בספטמבר 2020, אחד הקרבות המדהימים ביותר של העולם העתיק חזר ונגע בנו. ארכיאולוגים בצפון גרמניה מצאו 'קיראס' רומי שלם, שריון שחיילים היו חוגרים סביב פלג גופם העליון. הארכיאולוגים מניחים כי הקיראס הגן, או לא כל כך הגן, על גופו של ליגיונר רומאי, שנפל שם 2010 שנה קודם, במהלך אחת התבוסות האיומות ביותר של האימפריה הרומית.
● האם השליטה של ענבי טלי בדרך להתערער?
● "אם הדברים לא ייפתרו בתוך שנה-שנתיים, תהיה פה אינתיפאדה דרוזית" | ראיון
מנחילי התבוסה היו שבטים גרמניים פראיים, שגמרו אומר לבלום את התפשטות רומא מזרחה. אנחנו שואלים כאן אם ייתכן שצילו של הקרב ביער טויטובורג התארך במידה מספקת ששמעו הגיע אל ירושלים, והשפיע במידה כלשהי על ההכנות למרד ברומאים: הייתכן שהמעשה בתבוסת ליגיונותיו של הקיסר אוגוסטוס עורר ביהודים את הרושם, שאפילו את רומי אפשר לנצח.
חכמי ישראל הקדמונים לימדו אותנו לכעוס על התנהגות הירושלמים בזמן המרד הגדול. "מקדש שני מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם", שנו בעלי מסכת יומא, והנחילו את הביטוי הזה ואת מסקנותיו הפוליטיות לדורנו.
אכן, היתה "שנאת חינם". מלחמת אזרחים אמנם פרצה בירושלים, אסמי דגנים עלו באש, המונים רעבו עד מוות. אבל הבה נניח שחזית מאוחדת הייתה קמה במרוצת שלוש השנים שקדמו למצור הרומאי ובמהלכו, מה בדיוק היה משתנה?
ובכן, ארבעת לגיונותיה של מלכות הרשעה, מנוסים, מאורגנים ומצוידים, היו מוחים את ירושלים מעל פני האדמה גם אם כרסי מגיניה היו מלאות. המלחמה עצמה הייתה הבעיה, לא אחדות שורותיהם של היהודים. האם משוואת הכוחות נעלמה במידה כזאת מעיני היהודים? האומנם הם הניחו שיוכלו לרומי?
נאום המלך הוואסאל
זו אולי שאלה פשוטה פחות ממה שנדמה. יוספוס פלאביוס, לשעבר יוסף בן מתתיהו, אלוף פיקוד הצפון בצבא המורדים, מביא ב'מלחמות היהודים' שלו את נוסח נאומו של המלך אגריפס השני באוזני ירושלים, בקיץ שנת 66 (התרגומים מיוספוס הם של י.נ. שמחוני, benyehuda.org).
אגריפס השני, נינו של הורדוס ואחרון יורשיו. מטבע מן המאה הראשונה לספירה / צילום: ויקיפדיה - Published by Guillaume Rouille
אגריפס, נינו של המלך הורדוס, אמנם לא מלך על יהודה, אלא על חלק קטן של הגליל, אבל בית המקדש סר למרותו. בקיץ הגורלי ההוא הוא התייצב בחזית הארמון ששימש לפנים את מלכי החשמונאים, ונשא נאום על ענייני היום.
התסיסה בירושלים כבר היתה ניכרת, "תאוות המלחמה פשתה בקרב היהודים", לפי יוספוס. המושל הרומי נהג באותה תערובת של יוהרה, חמדנות וטיפשות שחזרה וסיבכה את הקיסרות במריבות מיותרות עם נתיניה. מושלי הפרובינציות היו בדרך כלל אנשי צבא לשעבר, שלא היו מבורכים בדקויות וברגישויות.
אגריפס היה בא כוחה של רומא, לא נציג היהודים אצל רומא. קשה לדעת מה מדבריו אמנם הובאו בשם אומרם. היסטוריונים עתיקים היו נוטלים חרויות ניכרות בציטוט נאומים. אבל ייתכן שיוספוס היה בירושלים בזמן ההוא, האזין לאגריפס ורשם (איננו יודעים באיזו לשון הוא דיבר. ארמית הייתה הלשון המדוברת ביותר, אבל יתכן שאגריפס העדיף לדבר ביוונית).
נקודת השיא של נאום המלך הוואסאל הייתה הניסיון להרביץ בשומעיו פרק במציאות בין לאומית. הוא עמד ומנה את העמים שקיבלו את מרות רומא, אפילו היוונים, אשר עד זה לא כבר היו אדוניה של אימפריה אדירה.
"ועוד עמים לאין־מספר, אשר לבם מלא אהבת הדרור על כל גדותיו, התרפסו לפני הרומאים, ורק אתם לבד תחשבו, כי לחרפה לכם לעבוד את האדונים, אשר נכנע כל העולם תחתיהם?
"ומה הצבא והנשק, אשר תבטחו עליהם במלחמה? ואי הצי האדיר, אשר תכבשו בו את הים מידי הרומאים? ואיה האוצרות אשר יספקו את צורכיכם? התחשבו, כי על המצרים או על הערבים אתם יוצאים למלחמה? הטרם תראו את גודל ממשלת הרומאים? והאומנם לא תדעו את מידת קוצר כוחכם? והאם לא כשל כוחנו פעם בפעם במלחמתנו עם העמים השכנים - ואולם ממשלת הרומאים לא נמוטה בכל מרחבי העולם?".
"האנשים הגדולים והחסונים האלה"
להלן נתן אגריפס סקירה מאלפת על התפשטותה הטריטוריאלית של רומא. הקורא בן זמננו מתפתה להניח שהוא עמד לפני מפה ענקית של הקיסרות הרומית, והנחה את קהל מאזיניו לאורך חופים, נהרות, הרים וגאיות באירופה ובאגן הים התיכון. ראו-נא עד היכן הרחיקו הרומאים, ובאיזו קלות כפפו עמים זרים לשלטונם, הוא אמר.
למרבה העניין הוא הקדיש תשומת לב מיוחדת לגרמנים ולבריטים. מה יכלו שומעיו לדעת על שבטים נידחים בקצה האימפריה? הם היו שווי ערך בני זמנם לאינדיאנים באמריקה ולזולו באפריקה. מה לירושלמים ולהם?
לא בדיוק. גרמנים שירתו בליגיונות רומא באלפיהם. הם נראו בכל מקום. הם היו בולטים בתכונותיהם הגופניות, ואל נכון גם בלשונם.
אגריפס אומר להם: "הנמצא בכם איש, אשר לא שמעה אזנו על המוני הגרמנים? הן בעיניכם ראיתם פעם בפעם את האנשים הגדולים והחסונים האלה […] הנה העמים הרבים האלה, אשר אין קץ לגבול ארצם ואשר עוז גבורתם עולה עוד על מידת קומתם, כי בכוח רוחם הם בזים למוות ובחמתם הם נוראים ואכזרים מחיות־טרף - גם את רוחם בצרו הרומאים על הנהר ריין, ושבטיהם, אשר נפלו בידי הרומאים, היו להם לעבדים, ויתר העם ברח ונמלט".
"רגע אחד, הוד רוממותך!", יכלה לעלות אז קריאת ביניים מן הקהל. "רגע אחד! מה על ארמיניוס?"
יוספוס אינו כולל שום קריאות ביניים, מן הקהל או מצידו. אבל אני חושב ששאלה מעניינת היא מה ידעו מנהיגי ירושלים, מתונים או קיצונים, על המאורע ההוא, שהתרחש 57 שנה קודם על גדות נהר הריין. שבטים גרמניים בפיקודו של ארמיניוס ('הרמן', בגרמנית) ארבו לכוח הרומי האדיר ביותר שהיה אפשר להעלות על הדעת, שלושה ליגיונות, והשמידו אותם עד אחרון חייליהם.
האנדרטה להרמן (ארמיניוס). הושלמה ב-1875, זמן קצר לאחר כינון קיסרות גרמניה / צילום: Shutterstock
מפקד הכוח, פובליוס קווינקיטיליוס וארוס, התאבד בשדה הקרב. וארוס היה ידוע היטב ליהודי הארץ, הוא היה מושל סוריה חמש שנים קודם, ומסופר עליו שצלב 2,000 יהודים כדי להעמיד אותם במקומם. ארמיניוס כרת את ראשו של וארוס, ושלח אותו במתנה לאחד הצ'יפים הגרמניים.
טבח הליגיונרים שינה את פני ההיסטוריה.אמנם הרומאים חזרו לגרמניה חמש שנים אחר כך, לחמו בארמיניוס, והנחילו לו שתי תבוסות לא מכריעות. אבל הקרב של שנת 9 סירטט את מפת אירופה: הרומאים ויתרו על כוונתם לחצות את נהר הריין, להתפשט מזרחה ולשעבד את השבטים הגרמניים. המפלה הייתה טראומה פוליטית וצבאית. מסופר על הקיסר אוגוסטוס, כי עד אחרון ימיו היה מתהלך בפרוזדורים הארוכים של ארמונו, וממלמל, "וארוס, החזר לי את ליגיונותיי".
מה ידע רבי חנינא בר חמא
כה קשה לדעת מה ידעו דיירי העולם העתיק על העולם העתיק. מה יכלו לדעת? איפה יכלו להיוודע? איך היו ידיעות נפוצות? מי היו המפיצים, ולאילו אוזניים הגיעו?
בתלמוד, במסכת מגילה, אפשר למצוא פרשנות פוליטית בלתי רגילה. רבי חנינא בר חמא מדבר שם על כוחם של הגרמנים ועל יחסיהם עם הרומאים. הטקסט הוא ברובו בארמית, והוא מפליא במידת פרטנותו.
האמוראי הגדול מזכיר את "גרממיא של אדום", זאת אומרת גרמניה של רומא. אילו הורשו הגרמנים לצאת מאזורי מגוריהם, הוא אומר, הם היו "מחריבין את כל העולם כולו". מדהים למדי, הלוא כן. רבי חנינא פעל ודרש בסוף המאה השנייה לספירה. המשפט המצוטט כאן היה יכול להיכתב 1700 שנה לאחר מותו.
והוא מוסיף בארמית, כי ב'גרממיא של אדום' "היו 300 נסיכים צעירים עם כתרים קשורים על ראשיהם, ויש 365 צ'יפים ברומא. בכל יום שבו הם יוצאים למלחמה אלה נגד אלה, ומישהו מהם נהרג, הם טרודים בבחירת מלך תחתיו".
למה בדיוק התכוון רבי חנינא אינני יודע, אבל הוא דיבר כאסטרטג מדיני: כל זמן שהרומאים והגרמנים מנטרלים אלה את אלה, רומי אינה מתחזקת יותר מדיי. הדברים האלה נכתבו רק כמה עשרות שנים לאחר מרד בר כוכבא, שהמיט אסון כבד על יהודי הארץ, והתחיל את שקיעתה. הם נכתבו מאה שנה ויותר לאחר המרד הגדול.
הם רומזים על סקרנות, על מעקב ועל מחשבה פוליטית בין חכמי ישראל. האם הסקרנות התחילה רק לאחר החורבן או שהייתה רווחת עוד לפניו? האם תלאות התפשטותה של הקיסרות הרומאית היו נידונות בבתי המדרש של ירושלים באמצע המאה הראשונה? בקיצור, הייתכן שמקור המרד הגדול היה לא רק אמוציונלי, אלא גם רציונלי?
אין לנו תשובה. אבל הגרמנים, "האנשים הגדולים והחסונים האלה" בנאום אגריפס, נראו בארץ בימים ההם. לא בלתי סביר להניח שבאמצעותם נפוצו חדשות האימפריה, כולל כמובן חדשות וישנות שנגעו להם ולשבטיהם. אפשר אפוא שסיפורים על גבורת הגרמנים התהלכו בירושלים ובגליל, קיבלו תוספות רטוריות ואסתטיות, ועברו מפה לאוזן. הייתכן שהמעשה בארמיניוס האמיץ, מהרס ליגיונותיו של אוגוסטוס, ליבה את הכיסופים המשיחיים בארץ?
המלכה הבריטית נאנסת - ומורדת
שבע שנים לפני המרד הגדול ביהודה, מרד עצום ממדים נגד השלטון הרומי פרץ בקצה הצפוני של האימפריה. לפי היסטוריון אחד, 230,000 לוחמים בריטיים הניפו את חרבותיהם במזרח אנגליה, בין לונדון לקולצ'סטר של ימינו. הנהיגה אותם המלכה בודיקה, שהילה מיתית נקשרה מאז בשמה ובחייה.
המרד לא היה פורץ אילמלא אכזריותם, רשעותם וחמדנותם של הרומאים. בשנים שקדמו למרד הם רצחו, עשקו וחיללו קודש. הם אסרו את בודיקה ואת בנותיה, התעללו בהן, השפילו אותן ולבסוף אנסו אותן. שום דבר לא חייב התנהגות כזאת חוץ מן הבוז התהומי שבני התרבות הרומיים רחשו לילידים הפראים.
הרומאים כבשו את בריטניה, בערך עד גבולה הדרומי של סקוטלנד, באמצע המאה הראשונה לספירה. הם הועידו אותה להתיישבות גדולת ממדים. משוחררי הצבא הרומי הוזמנו לתפוס קרקעות ונכסים ולהתיישב בהמוניהם. הם נענו.
במרכז מושבתם הגדולה ביותר, הסנאט של רומא החליט להקים בית מקדש לקיסר קלאודיוס. קיסרי רומא נהנו ממעמד של אלים לאחר מותם. קלאודיוס היה הקיסר שכבש את בריטניה. האלהתו הייתה תזכורת גסה לילידים על אבדן חירותם ועל ייסוריהם מידי הליגיונות שקלאודיוס שיסה בהם. הרומאים לא הסתפקו בהאלהתו. הם החליטו להרוס את הפולחן הדתי (הפאגאני) שנהג בבריטניה לפני בואם, זה שהנהיגו הכוהנים הדרואידים.
"חזקה על ההחלטה הזו שהתקבלה בחוסר חשק ניכר", כתב גרהם וובסטר, מגדולי הארכיאולוגים של בריטניה הרומאית, בספרו על המלכה בודיקה: "רומי תמיד הפגינה את הכבוד הגדול ביותר כלפי אלים מקומיים… הם ידעו מה גדולה הסכנה הנובעת מהתערבות בפחדיהם העזים של אנשים לא-מתוחכמים ובאמונותיהם… לפני עליית הנצרות, רק פעמיים הקיסרות הרומית הוכרחה לפעול נגד דתות לאומיות - בבריטניה וביהודה".
מאלפים הם צדדי הדמיון בין שתי המרידות. בצד הרומאי: יהירות, אטימות מוחלטת לרגישויות מקומיות, פגיעה לא נחוצה בקודשי הילידים באמצעות האלהת הקיסר; בצד המקומי: רגשי השפלה, זעם ונקם של הילידים מובילים אותם להתקוממות חסרת סיכוי נגד כוחה המוכח של האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה.
גם התוצאות דומות. הבריטים נוחלים הצלחות. הם מביסים את הליגיון הרומי הנשלח נגדם בשורה של היתקלויות. הם משתלטים ללא קושי על ערי המפתח, וטובחים רומאים ומשתפי פעולה מקומיים.
הם כה בטוחים ביכולתם לגבור על חיל הכיבוש עד שלוחמים מביאים את נשיהם ואת טפם אל שדה הקרב, כדי שיצפו במו עיניהם בטבח שהם עומדים לעשות ברומאים. ההיסטוריון הרומי טאקיטוס מצטט באריכות נאום של המלכה בודיקה ללוחמיה, המסתיים במלים "הנה מה שהחליטה האשה [זאת אומרת, היא עצמה]: הגברים [הרומיים] יחיו, ויהיו לעבדים".
נדיבות המנצחים שלה לא עלתה יפה. ליגיון רומאי שמספר לוחמיו היה אולי עשירית, אולי אפילו החלק העשרים של הצבא הבריטי, הביס את הילידים מכוח מקצועיותו ושיטות הקרב שלו. לפי המקורות הרומיים, איש ואשה מן הבריטים לא נשארו בחיים. הליגיון שחט גם את הנשים ואת הילדים ואפילו את בהמות המשא. המורדים הבריטים ומשפחותיהם נמחו מפני האדמה.
מה ידעו היהודים, ומתי?
היכלו יהודי הארץ לדעת על המרד בבריטניה? יכלו בהחלט. רוטציה בלתי פוסקת של ליגיונרים רומאיים התרחשה בכל רחבי האימפריה. היום אתה בבריטניה, מחר אתה על גדות הריין או הדנובה, מחרתיים אתה באנאטוליה, בשבוע הבא אתה בקיסריה.
המפקד הראשון של כוח המשימה הרומאי, אשר נשלח לדכא את המרד, הקיסר לעתיד לבוא אספסיאנוס, פיקד 15 שנה קודם על צבא הפלישה הרומאי בבריטניה; בנו ויורשו טיטוס היה קצין צעיר על הריין, כאשר פרץ המרד הבריטי, והוא נשלח לעזור בדיכויו. בריטניה הייתה אפוא ידועה היטב. שש השנים שחלפו בין המרד הבריטי למרד היהודי היו מספיקות בהחלט לידיעות כאלה לזכות בתפוצה ניכרת.
השאלה הנותנת היא איזו השפעה יכלה להיות לידיעות או לשמועות מבריטניה על מצב הדעת של היהודים. ההיגיון מחייב להניח שקיצם המר של המורדים הבריטיים היה מניא את היהודים, או איזשהו עם שוחר עצמאות, מלהרים נשק נגד רומי, בידיעת התוצאות. אבל אנחנו יודעים מהיסטוריה ארוכה מאוד של העולם העתיק, עוד מימי שומר, אכד, אשור ובבל, שעמים קטנים לא בהכרח נטו ללמוד אלה מניסיונם המר של אלה. העזתו של עם קטן אחד הפיחה התלהבות בעם קטן אחר והעניקה לו השראה לאקטים רבי-גבורה של התאבדות קיבוצית.
המרד הבריטי בוודאי לא היה ידוע בפרוטרוט. אבל מותר להניח שאם נידון בבתי המדרש ובשווקים, המשוחחים עליו היו נוטים להגזים בתיאור גבורתם של הבריטים ולהצניע את התוצאות הרות-האסון. מרד בער ביהודה ובגליל על אש קטנה עוד מימי הורדוס, חצי מאה ויותר קודם. המורדים הפוטנציאליים היו להוטים לצקת כל טיפת שמן על המדורה.
אין זו הגזמה להניח שהיהודים גם ידעו על אי-השקט הגובר בכל רחבי האימפריה בסוף שנות ה-60 של המאה הראשונה, בראש ובראשונה מלחמות האזרחים ברומא עצמה. השנה השלישית של המרד הגדול, 69, לא עמדה בסימן ירושלים, אלא בסימן "ארבעת הקיסרים", שהתחלפו ברומא במהירות מסחררת בעקבות התאבדותו של הקיסר נירון.
יוספוס מצטט הערות מרירות של טיטוס למורדי ירושלים. הגנרל הרומאי האשים אותם שהם ניסו לנצל את מצב העניינים ברומא לטובתם. אם הציטוט אמיתי, ואם המורדים אמנם הבינו את מצב העניינים ברומא, פירושו של דבר שהייתה להם ידיעה לא מבוטלת על העולם החיצון. ממילא הייתה להם דרך להיוודע. הדעת נותנת שהייתה להם דרך כזאת עוד לפני המרד.
אפשר להעלות על הדעת את יוספוס עצמו, כאשר היה עדיין יוסף בן מתתיהו, מפקד בכיר בשורות המורדים, מרצה באוזני עמיתיו ופקודיו על פגיעויותיה של הקיסרות. כמובן, מצב הרוח הקנאי והמשיחי לא היה זקוק לאסטרטגיה מעמיקה. נקל לשער את יוחנן מגוש חלב מתייצב חגיגית, ומכריז שבלפידים ובגלימות לבנות היהודים יפילו את רומא, אם מותר לי להשתמש במוטיבים בני זמננו.
"ורק היהודים היו לנו לאויבים"
יוספוס כתב על נאומי טיטוס באוזני היהודים בשעות האחרונות של הקרב על ירושלים. המפקד הרומי העליון, בנו של הקיסר ויורשו המיועד, לא חדל להוכיח את היהודים על כסילות החלטתם למרוד. הדמיון בין נאום טיטוס לנאום אגריפס ארבע שנים קודם אולי אינו מקרי.
אפשר שעלבונותיו של טיטוס ביהודים לימדו גם על השתוממותו. הוא נתקל במרד כזה רק בבריטניה, עשר שנים קודם, כאשר נשלח לעזור בדיכוי התקוממותה הנועזת של המלכה בודיקה. "ובמי בטחתם, כי עשיתם את הדבר הזה?", הוא שאל את לוחמי ירושלים, ומנה את כל העמים, ואת כל הצבאות, שרומי דרסה. "וכל הארצות נחו ושקטו, וגם העמים הנוכרים שלחו אלינו מלאכים לברכנו, ורק היהודים לבדם היו לנו לאויבים", אמר טיטוס. אין ספק שהיהודים עלו על עצביו.
על סירובם להיכנע אפילו לאחר חורבן עירם, טיטוס גער בהם: "הוי, שוטים עלובים! במי עוד תשימו מבטחכם? עמכם חלל־חרב, היכלכם - שׁמה ושאיה, ועירכם - מרמס לרגליי, ובידיי רוחכם ונשמתכם! אולי תחשבו לכם את הדבר לגבורה בלכתכם לקראת המוות?".
גם יוספוס, אשר תיעב את המורדים, היה אנוס להודות בגבורתם. הם היו אכזרים כלפי אויביהם וחסרי רחמים כלפי בני עמם. הם העלו את ירושלים עולה.
ביום הארור ההוא, אחד באוגוסט שנת 70, המורדים המובסים יצרו את הטראומה המכוננת של אלפיים השנה הבאות, והנחילו לבאים אחריהם את תכונתם המאפיינת ביותר, המסובכת ביותר, המסוכנת ביותר: התכחשות בלתי פוסקת לצורכי המציאות. היא מסובכת מפני שאילמלא התכחשו למציאות, היהודים לא היו נשארים בחיים; והואיל והתכחשו, חייהם היו תלויים להם מנגד.
אכן, שום דבר אינו יכול להיות פשוט וקל. מלחמות היהודים עם סביבתם ובינם לבין עצמם נמשכות.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.
כתבות
ני"ע
