הסיבוב הראשון של הבחירות בטורקיה לא הניב את התוצאות הדרמטיות שנחזו בימים האחרונים. רוב הסקרים חזו שידו של מועמד האופוזיציה, קמאל קיליצ'דארולו, תהיה על העליונה בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות. חלק מן הסקרים אפילו העניקו לו יותר מ-50%, תוצאה שהיה פוטרת אותו מן הצורך להתמודד בסיבוב שני.
הסקרים, הפלא ופלא, טעו. הנשיא טאייפ ארדואן ניצח, והיה קרוב להפליא לקו ה-50%. עוף החול הפוליטי הזה חזר והיתל בחוזים ובהוזים. על רקע כלכלה שוקעת, אינפלציה דוהרת ורעש אדמה קטלני, הוא הצליח כנראה להבטיח לעצמו חמש שנים נוספות.
● כל מה שצריך לדעת על הבחירות הגורליות של ארדואן בטורקיה
● ההזדמנות האחרונה של טורקיה להציל את החילוניות שלה | פרשנות
אף על פי כן לא לתוצאה הזו הוא פילל. בשתי הבחירות הקודמות לנשיאות שבהן התמודד הוא עבר ללא קושי את משוכת ה-50%. יריביו החילוניים נשארו הרחק, הרחק מאחור, בהפרש של 20% ויותר. הפעם, כמעט חצי הטורקים רצו תוצאה אחרת. הם נהרו בהמוניהם אל הקלפי (93% מבעלי זכות הבחירה).
בינתיים איננו יודעים עם מי בדיוק הנהירה הזו היטיבה, אבל נראה בעליל כי הטורקים סירבו לשקוע באדישות. גם תחת נשיא שצמצם במידה דרסטית את חירויותיהם הפוליטיות, הם גילו דרגה מפתיעה של מעורבות ושל העזה. עצם האפשרות שבחירות דמוקרטיות ישימו קץ למשטר סמכותני (אותוריטרי) היא עתירת-משמעות.
בשנות ה־90 התחילה להתפתח אבחנה בין דמוקרטיות נורמליות לדמוקרטיות נומינליות, זאת אומרת אלה המעמידות פנים שהן דמוקרטיות. הן עושות כן באמצעות בחירות תקופתיות, אבל יוצאות מגדרן להבטיח שאופוזיציה של ממש לא תתפתח בין בחירות לבחירות, וממילא לא תוכל לסכן את שלטונן בהגיע זמן הבחירות. לקטגוריה הלא־נורמלית הזו התחילו לקרוא אז 'דמוקרטיות לא־ליברליות'.
ה'לא־ליברליות' הן אלה המגבילות את חופש הדיבור וההתארגנות של יריביהן וחותרות תחת עצמאותם של בתי המשפט. כמובן, יש הרבה משטרים העושים כן מבלי להעמיד פנים. בסין, למשל, לא היו בחירות כלליות, אפילו למראית עין, זה 73 שנה, מאז קם המשטר הקומוניסטי. בשורת ארצות באסיה, כולל המזרח התיכון, מותרת מפלגה אחת ויחידה, או שאין כלל מפלגות פוליטיות.
הקטגוריה של 'לא־ליברליות' התרחבה בהדרגה. טורקיה היא דוגמה מובהקת. הודו הצטרפה אל ה'לא־ליברליות' בסוף העשור שעבר. תאילנד היא תמיד דוגמה, בין הפיכה צבאית למִשְנֶהָ. הונגריה הופכת בהדרגה לבית המקדש ואתר העלייה לרגל לאויביה הימניים של הדמוקרטיה הליברלית. כמובן, לדמוקרטיה הליברלית יש גם אויבים שמאליים, אבל מאז נעלמה ברית המועצות הם לא מצאו בית מקדש קבוע.
סדק בשריונו הפוליטי
היומיים האחרונים העמידו במבחנים מעניינים שלוש מן הדמוקרטיות הלא־ליברליות האלה. עינינו נשואות לטורקיה, שממנה בוקע, אולי, משק כנפי ההיסטוריה, ובה עשוי להתחולל אחד השינויים הפוליטיים הדרמטיים ביותר של דורנו.
אבל יש בהחלט מה ללמוד גם מהודו ומתאילנד. בהודו היו ביום שבת בחירות רק במדינה אחת, מתוך 29. אבל זו מדינה חשובה. יתר על כן, ראש הממשלה זה תשע שנים, נרנדרה מודי, גילה עניין בלתי רגיל בבחירות האלה, השתתף בהן באופן אישי, הפעיל את כל השפעתו, נקט את כל התכסיסים הרטוריים אשר שימשוהו בהצלחה במשך שנים - ונכשל. בהודו יהיו בחירות כלליות בעוד שנה ופחות, והשאלה היא אם נבעה סדק של ממש בשריונו הפוליטי של זה הראוי אולי להיחשב למנהיג הסמכותני הבולט ביותר במחנה הדמוקרטיות הלא־ליברליות.
ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי / צילום: Associated Press, Ashwini Bhatia
בתאילנד, ראש הממשלה שנחל אתמול תבוסה ניצחת, הגיע אל כהונתו בהפיכה צבאית, החודש לפני תשע שנים. רוב חילופי השלטון בתאילנד ב-90 השנה האחרונות היו קשורים בהפיכות צבאיות, ורוב הזמן גנרלים ניהלו את הממלכה. מספר גדל של תאים צעירים קצו במצב העניינים הזה. מרדנותם עמדה אתמול במבחן, והניבה תוצאות מדהימות: ניצחון גדול של שתי מפלגות אופוזיציה, המתנגדות למשטר הסמכותני של הגנרלים. עכשיו תעמוד במבחן נכונותם של הגנרלים להסתגל לזמנים החדשים.
יש דמיון מעניין בין טורקיה לתאילנד, מעבר לצירוף הנסיבות המביא את ההצבעה בהן לאותו היום עצמו. הצירוף הזה נוגע לתפקידו של הצבא בפוליטיקה. הגנרלים היו כול־יכולים בטורקיה עד לפני 15 שנה בערך. כל ראשי הממשלה של טורקיה, ימין או שמאל, כיהנו בחסדי הגנרלים, גם אם זכו באמון הציבור. הגנרלים הגנו על טורקיה מפני ״אי־יציבות״, או מפני בגידת הפוליטיקאים במורשת החילונית של הרפובליקה.
ראש ממשלת תאילנד, פריות צ'אן-אוצ'ה / צילום: Associated Press, Sakchai Lalit
אף הגנרלים של תאילנד טוענים שהם מגינים עליה מפני אי־יציבות, ומבטיחים את שלמותה הטריטוריאלית. במשך 90 השנה האחרונות, מאז ששמו קץ למלוכה האבסולוטית, הגנרלים חוללו 20 הפיכות. 13 מהן עלו יפה. הם התערבו בפוליטיקה ללא הרף גם כאשר לא היו בשלטון. הדומיננטיות שלהם, יחד עם חוקים דרקוניים להגנת שמו הטוב של המלך, סיכלו נסיונות של רפורמה חברתית וכלכלית. ב־20 השנה האחרונות, אופוזיציה פופוליסטית חזרה וניצחה בבחירות, וחזרה וסולקה בהפיכות גלויות או גלויות פחות.
טאייפ ארדואן, השולט בטורקיה ביד רמה זה 20 שנה, הקדים לחפש נוסחה, שתאפשר לו להישאר בשלטון די זמן, כדי שיוכל להחליש את הצבא. הוא עשה כן בעורמה בלתי־מצויה. מדהים להיווכח באיזו מידה הוא הצליח להוליך שולל את כל המתבוננים, כולל הגנרלים. האנשים ששלטו בטורקיה התחילו למצוא את עצמם בבית הכלא. כשהם ניסו להפיל אותו בהפיכה, ב־2016, התברר שהם איחרו את המועד. ארדואן השתלט על טורקיה, ודחק את הצבא מעמדת פיקוד לעמדת ציות. ואו־אז הוא התפנה לכונן את המשטר הסמכותני ששאלה נפשו.
נשיט טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן / צילום: Associated Press, Vahid Salemi
לא מחוסנות מפני שינוי
אפשר להגיד על טורקיה כי היא מעולם לא התנסתה בדמוקרטיה מלאה, בוודאי לא בימי הסולטנים העות'מאניים, אבל גם לא מאז כינון הרפובליקה, לפני מאה שנה. ב־75 השנה האחרונות היו בה בדרך כלל אלמנטים דמוקרטיים, שכללו בחירות ואפילו חילופי שלטון. אבל הדמוקרטיה שלה הייתה חלקית מאוד.
מועמד האופוזיציה, קמאל קיליצ'דארולו, הבטיח לשחרר את טורקיה מאזיקי הסמכותנות של קודמיו. סיכוייו להיבחר לנשיא פחתו אתמול. אבל אם יצליח בכל זאת לנצח בסיבוב השני, זה יהיה שינוי פנומנלי במהלך ההיסטוריה של טורקיה ושל המזרח התיכון.
ניצחון של קליצ'דארוֹלוּ ישלח גם מסר רב חשיבות לשאר העולם: הדמוקרטיות הלא־ליברליות אינן מחוסנות מפני שינוי. לרוע המזל יש מספר קטן מאוד של מקרים שבהם ארצות נחלצו מידי שליטים סמכותניים באמצעות בחירות דמוקרטיות. בזמננו זה קרה בארצות רחוקות קצת מן הדעת כמו ניקרגואה (1990), זמביה (1991 ו־2021), סרביה (2000), גמביה (2016), בֿמידת מה מונטנגרו (2023).
להיכנס למוחו של עריץ
מה מביא שליט סמכותני להרשות בחירות חופשיות, או להודות בתבוסה? יש כמובן יותר מתשובה אחת, אבל בדרך כלל זו תוצאה של מֶקַח טעות. 1990 בניקרגואה הייתה דוגמא קלאסית של עריץ רב־כוח שטעה להניח כי בחירות חופשיות יקנו לו ניצחון קל. התמורה שהוצעה לו אז הייתה הסרת סנקציות של ארה"ב.
איש לא האמין, בניקרגואה או מחוצה לה, שהאופוזיציה תוכל לנצח. נצחונה הדהים את העולם, ואת העריץ. הוא דחה ככל האפשר את יום מסירת השלטון לידי המנצחים, והשתמש בתקופת המעבר הארוכה כדי לשדוד את אוצרות המדינה ולהשתלט על נדל"ן. אגב, הוא חזר לשלטון 18 שנה אחר כך, ולא חזר עוד על הטעות: הוא הקים מדינת משטרה, שבה אין עוד בחירות חופשיות. כל יריביו האפשריים מושלכים לכלא מבעוד מועד.
לארדואן לא היו סיבות לצפות לניצחון קל. גם בשיא הפופולריות שלו הוא או מפלגתו ריחפו לכל היותר סביב 50% פלוס. שיעור כזה מספיק לניצחון מוחץ בבחירות פרלמנטריות, אבל הוא קרוב לאזור הסכנה בבחירות לנשיאות, שבהן המנצח זקוק לרוב מוחלט. מעניין אגב שהאופוזיציה, שהיא ברית של הפכים אידיאולוגיים (ממשלת בנט־לפיד היתה מרגישה בבית), מבטיחה לבטל את המשטר הנשיאותי, ולחזור אל המשטר הפרלמנטרי אשר שרר בטורקיה עד 2017.
ארדואן כונן משטר נשיאותי כדי שיוכל להתחמק מהגבלת החוקה על אורך כהונתו של ראש הממשלה. הימורים נועזים מתיישבים עם מזגו של ארדואן, אבל חושף אותו לסיכונים. אפשר גם לשער שהוא התרגל לשלטון במידה כזאת שערב את המחסום הפסיכולוגי המפריד פוליטיקאי מן האמונה בכוח שיורו.
סמכותנֵי העולם מתבוננים השבוע בטורקיה ובתאילנד, ובשנה הבאה גם בהודו, כדי לתהות מה קורה כאשר יש יותר מדי דמוקרטיה.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.
כתבות
ני"ע
