כך מנהלים נכון את הכעסים שלנו על עובדים ושותפים

פרשת השבוע, פרשת בלק, מלמדת אותנו כיצד לנהל את הדחפים שלנו • במקרים שעובד או שותף מעוררים בנו כעס, בין אם בגלל שהם לא ביצעו את המטלה כמו שביקשנו מהם לעשות, פירשו אותה באופן שגוי או התרשלו בביצועה, אנחנו צריך לעצור רגע, לנתח את הנתונים במוחנו, לעבד בלב את הרגשתנו והרגשת הזולת - ורק אז להגיב

המלאך, בלעם ואתונו. פרט מציור של גוסטב ז'אגר, 1836 / צילום: ויקיפדיה
המלאך, בלעם ואתונו. פרט מציור של גוסטב ז'אגר, 1836 / צילום: ויקיפדיה

תקציר הפרשה

במרכז פרשת בָּלָק (ספר במדבר פרק כ"ב, פסוק ב'- פרק כ"ה, פסוק ט') עומד הסיפור על בָּלָק מלך מואב ועל הנביא בלעם. בָּלָק הרגיש מאוים ממסע בני ישראל לכנען.
הוא בחר להתמודד עם האיום בנשק לא קונבנציונלי - קללה.

מי יוכל לקלל בסדר גודל כזה? הנביא בלעם. הוא יודע שמקור כוח הקללה והברכה שלו הוא אלוהים, שלא מעוניין לקלל את עם ישראל.

אבל בלעם מתעקש - הכסף שהובטח לו כנראה מהווה שיקול- ומקבל בסופו של דבר אישור אלוהי לצאת לדרך עם הסתייגות קריטית: "וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (פרק כ"ב, פסוק כ').

בדרך מנסה האל להעביר שיעור חינוך לבלעם וגם לקוראים. מלאך ה' מתגלה אבל הנביא לא רואה את ההתגלות, רק האתון שעליה הוא רוכב. מביך.

כשמגיעים בָּלָק ובלעם אל מחנה ישראל, מנסה בלעם לקלל מנקודות תצפית שונות ותוך הקרבת קרבנות. אבל בכל פעם שהוא פותח את פיו- יוצאת ממנו ברכה ולא קללה. אחת מהן היא : "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (פרק כ"ד, פסוק ה'). אכזבה קשה לבָּלָק ששילם עבור קללה ולא קבל, סוף טוב לישראל.

חטא בעל פעור ומעשה פנחס (פרק כ"ה). בנות מואב מפתות את בני ישראל לעבודה זרה, שנושאת ככל הנראה אופי מיני. המצב מדרדר עד כדי שותפות של נשיא מישראל ובת אצולה מדינית במעשה פנחס בן אלעזר. הכוהן קם ועושה סדר: "וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם ... וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פרק כ"ה פסוק ח').

מתוך אתר "929 - תנ"ך ביחד: מיזם לקריאה ישראלית משותפת ורבת קולות בתנ"ך"

איתיאל גולדויכט, רב, מרצה ב-aish ומייסד TLI Advance, תכנית ניהול להצלחה עם משמעות

בחיי העבודה שלנו יהיו רגעים שעשויים להכעיס אותנו. כמנהלים, זה יכול לקרות כשעובדים לא ביצעו מטלה שביקשנו מהם לעשות, פירשו אותה באופן שגוי, התרשלו בביצועה והרשימה עוד ארוכה.

עם כל הרצון לשמור על פאסון, ברגעים שכאלה קשה להתגבר על הדחף להתפרץ. למרות זאת, חשוב לזכור: רגע מאתגר שכזה יכול להיות רגע בונה או רגע הורס. תלוי באיזה אופן ננווט את עצמנו בתוכו.

בלעם נשלח לגדף את עם ישראל

בפרשת השבוע, פרשת בָּלָק, מסופר על בלעם, נביא גוי שנשכר על ידי בָּלָק מלך מואב כדי לקלל את עם ישראל: "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי--אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוקים ה'-ו').

אלוקים, שאיך לומר בעדינות, לא מתלהב מהרעיון, מזהיר את בלעם שעליו להשתמש רק במילים שהוא ישים לו בפה: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה". (ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק י"ט).

בלעם יוצא לדרך, ובהגיעו ליעדו מבקש מבָּלָק להקים לו שבעה מזבחות, עליהם יקריב קורבנות, ואז יקלל את העם. אולם כשהוא פותח את פיו, יוצאים ממנו רק דברי שבח וברכה, שחלקם הפכו למטבעות לשון מפורסמות כמו: "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" או "הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם ְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא", וכמובן "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ ַעֲקֹב."

אלוקים הופך את הקללה לברכה

בלעם היה נחוש לקלל את ישראל. בתלמוד (עבודה זרה, ד', ב') נאמר שידע לכוון דעת עליון: "שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה", וברגע זה קללתו הייתה מתקבלת ופועלת. אמנם הקושי הוא שהגמרא מבארת שפרק הזמן שבו אלוקים זועם הוא "רגע", שבריר שניה, איזו קללה יכל לדחוס ברגע אחד?

המפרשים מסבירים שבלעם היה מקלל מילה אחת ויחידה "כלם", תכלה אותם. במילת "כלם" בלעם הרשע קיפל וטמן את שאיפתו ורצונותיו לכלות את ישראל. אך אלוקים, מחיבתו לעם ישראל, הפך את קללת בלעם לברכה: "וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ." (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ו'). בלעם לא קילל את ישראל באמצעות המילה "כלם", להיפך: היפוך אותיות המילה "כלם" הוא "מלך".הקללה נהפכה לברכה.

אני מושל בסיטואציה ולא היא בי

כאן חכמת היהדות מלמדת איך להפוך רגע של זעם מקללה לברכה. על פי הקבלה, המילה "כלם" היא ראשי תיבות של המילים, כלומר האיברים, כבד, לב ומוח.

כשאדם כועס והוא מתפרץ מהבטן, משמעות הדבר: הוא פעל "מהכבד", מה שנקרא "gut reaction".

רק בשלב הבא הוא מתחיל להרגיש בליבו נקיפות מצפון ולעבד במוחו את העניין, כדי למזער נזקים. זהו התסריט של "כלם". לא השגנו כלום וכל האינטליגנציה שלנו לא קידמה אתנו לשום דבר. התוצאה: אפס.

האינסטינקטים ותחושות הבטן שלנו נועדו כדי שנגיב במהירות בעת סכנה. אלא שלא כל שותף או עובד שהרגיז אותנו הוא סכנה. במקרים כאלה אנחנו צריך לעצור רגע, לנתח את הנתונים במוחנו, לעבד בלב את הרגשתנו והרגשת הזולת - ורק אז להגיב. במקרה כזה הקדמנו את המוח ללב, ואת הלב לכבד - הפכנו את ה"כלם" ל"מלך". רק כך אני יוצא מלך: אני מושל על הסיטואציה, והיא לא מושלת בי.