האחים רויכמן, בלי ברירה, מנפיקים

"פרץ ואליהו קיבלו 36 מיליון דולר ואת כל הקניון, שזו קופה שדופקת כל הזמן. יעקב ויוסף קיבלו צרות" - קובע בכיר לשעבר בחברת התשתית אחים רויכמן. "מהצרות האלה הם מנסים להיחלץ עתה על ידי הנפקה בבורסה, על חשבון הציבור" - קובע בכיר אחר.

אחים רויכמן הגישה לבורסה טיוטת תשקיף לגיוס של לפחות 130 מיליון שקל - סכום ההלוואה שלקחו יעקב ויוסף רויכמן על מנת לרכוש מאחיהם פרץ ואליהו את חלקם בחברת התשתית - ובשוק עולות השאלות: א. על סמך אילו תחזיות מגייסת חברה, ותהיה גדולה ככל שתהיה, שהכנסותיה ורווחיה במגמת ירידה די תלולה בשנה וחצי האחרונות, הון מהציבור? ב. האם תמורת ההנפקה מיועדת אך ורק להסדר חובות, והכסף המגויס לא יתרום בעתיד לפעילות האמיתית של החברה?

אחים רויכמן היא חברת התשתית הפרטית הגדולה במדינה, ומתחרה בה בגודל רק סולל בונה. הרכב החברות של הקבוצה כולל את חברת האם האחים רויכמן (שומרון), וחברות הבנות אחים רויכמן תשתיות 1993, מחצבות ומפעלי בטון מובא. החברה מחזיקה גם ב-3 מפעלי אספלט - בבית שמש, בראש העין ובוואדי ערה, מאות כלים כבדים וצי של כמאה משאיות כבדות.

משפחת רויכמן, במקור, עסקה בענף הבשר. מתישהו לפני קום המדינה הוצרכו למשטח בטון לצורך חניית עגלות עם פרדות, החליטו על עבודה עצמית, וכך נכנסו לעסקי תשתית. במשך השנים היו לחברה עליות ומורדות, עסקים פורחים ועיסקאות נפל. בסוף שנות ה-60 עשו הרבה כסף בעבודות העפר של מלחמת ההתשה. לעומת זאת נפלו בפרוייקט בניית שדה התעופה עציון ליד אילת בתחילת שנות ה-70.

הכוח המניע של החברה ומייסדה היה יעקב רויכמן, האח המבוגר ל-3 אחים צעירים יותר שעברו כולם את גיל ה-60. עם השנים הוזז יעקב הצידה על ידי פרץ והתרכז בפרוייקט יזמות הנדל"ן של קניון לב חדרה. עד כדי כך העמיק הקרע בין האחים, שיעקב לא הגיע במשך מספר שנים אל משרדו המפואר במרכז החברה בפרדס חנה.

ב-1993 פרצה מריבה בין האחים, שהתחלקו לשני מחנות: פרץ ואליהו מול יעקב ויוסף. יעקב רצה לחזור אל הבכורה, ופרץ, הידוע בהתנהגותו הכוחנית, רצה הכל לעצמו. שניהם היו הכוחות המניעים את המריבה. היו נסיונות להגיע להסכמים, אך אלה לא עלו יפה. בסופו של דבר הסכסוך הובא לבית המשפט המחוזי בחיפה, והשופטת בלהה גלאור מינתה את הכלכלן שמחה סדן למנהל מיוחד, שתפקידו הן לנהל את החברה והן להגיע להסדר.

בסופו של דבר, ההסדר שהושג היה הסדר התמחרות על סלים. נכסי האחים חולקו לשני סלים: האחד, עסקי התשתית, הכרייה והבטון, וכן נכסי נדל"ן בחדרה; והשני כלל את קניון לב חדרה.

שתי קבוצות האחים בחרו בספטמבר 95' בחברת התשתית, ולכן נערכה התמחרות בבית המשפט המחוזי, על בסיס הערכת שווי שנעשתה לשני סלי הנכסים. ההערכה קבעה, כי שוויו של סל עיסקי התשתית והנדל"ן הוא 84 מיליון דולר ושוויו של הקניון הוא 31 מיליון דולר, וזאת בהתחשב בדיווידנד של 10 מיליון דולר שחילקה חברת התשתית לפני הבחירה של שתי קבוצות האחים.

כל צד רצה את התשתית לא מסיבה כלכלית, אלא מסיבה אמוציונלית. הרגש שיחק כאן את התפקיד המכריע. לכן התלהטה ההתמחרות והצדדים החלו לשים כסף על הרגש.

הכלכלה נזרקה הצידה. בסופו של דבר זכו יעקב ויוסף בתשתית, ופרץ ואליהו קיבלו את הקניון ועוד 36 מיליון דולר. הראשונים לקחו הלוואה גדולה מבנק לאומי (%60) ודיסקונט (%40) של כ-130 מיליון שקל כדי לממן את הרכישה. האחרונים מימנו את מערכת המיסוי של המדינה.

בדו"ח שהגיש שמחה סדן לבית המשפט המחוזי בחיפה הוא ציין, שהסדר הסלים "יש בו משום נטל מיסוי משמעותי ביותר, במיוחד לצד שמכר את חלקו בסל החברה. בנוסף, קיימת אפשרות של גידול משמעותי בסיכון הפיננסי, במיוחד לצד שמכר את חלקו בסל הקניון. הנטלים המיידיים על הצדדים היו עשויים להצטמצם במידה רבה במסגרת של הסדרים חילופיים, שהצדדים לא הגיעו להסכמה אודותיהם".

בפיסקה אחרת בדו"ח אמר סדן: "במהלך ששה חודשי הניהול המיוחד, נעשו מספר רב של נסיונות להביא את הצדדים לשינוי ההסדר ביניהם, באופן שישופרו תוצאותיו הכלכליות.

בנסיונות אלה נטלו חלק עורכי הדין של שני הצדדים, גורמים חיצוניים מקורבים לצדדים והחתום מטה. במספר מקרים נוסחו ואף נחתמו הסכמים מתאימים. אך העניין לא הגיע לכלל מימוש עקב נסיגה של אחד הצדדים לפני החתימה או ערב השלמתה".

כך יצאה חברת אחים רויכמן בספטמבר 95', עם ניהול חדש וחוב של הבעלים בגובה 130 מיליון שקל, לשוק. היה ברור לכולם, שהפתרון האידיאלי הוא שותף שיזרים הון לחברה, יפדה את ההלוואה ויתן לה פוש רציני להמשך. אלא שגם כאן הרגש שיחק תפקיד. למשימה גויסו, בין היתר, חברות זינגר ברנע, פרודנשיאל סקיוריטיס, איש העסקים יונתן זוכוביצקי (חתנו של שאול אייזנברג המנוח) וחברת ההשקעות האמריקנית להמן ברדרס. כולם נכשלו.

זינגר ברנע הביאה המיליונר הצרפתי יוצא מרוקו, דוד עמר (החותן של ח"כ רפי אדרי). אחרי כן נוהל משא ומתן עם אמנון שדה מדלק ועם יוסי רוזן ממשא"ב.

היו שתי בעיות: יעקב רויכמן כנראה לא שינה את תמונת המציאות שלו מהשנים שלפני כן, שנות הפריחה של ענף התשתית, ונקב בסכומי שווי חברה לא ריאליים. לדוד עמר הוא הציע %25 מהחברה לפי שווי של 135 מיליון דולר, למרות שבעת ההתמחרות היא הוערכה ב-84 מיליון דולר. עמר לא רצה לשלם כל כך הרבה, ואם כבר לשלם, אז לרכוש את השליטה. על זה רויכמן לא היה מוכן לשמוע. כך נפל גם המו"מ עם דלק ועם משא"ב, על השליטה ועל הכסף.

וכך רויכמן, שתמיד היה להם בקופה 30-50 מיליון שקל, סוחבים עתה חוב של 130 מיליון, צריכים להתחיל להחזיר אותו בחודש הבא, ומנסים לגייס את הכסף בבורסה בהנפקה עם שווי חברה של כ-100 מיליון דולר. לשם השוואה, בתשקיף ההנפקה שהיתה צריכה להתקיים בתחילת 1993 - ולא התקיימה בגלל מריבות האחים - הוערכה החברה לפי שווי של כ-700 מיליון שקל. יותר מכפול מהשווי הנוכחי.

על פי טיוטת התשקיף ולפי מקורות בתוך החברה, רווחי הקבוצה הגיעו לשיא של כ-50 מיליון שקל ב-1994, וזאת בדיווח לפי השיטה השמרנית יותר, שיטת העבודות הגמורות, לפיה הרווח מוכר רק לאחר סיום העבודה. ב-1995 חלו שני מהפכים. היה תהליך ההתמחרות ויעקב החל לנהל את החברה, וחלה הדרדרות במצבה הכלכלי עד כדי הפסדים. המשך הדיווח החשבונאי לפי שיטת העבודות הגמורות, כפי שהיה בעבר, היה מראה זאת. שינוי שיטת הדיווח עלול לגרור דרישה לתיקון דו"חות המס בהתאם ואולי לחיובים נוספים.

הסיבות להידרדרות, לדברי מקורבים לחברה ולהנפקה, היו:

1. מצב הענף נהיה קשה יותר והתחרות גברה, בין היתר בגלל חברות תשתית שגייסו כספים בגל הקודם בבורסה ב-93' ולקחו עבודות בכל מחיר.

2. כל הצוות הניהולי הבכיר, שהצעיד את החברה להישגים, התפטר בתוך תקופה קצרה אחרי הפיצול. הראשון היה מנהל העסקים חיים יעקבי, שהלך עם פרץ לנהל את הקניון; אחריו סמנכ"ל הכספים דב פלדמן, שתמך ביעקב בסכסוך אך לא הסתדר עמו מקצועית לאחר סיומו; חשבת החברה נועה מן; המהנדס הראשי ראובן ברקן; ולפני 3 חודשים מנכ"ל "ורד בטונים", פנחס שביט. במקומם הוכנסו בני משפחה (מטיוטת התשקיף לא ברור כמה בדיוק), פנסיונר סולל בונה יהודה קלר, ומי שהיה מנהל הקניון, לאון שחף, שמונה לאחרונה כמנכ"ל החברה.

3. מתוך 4 מחצבות החברה נסגרו שתיים בצווים מינהליים (המאיימים גם על המחצבות שנותרו). המחצבות היו מקור הכנסה העיקרי של רויכמן, הפנינים שבכתר, וזרם הרווחים משם הידלל ברובו.

4. החברה חייבת סכומים ניכרים, וזאת עוד לפני ריבית נוספת שיהא עליה לשלם בעתיד בגין כ-87 מיליון שקל דיבידנד שנרשם בסוף 1996 ותחילת 1997, ומטרתו היתה העברת חלק מחובם הפרטי של בעלי המניות לחברה.

טיוטת התשקיף מראה על ירידה עצומה בפעילות - מ-410 מיליון שקל ב-1995 ל-282 מיליון ב-1996, וברווחים מ-47.26 מיליון ב-1994 ל-6.84 מיליון שקל ב1996.

כפי שנודע לגלובס, סיכום תביעות בגינן נעשו הפרשות, שספק אם הן מספקות מהוות מקור לדאגה. כנ"ל גם לגבי מיסים שנרשמו לפי הערכת ההנהלה ועלולים לתפוח. רק סעיפים אלה מסתכמים בקרוב ל-30 מיליון שקל.

תביעות: דיירים בפרוייקט בבית אליעזר ובמקומות אחרים - 7 מיליון ש"ח; תביעת קבלן משנה 1.75 מיליון. תביעת חברה בפירוק - 2 מיליון; תביעת משרד השיכון בפרוייקט בנוה שאנן - 8.5 מיליון.

מיסוי וקנסות: עבירה על חוק התכנון והבניה כריה ואדי ערה - 9.5 מיליון; מס רכוש בבית שמש - 0.3 מיליון; ארנונה ואדי ערה - 2 מיליון; שימוש בשטח מינהל ללא רשות פרדס חנה - 0.3 מיליון; מס שבח בגין העברת חלקות פרטיות לחברה - 6 מיליון.

חברת אחים רויכמן לא הסכימה להגיב על הפרטים הכתובים בכתבה. ! «אפי לנדאו ומשה ליכטמן «האחים רויכמן, בלי ברירה, מנפיקים «יעקב רויכמן התעקש להמשיך לשלוט בחברת התשתית הגדולה במדינה, שילם מחיר גבוה בשלהי תקופת השפע בענף, ועכשיו הוא ואחיו יוסף צריכים להחזיר את ההלוואה בגובה 130 מיליון שקל שנלקחה למימון ההשתלטות ומצב החברה, בינתיים, הידרדר. מטיוטת התשקיף של החברה הוותיקה עולה, שאולי דווקא שני האחים האחרים במשפחה, פרץ ואליהו, עשו עיסקה טובה יותר בעת פיצול העסקים, כשלקחו את קניון חדרה