בית המשפט קבע: למי שייכת החצר האחורית של הבניין המשותף?

אדם הלך לעולמו לאחר שערך שנתיים קודם לכן שתי צוואות בהפרש של חצי שנה. בצוואה הראשונה הוא העניק את כל רכושו לבן אחד והדיר את יתר הילדים ואת אשתו שלה היה נשוי 50 שנים. בצוואה השנייה הוא חילק את כל רכושו לאישה ולילדיו, למעט בת אחת. האישה התנגדה לצוואה הראשונה, והבן לצוואה השנייה.

השופט מחמוד שדאפנה מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל-נצרת קבע החודש כי שתי הצוואות לא משקפות את רצונו האמיתי של המנוח, כי הופעלו עליו בתקופת חייו האחרונה לחצים מצד בני משפחתו, וכי שתי הצוואות ניתנו תחת השפעה בלתי הוגנת. השופט נתן צו ירושה, שמשמעותו כי קרקעות המנוח יחולקו לפי החוק - 50% לאישה ו-50% לילדים. נקבע כי האישה זכאית ל-50% מהדירה מכוח חזקת השיתוף.

השופט קבע כי מצבו הרפואי של המנוח לא היה טוב סמוך לעריכת שתי הצוואות, וכי הופעלו עליו לחצים בתקופת חייו האחרונה, כאשר במקביל מומחה קבע כי לא אובחנה ירידה קוגניטיבית. "המקרה שבפניי הוא מקרה קלאסי לכך שבני משפחה פועלים אחד נגד השני, מטילים דופי באיש מבוגר וניסו לנצל את חולשתו, מצוקתו ותלותו להשגת אינטרסים אישיים", קבע.

נקבע כי על הצוואה הראשונה, שנחתמה בפני נוטריון, השפיע הבן שלקח חלק פעיל בעריכתה. על הצוואה השנייה השפיעה האישה. עוד נקבע כי הצוואה השנייה לא נעשתה לפי דרישות החוק לעריכת צוואה בעדים, וכי מדובר בפגמים מהותיים והכרחיים. כך, המנוח לא חתם על הצוואה בפני שני העדים, אלא הם חתמו עליה רק לאחר מכן. עורך הדין שבפניו חתם המנוח לא התייחס לכך שהתוכן הוקרא למנוח ולא שהמנוח חתם מרצונו הטוב וללא השפעה.

שיקול נוסף היה שבצוואה הראשונה פורטו כל מספרי החלקות שבבעלות המנוח, ואילו בשנייה אין התייחסות לכלל הקרקעות, ולא ניתן לכך הסבר.

האישה יוצגה על-ידי עורכות הדין שושנה אטד ונורית פורטל, שמסרו: "אנחנו לא מסכימים שהייתה השפעה בלתי הוגנת, אך מקבלים את פסק הדין שהוציא צו ירושה". הבן יוצג על-ידי עו"ד נביל עספור.

משמעות הפסיקה: ניתן לקיים צוואה למרות פגם בצורה אם התקיימו מרכיבי היסוד, ולשופט אין ספק כי היא משקפת את רצון המנוח. כשיש ספק, לא תקוים הצוואה. 

מספר תיק: 5881-12-18, 5744-12-18 ,74972-07-19, 5879-12-18

אם לשניים הגישה מועמדות למנהלת מרחב בעמותת איילים. היא טענה כי במהלך הראיונות העלו את עניין היותה אם לילדים ואת הקשיים והאתגרים הצפויים לה בתפקיד בשל כך. היא לא התקבלה למשרה, ולטענתה כאשר הודע לה על כך, נאמר לה כי התקבל "רווק בן 30 ללא ילדים".

האישה הגישה תביעה בשנת 2021 לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב על סכום של 50 אלף שקל לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, בטענה כי הופלתה על רקע הורות. נטען כי על פי הפסיקה אסור לשאול דורשי עבודה על מספר ילדים או על הורות, כולל לגבי היכולת לשלב את העבודה עם גידול ילדים, וכי מדובר בשאלה "סטריאוטיפית" שאב לילדים לא היה נשאל.

בתגובה טענה העמותה כי האישה עברה את המיונים הראשוניים מבין עשרות יחד עם שלושה נוספים, אך נבחר מועמד אחר מתאים יותר, מטעמים ענייניים בלבד. עוד נטען כי האישה הציגה את עצמה כאם לילדים ולא נשאלה, וכי לכל היותר הובהרו לה בראיון דרישות התפקיד, וכי הדבר מהווה אתגר. צוין כי בעמותה מועסקות בתפקידי ניהול אימהות לילדים, וכי נושא ההורות לא מהווה שיקול בקבלת עובד.

בדיון שהתקיים בחודשים האחרונים בפני השופטת יפית מזרחי-לוי הסכימה העמותה להתנצל, והצדדים הסכימו שבית הדין ייתן פסק דין במסגרת פשרה בסכום 10-20 אלף שקל. בית הדין קיבל את התביעה בהסכמה ופסק לטובת האישה 12 אלף שקל.

את האישה ייצגה עו"ד זהבית קורבר, מנהלת הקליניקה לצדק חברתי בקריה האקדמית אונו, שמסרה: "אנחנו שמחים שבית הדין הכיר בכך שמדובר בתופעה שיש למגר משוק העבודה".

מעמותת איילים נמסר בתגובה: "איילים פועלת למתן שוויון מגדרי. לראיה - מעל 70% מנושאי המשרות הניהוליות הבכירות אצלנו הן נשים, לרבות המנכ"לית שהיא עצמה אם יחידנית. הטענה לאפליה לא מתכתבת עם העובדות בשטח, ולכן אנו שוללים אותה על הסף. נבחר מועמד בעל ניסיון וכישורים מותאמים יותר לתפקיד. על-מנת למנוע את 'ערך המטרד' הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף בבית הדין".

משמעות הפסיקה: אסור לשאול בראיון על מספר ילדים או על הורות, כולל לגבי היכולת לשלב את העבודה עם גידול ילדים.

מספר תיק: 20784/08/21

אישה המתגוררת בקומה הראשונה בבניין משותף בשכונת נווה עמל בהרצליה פנתה למפקח על המקרקעין בנתניה בבקשה לצו הצהרתי שלפיו היא זכאית לעשות שימוש בלעדי בחצר האחורית של הבית. במרכז התביעה עמדה השאלה: האם יש לה זכות בחצר האחורית המונעת מהשכן לעשות בה שימוש?

האישה טענה כי מאז שרכשה את הדירה לפני 18 שנים, היא עושה שימוש בלעדי בחצר האחורית, כולל לאירועים פרטיים; כאשר רכשה את הדירה נאמר להכי יש הסכם בפועל, וכך היא ראתה גם את המצב בשטח. לטענתה, השכן החליט להשתלט על השטח, לבנות מחסן ולהציב במקום שולחנות וכיסאות תוך הפרת הסכם השימוש ביניהם, כאשר בשל אותו הסכם השכן בנה על הגג המהווה רכוש משותף והרחיב את דירתו.

השכן טען כי החצר האחורית דווקא הייתה בחזקתו, והתבסס על בקשות למתן היתר בנייה שהגיש, שבהן סומן מחסן ששייך לו בחצר, וכי התובעת מבקשת את אישורו לעשות אירועים.

המפקח על המקרקעין, ארז שטיינברג, קבע כי לא הוכח קיומו של נוהג או הסכם שיתוף לחלוקת הרכוש המשותף. המפקח הכיר בכך שיכולה להיות הסכמה לשימוש ברכוש המשותף בין בעלי הדירות שתחייב אותם, גם אם אין לה ביטוי כתוב, אך זו צריכה להיות על-פי נוהג ארוך-שנים, עם תמורות הדדיות באופן שכל צד מקבל חלק מסוים ברכוש לשימושו, ויש הסכמה הדדית לא לעשות שימוש בחלק אחר ברכוש.

הטענות של שני הצדדים נדחו, ונקבע כי החצר האחורית אינה בשימוש בלעדי של מי מהשכנים.

מאחר שנקבע כי אין הסכם, נשאלת השאלה: האם ההחלטה משליכה על השימוש בגג על-ידי השכן. המפקח ציין כי התובעת לא ביקשה להרוס את תוספת הבנייה בגג, ולכן הוא לא מכריע בכך.

את התובעת יצג עו"ד יעקב גולני, ואת השכן עו"ד טבה אופיר.

משמעות הפסיקה: ניתן להכיר בזכויות מכוח הסכם לשימוש ברכוש גם אם אינו בכתב, אך יש לבססו על נוהג ארוך-שנים, כולל תמורות הדדיות לחלוקת שטחים. 

מספר תיק: 7/106/2022