ברחבת ריקודים של מועדון סוער. סאונד שנותן בראש, היום כמו גם לפני שלושת אלפים או חמשת אלפים שנה.

מחסות הסלע בערבות סיביר

עם כיווני ושיטות העבודה שפיתחו בספרד, המשיכה אותה קבוצת חוקרים ארכיאו־אקוסטיים אל ערבות סיביר. רק הדרך ליעדם הנידח, על גדות נהר הצ'ויה במחוז אלטאי, ראויה לציון. וכך גם אינספור תקלות ורוחות רעות, של מזג אוויר ולא רק - תושבים מקומיים הסבירו לחוקרים שזה לא משהו אישי נגדם, גם משלחות ארכיאולוגיות קודמות סבלו מזעם האלים.

ההתעקשות להגיע ליעד מרוחק זה נבעה מהעובדה שסיביר היא לא רק מהמקומות העשירים באירופה בציורי וחריטות סלע, אלא גם ערש השמאניזם. מקור המילה 'שמאן' הוא כנראה ממזרח סיביר, ומשמעותה בשפה הילידית היא "אחד שיודע". פרויקט שמבקש לבדוק את היחסים בין מקומות מקודשים, ציורי סלע וסאונד, לא יכול להתעלם מאחד המקורות המובהקים להדהוד תופי הטראנס הקדום. תופים ממשיים שמפארים חריטות סלע קדומות ודומים להם נמצאים - על פי בלוג שפרסמו חברי המשלחת - גם ברבים מנקודות היישוב הילידיות העכשוויות.

אותן חברות ילידיות ברחבי סיביר ממשיכות לקיים מסורות קדומות על פיהן לרוחות יש אתרים ידועים בהן יוכלו לשמוע את בני האדם, וצלילי מוסיקה הם פס הקול המועדף עליהן. באלטאי, מרחב המחקר המוצג כאן, הדרך האפקטיבית ביותר לרצות רוחות היא בשירת דיבור. משהו שמאוד מזכיר מופעי ספוקן וורד ופואטרי סלאם בני זמננו. "חשיבותם של היחסים הקוליים בין ישויות אנושיות ולא אנושיות היא מעבר לריצוי או סגידה לרוחות" מסבירים החוקרים, "חשיבותם העיקרית היא ברווחת בני האדם". מוסיקה מביאה להתרוממות רוח, זה ברור ומובן גם לנו. ומוטב והסאונד יהיה צלול, ברור ויגיע מהבמה או ממחסה הסלע עד השורה האחרונה בקהל.

ציורי הסלע בהר כרכום במזרח מכתש רמון

ציורי וחריטות סלע יש גם אצלנו. בעיקר בהר הנגב - שם נחנך לפני כמה שנים שביל טיול לאורכו - ובערבה התיכונה. הריכוז המרשים ביותר של ציורי סלע מתקופות קדומות הוא בהר כרכום, במזרח מכתש רמון. יש הרואים בו את מקום מעמד "מתן תורה" המקראי. הארכיאולוג עמנואל ענתי הקדיש לכך את חייו המקצועיים ונימוקיו מסקרנים וראויים לדיון. "הר האלוהים", סרט תיעודי יפהפה שביימה תמר טל־ענתי, מציג את חשיבות ההר במרחב ושפע ציורי הסלע בקרבתו שייתכן וראשיתם אכן ביציאה ממצרים, אם הייתה כזו. במידה והארכיאו - אקוסטים הספרדיים מחפשים אתר נוסף לבדיקה, הר כרכום הוא אופציה מעניינת. יש מי שראה שם חזיונות. אולי גם ניתן יהיה להקליט אותם.