אלמן תבע מעיזבון אשתו חצי מדירה שהורישה לילדיהם. מה קבע ביהמ"ש?

פרטי המקרה: בני זוג עם שלושה ילדים קטינים היו נשואים במשך 18 שנים, עד לפטירת האישה. בני הזוג החזיקו בדירה משותפת, הבעל החזיק בדירה נוספת בנפרד, והאישה החזיקה בשלוש דירות, כאשר באחת מהן ("דירת המחלוקת") הם התגוררו במרבית שנותיהם המשותפות - 16 שנים. לאחר מכן עברו השניים לדירה אחרת.

לאחר פטירת האישה, היא ציוותה את מרבית רכושה לילדיהם הקטינים המשותפים, כולל דירת המחלוקת. האלמן קיבל זכות מגורים באחת מדירותיה, 3 מיליון שקל מהחשבון המשותף וקרוב ל־300 אלף שקל מזכויות המנוחה מעבודתה.

האלמן הגיש תביעה על דירת המחלוקת בטענה ל"שיתוף בנכס ספציפי", לפיה למרות שלא מדובר בנכס שנרכש במאמץ משותף בשנות הנישואים, התקיים שיתוף, ולכן הוא זכאי למחציתו. הוא הסתמך על שנות מגוריהם המשותפים הממושכים ועל השקעות כספיות בדירה לטענתו.

בשל תביעות רבות שהגיש האלמן לקבלת כספים מהעיזבון, בהן נקבע כי הוא מנסה להשתלט על עיזבון ילדיו, מונה לקטינים אפוטרופוס. עו"ד רויטל כרם טענה בשם העיזבון כי בני הזוג שמרו על הפרדה רכושית בחייהם לצד חשבון משותף, החזיקו בנכסים בנפרד, וכי הדירה היא פרי כספי הורי המנוחה, ולא הוסכם בין המנוחה לאלמן על שיתוף בה, אלא להפך.

השופט ארז שני מבית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה של האלמן וחייב אותו לשלם 125 אלף שקל הוצאות למנהל העיזבון ולילדיו שלו.

"שיתוף ספציפי בנכס חיצוני נשלט על־ידי שיקולי הגינות וצדק", קבע השופט, והוסיף כי מדובר במצב שבו המנוחה הורישה ביד רחבה לבן זוגה מנכסיה החיצוניים. השופט דחה את הטענה כי השקעותיו של האלמן בדירה מצדיקות שיתוף, מאחר שמרביתן לא הוכחו. האלמן טען כי השקיע בעבר בשיפוץ הדירה כ־37 אלף שקל, שהם 5% משווי הדירה אז. השופט קבע כי השיפוץ בטל בשישים.

האלמן יוצג על־ידי עו"ד מיכה צמיר. עיזבון המנוחה יוצג על־ידי עו"ד רויטל כרם, שמסרה כי "הפסיקה מכירה בכך שבני זוג יכולים לצבור בזמן הנישואים, ועדיין לכל אחד יש את הרכוש הנפרד שלו, במיוחד כשהמנוחה ציוותה לבעלה לא מעט".

משמעות הפסיקה: שיתוף בנכס שהביא אחד מבני הזוג ממקור חיצוני דורש הוכחה, מעבר לשנות מגורים ממושכות, לפיה הייתה כוונה לשתף את הנכס. 

מספר תיק: 5196-07-21

פרטי המקרה: אישה הלוותה לבנה ולכלתה 900 אלף שקל לחברה שבבעלותם, ולאחר שנפרדו, היא ביקשה לקבל את הכספים בחזרה. בנה הסכים, אך הכלה לשעבר התנגדה, והאם הגישה תביעה נגדה ונגד החברה.

האם טענה כי במסגרת ההסכם היא הייתה אמורה לקבל נכס שיניב לה דמי שכירות חודשיים. הכלה טענה כי מדובר בהלוואה של האם לבנה, וכי לא ניתן לתבוע אותה אישית, אלא את החברה.

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הכלה לא יכולה להסתתר מאחורי האישיות המשפטית של החברה, וכי היא חבה בכספים יחד עם בן זוגה לשעבר. השופטת מירה רום פלאי התרשמה כי הכלה ניסתה להרחיק את עצמה באופן מלאכותי מהכסף.

נקבע כי הראיות כולן מובילות לקבלת גרסת החמות, לפיה העבירה לבני הזוג את הכסף באמצעות החברה, בתמורה לקבלת נכס משרד שניב לה הכנסה חודשית. עוד נקבע כי לחמות המבוגרת אין מקורות הכנסה, וכי "מדובר במטה לחמה. אין לה כספי פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות וכדומה".

השופטת קבעה כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים, בהם יש "להרים מסך" לחברה, באופן שיאפשר להטיל חבות על בעלי המניות. "עסקינן בחברה משפחתית, שהוקמה על־ידי בני זוג, שכיום הם בני זוג לשעבר. על־פי הפסיקה וגם על־פי השכל הישר, מנעד הנסיבות להרמת מסך רחב יותר בכל הנוגע לחברה משפחתית, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי 'פורמלי' לצורך נוחות בענייני מס".

השופטת קבעה כי הכלה לא יכולה להסתתר תחת מעטה מסך ההתאגדות של החברה. זאת כיוון שהתכחשותה לחוב נגועה "בחוסר תום־לב מובהק", ולאור אופייה של החברה - משפחתית, קטנה, ומנוהלת כשותפות. "לעתים על בית המשפט להתייחס לחברה ולבעליה כיחידה כלכלית אחת, כדי למנוע התחמקות של בעלי מניות מהתחייבויותיו".

נקבע כי אם לחברה אין את הסכום, בני הזוג ישלמו בחלקים שווים. החברה והכלה חויבו לשלם הוצאות משפט 10,000 שקל כל אחת. החמות יוצגה על־ידי עו"ד איריס ברנד. האישה יוצגה על־ידי עו"ד מירב אהרון, שמסרה: "פסק הדין ניתן בהיעדר יריבות ומבלי שבית המשפט בחן סוגיות משפטיות מהותיות, שככל הנראה אם היה בוחן אותן לעומקן, היה מגיע למסקנות משפטיות אחרות. מרשתי שוקדת בימים אלה על הכנת ערעור".

משמעות הפסיקה: לא ניתן להסתתר מאחורי האישיות המשפטית של החברה כדי להתחמק מתשלום חוב, במיוחד כאשר מדובר בחברה משפחתית. 

מספר תיק: 41732-08-20

פרטי המקרה: בני זוג רכשו ב־2018 דירה בבאר שבע ב־1.14 מיליון שקל. לאחר שנכנסו לגור בה, גילו כי קיימת בעיית רטיבות קבועה בקיר הסלון, וכי כאשר ביקרו בדירה טרם הקנייה, עמדה ספה של המוכרים בסלון והסתירה תיקון שפכטל בקיר.

הרוכשים גילו שני ליקויים נוספים בדירה, והגישו תביעה לבית משפט השלום בבאר שבע לפיצויים מוסכמים בגובה 116 אלף שקל, לפי הסכם המכירה. הם טענו כי המוכרים הפרו את ההסכם בכך שידעו על הליקויים והסתירו אותם. המוכרים מצידם טענו כי לא היו ליקויים במועד המסירה, וכי בכל מקרה הם לא ידעו עליהם.

השופט מנחם שח"ק קבע כי לא נדרשת ידיעה ממשית של המוכר על אי־התאמה, ודי בהוכחת רשלנות. כלומר, גם אם לא הייתה כוונה להעלים את הליקוי, וגם אם לא שמו לב בגלל היותו נסתר על־ידי הספה - עדיין יש להטיל על המוכרים אחריות ולקבוע כי הפרו את ההסכם הפרה יסודית. זאת, "שכן ברי שאדם סביר היה יודע על הליקוי באותן נסיבות והיה מגלהו לרוכש הדירה".

"הליקוי בקיר הסלון הוא ליקוי שלא ניתן כלל וכלל לבטל את חומרתו במחי יד, כפי שטענו הנתבעים", ציין השופט. "אין ספק כי ליקוי מסוג זה, בדמות רטיבות בקיר סלון בדירה, מבלי שידועה באופן ברור סיבתו, תוך שמדובר בליקוי שקיים גם בדירה צמודה לאורך שנים על שנים, הוא ליקוי משמעותי שאדם סביר ייחס לו משקל ממשי בעת רכישת דירה, עד כדי הימנעות מרכישתה או עמידה על הפחתה ניכרת במחיר".

השופט חייב את המוכרים במלוא הפיצוי המוסכם - 116 אלף שקל משוערכים, ועוד 28 אלף שקל הוצאות משפט ושכר־טרחת עורך דין - כך שבני הזוג ישלמו כ־144 אלף שקל לרוכשים. את התובעים ייצג עו"ד עוזי פרץ. את הנתבעים ייצג עו"ד יצחק גדעונין.

משמעות הפסיקה: מוכר דירה מחויב לעדכן את הרוכש על ליקויים שאדם סביר אמור לדעת עליהם, אחרת יחויב במלוא סכום הפיצוי המוסכם. 

מספר תיק: 61983-11-19