המגמה נמשכת: נדחתה עוד תביעה ייצוגית בעילת "מחיר מופרז"

בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה בשבוע שעבר בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד חברת איתוראן. הבקשה הוגשה בטענה כי החברה ניצלה את כוחה המונופוליסטי בכך שגבתה מחיר מופרז ולא הוגן עבור דמי מנוי על שירות איתור ומיגון.

פסק הדין ממשיך את המגמה שהכתיב בית המשפט העליון בחודש מרץ האחרון, כאשר שופטיו קיבלו את ערעור תנובה על פסק דין שקבע היא גבתה מחיר מופרז על קוטג' (בין השנים 2009־2011). ההחלטה צימצמה את היכולת לתבוע מונופולים. פסק הדין בתנובה מבהיר כי למרות ההכרה בעילה, על בתי המשפט לנקוט גישה זהירה ומרוסנת ולהתערב רק במקרים "הדוקרים את העין".

עוד נקבע בתנובה כי "גישה מרוסנת וזהירה כאמור נחוצה, פן ייקלע בית המשפט, שלא בטובתו, לעמדת 'מאסדר־העל של המחירים בכלכלה הישראלית'. הדבר אינו מתפקידיו ומיכולותיו, ולא לשם כך נועדו דיני התחרות בכלל, ועילת המחיר המופרז בפרט".

על פסק הדין של תנובה הוגשה בקשה לדיון נוסף, שטרם הוכרעה.

הסיכומים בתיק של איתוראן הוגשו כבר בנובמבר 2020, אולם השופטת עיכבה את ההחלטה בתיק עד למתן הכרעה בתביעה שהוגשה נגד החברה המרכזית למשקאות קלים בגין גביית מחיר מופרז ולא הוגן על בקבוקי קוקה־קולה. פסק הדין ניתן רק ביולי 2022 וקבע באופן תקדימי כי חוק התחרות מאפשר לצרכנים להגיש תביעות נגד מונופולים בעילת מחיר מופרז.

השופטת רחל ברקאי קבעה כי המקרה של איתוראן לא צועק "חוסר צדק", וכי התובע הייצוגי, רו"ח עופר מנירב, ראש לשכת רואי החשבון לשעבר, לא הניח תשתית ראייתית למחיר מופרז, ולכן היא לא עברה לשלב השני - לבחינת הוגנות המחיר.

השופטת ציטטה מדברי העליון בפסק הדין בעניין תנובה כי "השימוש בעילת המחיר המופרז צריך שייעשה באיפוק ובריסון, במיוחד במסגרת תובענות ייצוגיות", וכי "יש קושי משמעותי לקבוע מהו מחיר גבוה במיוחד. קושי שלא ניתן לפתרון בכלים משפטיים".

השופטת: המקרה לא צועק "חוסר צדק"

התביעה נגד איתוראן הוגשה בשנת 2015 על סכום של 300 מיליון שקל. איתוראן היא חברה ציבורית שמובילה את תחום מתן שירות איתור לרכב בישראל ומתמחה בסיכול גניבות ואיתור. ב־2001 הוכרזה החברה על־ידי הממונה על התחרות כבעלת מונופול בתחום אספקת מערכות איתור לכלי רכב.

נטען כי איתוראן הפלתה בין לקוחות המחויבים להתקין מערכת איתור בשל דרישת חברות הביטוח, לבין אלה שלא מחויבים - בפער של קרוב ל־50%. במסגרת ההליך החברה חויבה לחשוף את הדוחות שלה בכפוף לשמירה על סודיות הפרטים. החברה לא הכחישה כי היא גובה יותר מלקוחות המחויבים בקבלת השירות, אך השופטת קבעה כי מקובלת עליה עמדת איתוראן לפיה מדובר בשני שווקי מוצרים שונים, והעלויות הנדרשות שונות כי מדובר ברכבים ישנים שיכולים לקבל שירותי מיגון מחברות אחרות.

ברקאי קבעה כי "הוכח כי לקוחות השימור מהווים כ־5% מכלל לקוחות איתוראן, ואין בהנחת מחיר הניתנת לפלג לקוחות כה קטן להוות בסיס להשוואת מחירים ולקביעה כי המחיר אותו גובה איתוראן מכלל לקוחותיה הנדרשים לשירותי איתור הוא מחיר בלתי הוגן".

עוד צוין בפסק הדין כי איתוראן הציגה השוואה מול חברות מתחרות - פוינטר וסקיילוק - הגובות מחיר גבוה יותר מהמחיר אותו היא גובה מלקוחות המחויבים על־ידי חברות הביטוח במנוי. היא גם הוכיחה כי במשך 20 שנה לא העלתה את מחירי המנוי.

השופטת קבעה כי קיימת הצדקה לגביית דמי מנוי גבוהים יותר ללקוחות המחויבים על־ידי חברות הביטוח. "יש מספיק אלטרנטיבות בשוק, המוצר אינו חיוני, יש הצדקה לקיומו של מחיר מופחת עבור לקוחות שאינם מחויבים, בין השאר כדי לשמרם כלקוחות על אף שסיכון גניבת רכבם פחת".

את איתוראן ייצגו עורכי הדין אלון פומרנץ, סילביה גל יהב ויריב אילן ממשרד ליפא מאיר. את התובע הייצוגי ייצג עו"ד יוני חרש ממשרד שנהב־קונפורטי־רותם. 

 עו''ד אלון פומרנץ / צילום: אופיר אייב