לאסיר יש כבר שם, ולתא יש מספר

יש אנשים, שחייהם מתמצים ביום אחד, לפעמים בשעה אחת. משהו מתרחש, הנותן משמעות לכל אוסף הפרטים הביוגרפיים שהצטרפו זה אל זה שנה אחר שנה, ולא הבטיחו לנושאם בסופו של דבר אלא גומחת-קבר זעירה, גדושה בתולעי-רימה. האם זה יהיה כל נפח קיומם אחרי שייפסק חילוף החומרים?

המקרה של חאקובו טימרמן ברור בהחלט. הוא נלקח מילדותו בעיירה אוקראינית קטנה, הועבר מהלך אוקינוס וחצי דרום-מערבה, היכה שורשים באדמת ארגנטינה, היה פעיל ציוני, הקים משפחה, התעניין בפוליטיקה, פיתח קריירה עיתונאית מרשימה, נעשה עורך של יומון מפורסם בבואנוס איירס - אבל כל ההצלחות הפעוטות והבינוניות היו כאין וכאפס לעומת היום ההוא, ב-1977, שבו חדל להיות יעקב-יאקובו-חאקובו טימרמן, ונעשה "אסיר ללא שם, בתא ללא מספר".

ביום ההוא, האיש כבד-הגוף עם משקפי הקרן העבים הפך לסמל עולמי של אומץ ושל ייסורים. כאשר קציני המשטרה החשאית הארגנטינית חטפו אותו מביתו, וכלאו אותו באחד ממחנות-הריכוז החשאיים של הכת הצבאית, הם לא העלו על הדעת כי בתוך חודשים אחדים תקום זעקה בין-לאומית מחרישת אוזניים, והיא לא תשכך עד שהגנרלים עצמם יושבו על ספסל הנאשמים, ויישפטו על פשעים נגד האנושות. הוא יהיה עד-תביעה מרכזי.

בשבוע שעבר מת חאקובו טימרמן בדירתו בבואנוס איירס, בודד, נשכח ומריר. רק ימים אחדים לפני מותו הוא ספד לידיד, משורר ידוע בלשון הספרדית, שהלך לעולמו. "אבל אני הצלחתי להשיג אותו", הוא אמר, "אני מתתי לפניו".

מכל האנשים שאני כולל בשבועות האלה בגלריה של "יהודי המאה ה-20", טימרמן הוא היחיד שהכרתי. התוודעתי אליו ב-1981, כאשר עשה ניסיון קצר-ימים להפוך לישראלי. זו היתה פרשה עצובה ביותר, שאישרה את הטרגדיה של חייו, ומקנה לו בעיני את הזכות להצטרף אל הגלריה.

עיתונים חשובים בארה"ב ספדו לטימרמן באריכות, והארוך מכולם היה ה"ניו-יורק טיימס". זה אינו כבוד הניתן בדרך כלל לפנסיונרים ארגנטיניים, גם אם היו פעם עורכי עיתונים, או אפילו אסירים פוליטיים. אבל טימרמן אינו כאחד הפנסיונרים. בין 1978 ל-1983 הוא היה "גיבור תרבות".

לא פעם, כוחו של אדם יחיד העומד לבדו מול כיתת היורים, או מוטל לבדו על רצפת מרתף העינויים, גדול יותר מכוחה של תנועת המונים. הרעיון הרוסי הישן של "דיסידנט" - הרעיון שהסופר הזועף יוסף חיים ברנר פיתח פעם למדרגת דוקטרינה (כאשר אמרו לו בוועידה של ההסתדרות כי אין לו זכות הדיבור, הוא השיב בצעקה, "אבל יש לי זכות הצעקה") - פירנס את דמיונם של מיליונים. אנדריי סחרוב ונתן שרנסקי איימו על קיומה של ברית המועצות יותר מכל 250 מיליון הסובייטים האחרים גם יחד. טימרמן היה בן-דמותם. הוא הטיל על רודנות ברוטלית את הפחד הגדול ביותר, מפני שהוא סירב לשתוק.

קראתי בנאמנות את ההספדים, האזנתי לכתבה ארוכה ברשת הרדיו הציבורית האמריקנית (NPR), ולא מצאתי בהם את הפרק הישראלי של טימרמן, אלא לכל היותר כבדרך אגב. אבל ללא הסיפור הישראלי אי אפשר כלל להבין את תופעת טימרמן, ואי אפשר לתפוס את המידה שבה סיפור חייו הוא סיפור חייהם של יהודי המאה ה-20.

"דניס, גם לנו יש שחורים"

ישראל היא ארץ מעניינת להפליא, ללא ספק אחת המרתקות ביותר עלי אדמות. סיבה חשובה היא שישראל אינה חדלה להעמיד את עצמה בניסיונות ובמבחנים. היא חיה בצילה של התנגשות בין הוודאות ובין הרפיפות. חלק מן הזמן נדמה לישראל שהיא יודעת בדיוק מה היא, אבל חלק מן הזמן אין לה בעצם כל מושג. מאחר שאין דבר המטיל על ישראל אימה גדולה יותר מן הרפיפות של זהותה, היא עושה מדי פעם מעשים משונים כדי לפזר את הערפל. אחת לכמה זמן היא נתקפת אימפולס פומבי להציל יהודים.

אינני אומר את זה בסרקזם או בביטול, אדרבה, זה מן הדברים הנפלאים ביותר בהוויה הישראלית. הם מעלים את ישראל מעל השגרה המטריאליסטית של קיומה ושל מאבקיה, ומעניקים לה נופך ספיריטואלי. הם גם מכריחים אותה לזכור, אם כי לפעמים הם רק עוזרים לה לבדות זיכרון מליבה.

וכך, פתאום, ללא הודעה מוקדמת, אנחנו שומעים על מבצע נועז להצלת יהודי קובה. או על רכבת אוויר לחילוץ יהודים במצוקה מצפון הקווקז. או על פעולות הירואיות לחלוטין להבאת יהודים אתיופיים.

אני זוכר כיצד באמצע שנות ה-80 החליט ישראלי אחד, כי עליו להציל אסיר-עולם יהודי מן הכלא הדרום-אפריקני. שם האסיר היה דניס גולדברג, אבל יהדותו לא היתה אלא פרט שולי בביוגרפיה שלו (לפחות בעיני עצמו). הוא ישב בכלא, מפני שהקדיש את חייו למאבק נגד משטר האפליה הגזעית. הישראלי הפציר בו להתחייב לוותר על "המאבק המזוין", תנאי לשחרורו המוקדם. הישראלי אמר לו, בחביבות מחוספסת האופיינית למקומותינו, "אז מה, דניס, אתה רוצה לדאוג לשחורים? תבוא אלינו; יש לנו מספיק, קיבלנו עכשיו מאתיופיה".

את הסיפור הזה שמעתי מדניס גולדברג עצמו, אחרי שחתם על ההודעה, והורשה לצאת מדרום-אפריקה עם כרטיס לכיוון אחד: לתל-אביב. הוא ישב כמה שבועות בקיבוץ בגליל העליון, וקיבל מבקרים. ביניהם היו חברי הלשכה המדינית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית רק"ח. לא שמעתי את שיחותיהם, אבל אין לי כלל ספק שהם ביקשו הבהרות מגולדברג למעשה, שבעיני תנועת ההתנגדות בדרום-אפריקה היה בגידה מן המעלה הראשונה. גולדברג עבר מן הגליל העליון ללונדון, ושם הוא נמצא אם אינני טועה עד עצם היום הזה. אלמלא התפתה לחיספוס הלשון של הישראלי, אפשר שהוא היה מכהן כשר בממשלת דרום-אפריקה.

לאמא היתה "אובססיה ניאורוטית"

לקטגוריה של הצלת יהודים משבי מלכויות רשעות שייך גם הסיפור הישראלי של חאקובו טימרמן. אמצע שנות ה-70 היה זמן של התפוררות חברתית ופוליטית בארגנטינה, אחרי חזרתו החטופה של חואן פרון לשלטון (ב-1973), מותו כעבור כמה חודשים, ועליית אשתו השנייה, רקדנית הקברט לשעבר איסבליטה, לשלטון תחתיו. טירור פוליטי שמאלי, וכיתות-חיסול נגדיות של הימין, דירדרו את ארגנטינה אל קטסטרופה.

הימין הארגנטיני הקיצוני, שנטה חיבה גלויה לגרמניה הנאצית ולאיטליה הפשיסטית, לקה תמיד באנטישמיות פתולוגית. נוכחותם הניכרת מאוד של אינדיבידואלים יהודיים בשורות השמאל אישרה בעיני הימין את "הסכנה היהודית". הימין האמין, או לפחות העמיד פנים שהוא מאמין, כי קשר יהודי עולמי נקשר נגד ארגנטינה (אחד הביטויים האוויליים ביותר היה מעשייה על תוכנית לגזול מארגנטינה את חלקה הדרומי, פטגוניה, ולהקים בו מדינה יהודית).

ב-1976 תפס הצבא את השלטון. זו לא היתה חדשה מסעירה במיוחד, כי הצבא היה רגיל להיות בשלטון. הרבה מאוד אנשים בארגנטינה קיבלו את ההפיכה בקורת רוח. הם הניחו לפי תומם, כי הגנרלים ינקו את האורוות, יעשו קצת סדר, ויחזרו לקסרקטינים. לא עלה על דעתם שלצבא יש תוכניות הרבה יותר מרחיקות-לכת, וכינון דמוקרטיה אינה אחת מהן.

טימרמן היה אז העורך והבעלים של עיתון ששמו "לה אופיניון". על העיתון הזה שמעתי דעות מנוגדות. אחדים אמרו שהוא היה "'לה מונד' של דרום-אמריקה", צירוף של העזה אינטלקטואלית עם נופך של תיקון-עולם. בעיני אחרים הוא היה צעקני וחסר אחריות. בשבוע שעבר כתב עיתון יריב בבואנוס איירס, "לה נאסיון", כי "לכישרונו הגדול (של טימרמן) כעורך התלוותה גמישות בתפיסת האמת. אחדים מכתביו נהגו לשמוע מלים מפי מרואייניהם, שמעולם לא נאמרו, ולמסור תיאורים שלא התיישבו בדיוק עם מה שראו".

טימרמן היה מתנגד נחרץ של איסבליטה, והוא תמך בהפיכה הצבאית. אבל תמיכתו לא האריכה ימים. כאשר הוא התחיל להוקיע את הגנרלים על הפרת זכויות האדם, התחילו להיעלם עיתונאים ממערכת לה אופיניון. איומימוות הצטברו גם על שולחנו של העורך הראשי. לבסוף, ב-15 באפריל 1977, באישון לילה, נגרר טימרמן מדירתו. את צו המעצר נגדו הוציא מפקד משטרת בואנוס איירס, ראמון קאמפס, אחד הקלגסים הגרועים ביותר של המשטר. במשך שנה תמימה הוחזק טימרמן במקומות-מעצר שונים, לא הורשה לפגוש איש, ועונה פעם אחר פעם (הרפרטואר של מעניו כלל נעיצת אלקטרודות באשכיו).

אחת ההאשמות נגד טימרמן היתה שעיתונו שימש הסוואה למימון אחת משתי תנועות הגרילה השמאליות העיקריות, ה"מונטונרוס" ("לוחמי ההרים"). שותפו בעיתון היה איש עסקים יהודי צעיר, דויד גרייבר, שעליו נאמר כי היה "הבנקאי של המונטונרוס". כך או כך, גרייבר נהרג בתאונת מטוס מסתורית במקסיקו (אם כי היו שמועות, שהתאונה בוימה כדי להקל על גרייבר להיעלם). לימים, בית המשפט העליון של ארגנטינה ינקה את טימרמן מכל חשד.

פרשת טימרמן דיברה אל לבו של מנחם בגין, אז ראש הממשלה. זמן קצר לפני בחירתו בגין ביקר בארגנטינה, ומצא את רחובות בואנוס איירס מתבוססים בפרסומים אנטישמיים. הוא היה להוט לחזור ולאשר את מעמדה של ישראל כמיקלט ליהודים. למרבה הפרדוקס, באותן השנים ישראל פיתחה יחסים נלבבים עם הגנרלים הארגנטיניים, והיתה מספקיות הנשק החשובות שלהם. ב-1979 נענה יצחק רבין, אז רק חבר כנסת מן המניין, להזמנה מן הגנרלים, לשאת הרצאה לפני האקדמיה הצבאית בבואנוס איירס. לקשרים עם ארגנטינה התנגדו מתי-מעט בישראל. אפשר להגיד - מבלי לפגוע בכבודו של מנחם בגין, ומבלי להטיל ספק בכנותו - שהדאגה לשלומו של טימרמן היתה, לפחות במקצת, אקט תיאטרלי, אולי תעמולתי.

הגנרלים התרצו רק בסוף 1979, וגירשו את טימרמן. אזרחותו הארגנטינית נשללה וכל רכושו הופקע ללא פיצויים. הגנרלים לא העלו על קצה דעתם איזה נזק הם הסבו לעצמם, תחילה, כאשר עצרו את טימרמן; ואחר-כך, כאשר הניחו לו ללכת.

ישראל הכינה לטימרמן קבלת פנים היאה לבן האובד. שני העיתונים הגדולים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", ניסו לשכור את שירותיו. מעריב זכה, וזו היתה התקלה הראשונה בישראליותו של טימרמן. טימרמן לא ידע שמעריב אינו מתעניין בו בגלל מה שיש לו להגיד על דיכוי זכויות האדם בעולם. בשביל מעריב, טימרמן היה איקון של ציוני חוזר בתשובה.

וטימרמן היה בהחלט מוכן להתאים את עצמו לתפקיד, לפחות חלקית. סוף סוף, הוא אומנם היה ציוני. בהיותו נער הוא הצטרף לתנועת השומר הצעיר בבואנוס איירס. לימים הוא יספר, שאמו הנחילה לו "אובססיה ניאורוטית" בעניין ייסוריהם של היהודים, וניסיונו בתנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית הוא שהפך אותו ללוחם למען זכויות אדם.

אבל ציוניותו של טימרמן היתה אלמנט ביוגרפי, לא הרבה יותר. ישראל נגעה לליבו, אבל לא מילאה אותו. הבשורה שלו נועדה לאוזני העולם כולו, והוא היה בן בית בטרקליני פריס, מדריד וניו-יורק. עד מהרה הוא גילה עד כמה ישראל של 1980 אינה לרוחו. הוא מצא אותו סגורה ומסוגרת לרוחות העולם החיצון, שונאת-זרים, נתונה להשפעה מופרזת של מפלגות דתיות, מנהלת פלירטים עם משטרי דיכוי, רחוקה משלום עם העולם הערבי, חסרה ביקורת עצמית. היא היתה קרתנית ורחוקה ממרכזי התרבות.

לא רק טימרמן התאכזב מישראל. גם ישראל התאכזבה מטימרמן. העיתונות הישראלית, שנהגה בו תחילה בריפרוף של קדושה, התחילה לפרסם עליו מאמרי ביקורת, מהם ארסיים. הוא הואשם בכפיות טובה, אפילו בבגידה.

ג'ין נגד חאקובו באותו הזמן, בארה"ב הוא הורם כמעט למעלת קדוש, אורח רצוי בלשכותיהם של נשיאים, שרים, סנאטורים ומו"לים. ספרו על ימי מאסרו ועינוייו, "אסיר ללא שם, תא ללא מספר", יצא בניו-יורק ב-1981, תורגם עד מהרה לשורת לשונות, ועורר סנסציה בין-לאומית. אבל גם התנגדות מרה.

לטימרמן קרה דבר בלתי מתוכנן לחלוטין: שלא בטובתו, ובוודאי מבלי להתכוון, הוא צנח על אמריקה בדיוק בתקופת המעבר מן האידיאליזם הנאיבי של ג'ימי קרטר אל האידיאליזם האגרסיבי של רונלד רייגן. זה היה המעבר אשר הכריע את מהלך המלחמה הקרה בין מערב למזרח.

קרטר קיווה להקטין את מרכזיותה של המלחמה הזו, באמצעות דיאלוג והגבלת מירוץ החימוש. הוא רצה להכניס פקטור חדש ליחסים הבין-לאומיים: זכויות-אדם. בנאומו המרכזי הראשון על מדיניות חוץ הוא הודיע, כי מעתה ואילך ארה"ב לא תעמוד אוטומטית לימין כל רודן ימני ברוטלי, רק מפני שהוא משמיע הכרזות אנטי-קומוניסטיות. היא תבחן רודנים כאלה על-פי יחסם לאזרחיהם.

ארגנטינה נעשתה עד מהרה מקרה-מבחן לדוקטרינת קרטר. הכת הצבאית נשבעה אמונים למאבק נגד הקומוניזם הבין-לאומי - אבל ניהלה את מה שכונתה "המלחמה המלוכלכת" נגד אזרחיה. אלפים רבים, כנראה עשרות אלפים, נעלמו ללא עקבות. לחלק מהם היה כמובן קשר למלחמת הגרילה, ולוחמי הגרילה לא התכוונו לכונן דמוקרטיה ליברלית, אלא משטר קומוניסטי קשוח.

אבל לגנרלים לא היה איכפת כלל אם במאבקם נגד הגרילה הם גם מטאטאים מרחובות בואנוס-איירס אלפי צעירים, שעוונם הכבד ביותר היה שייכותם לעולמה של האינטליגנציה. מעשי האכזריות ב"מלחמה המלוכלכת" היו קיצוניים גם בקני-המידה הלא-נדיבים של אמריקה הלטינית.

הקורבן העיקרי של מדיניות קרטר באמריקה הלטינית היה משטרה המושחת של שושלת סומוסה בניקרגואה. את מקומה של השושלת תפס באמצע 1979 משטר שמאלי, פרו-קובאני ואנטי-אמריקני. "נפילת ניקרגואה" היתה חטא בלתי נסלח של קרטר, לא רק בעיני הימין, אלא גם בעיני חלקים גדולים של קהיליית הביטחון האמריקנית. הקריאה למנוע ניקרגואה שנייה מילאה את החלל הפוליטי. אמריקנים - גם אלה הממעטים בדרך כלל להתעניין בעולם החיצון - ראו במאבק המתפתח על אמריקה המרכזית (צפונה מפנמה ודרומה ממקסיקו) צומת-דרכים גורלי בשביל מדיניות החוץ האמריקנית.

נושאת הדגל של הימין בעניין הזה היתה היסטוריונית מאוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון, ג'ין קרקפטריק. היא פירסמה שתי מסות ארוכות בכתב-עת יהודי בניו-יורק, שבו אמרה בגלוי כי ארה"ב חייבת להעדיף דיקטטורים ימניים על פני השמאל, גם אם השמאל מגיע לשלטון באמצעים דמוקרטיים. מסופר כי רייגן, שלא היה ידוע ביכולת הריכוז שלו או בחיבתו למסמכים ארוכים, קרא בעיון רב את מאמריה של הפרופסור מוושינגטון, התלהב מתוכנם, והזמין אותה לפגישה. אחרי שנבחר לנשיא, רייגן מינה את קרקפטריק לשגרירה באו"ם, והיתה לה השפעה פוליטית ניכרת.

קרקפטריק הציעה לעשות אבחנה בין שני סוגים של רודנויות: בין רודנויות "טוטליטריות" של השמאל, כמו זו הסובייטית; ובין רודנויות "אותוריטריות" של הימין, כמו זו של פרנקו בספרד, או הגנרלים של ארגנטינה. בשתיהן אין חירות פוליטית, אבל ההבדל - אמרה קרקפטריק - הוא במידת החירות הכלכלית שהן מעניקות. בשמאלית אין חירות, בימנית יש. במקום שיש חירות כלכלית תהיה יום אחד גם חירות פוליטית, כפי שהוכיח המקרה של ספרד. ממילא, יש להתייחס בסלחנות הרבה יותר גדולה אל רודנים ימניים, מה גם שהם עוזרים לארה"ב במלחמה נגד הקומוניזם. הואיל וקרקפטריק קנתה מידה של מומחיות אקדמית בענייני ארגנטינה, היא הטעימה במיוחד את המקרה הארגנטיני.

במובן הזה, טימרמן היה צרור של חדשות רעות. כאשר האיש פתח את פיו, הקרקע נשמטה מתחת לרגלי קרקפטריק ורייגן. טימרמן נעשה משנואי-נפשו הגדולים של הימין, בייחוד הימין היהודי. מערכה מקיפה נפתחה להבאשת ריחו ולהפרכת סיפוריו.

בניגוד לישראל, באמריקה היו לטימרמן בעלי ברית ומעריצים. כנגד כל עימות פומבי עם אנשי רייגן, הוא היה יכול להתרווח על כורסה בטרקלינים האוהדים במעלה הצד המערבי של מנהטן ולקבל חיזוק, שלא לומר אהבה. עוצמתו של טימרמן הגיעה כנראה לשיאה יום אחד באביב 1981, כאשר ועדת החוץ של הסנאט התכנסה לדון במינויו המוצע של עוזר מזכיר המדינה לענייני זכויות האדם, כהונה חדשה שהמציא ג'ימי קרטר, אשר נועדה לכפות על הדיפלומטיה האמריקנית שיקולים של מוסר וצדק. בהתחכמות צינית, ממשל רייגן החליט להציע לכהונה הזו היסטוריון ימני, ארנסט לפיבר, אשר האמין כי מדיניות זכויות האדם הטובה ביותר היא התעלמות גמורה מזכויות אדם כאשר אין הן מתיישבות עם האינטרסים של ארה"ב. המינוי התקבל בהלם לא רק בשמאל האמריקני, כי אם גם בין מתונים ואנשי מרכז.

חדר המליאה של ועדת החוץ היה איפוא מלא מפה לפה לקראת השימוע. ואו-אז, במחווה תיאטרלית, נכנס אל החדר חאקובו טימרמן. רוב הנוכחים קמו על רגליהם והריעו לו. אנשים שנכחו במעמד הזה אמרו אחר-כך, כי המחווה הזו לבדה מילאה תפקיד חשוב במה שקרה אחר-כך: אף כי בסנאט היה רוב רפובליקני, ועדת החוץ הצביעה נגד מינוי לפיבר. זה היה המינוי הבכיר היחיד של ממשל רייגן אשר נדחה על הסף. טימרמן אומנם לא היה אזרח אמריקני, אבל הוא היה שקול כנגד דיוויזיה. על ראשו של האיש ריחפה הילת קדוש מעונה, אשר ליוותה אותו באשר הלך.

"נאסיס, נאסיס", הוא קרא לא היה עניין טבעי יותר בשביל טימרמן, ובעצם גם בשביל העניינים שלמענם לחם, אילו החליט להעתיק את מגוריו למנהטן. השתתפותו במעריב הגיעה אל קיצה הדיסקרטי, ללא ריב פומבי; וגם ידיעות אחרונות כבר לא היה להוט. זה היה הזמן שבו פגשתי את טימרמן בפעם הראשונה, בסוף 1980. הלכתי אל דירתו הנאה ברחוב טאגור בנווה-אביבים, כדי לדבר איתו על הנושא החביב ביותר עליו, "סטנדרטים כפולים" שמחיל הימין על משטרי דיכוי. "אני יהודי גאה וציוני גאה", אמר לי טימרמן כאשר נפגשנו, וחזרנו ונפגשנו. "ישראל היא ביתי, וכאן אני מתכוון לחיות". לפי זכרוני שאלתי אותו מה יקרה אם תחזור ותיכון דמוקרטיה בארגנטינה. האם לא יחזור לשם? הוא השיב חד-משמעית: "לא. אני אסע לביקור - אבל חיי הם כאן". שניים מבניו שירתו בצה"ל, ואחד מהם, אורי, למד איתי באוניברסיטת תל-אביב. אז לא ידעתי אפילו ששמו הארגנטיני הוא "חאבייר". הוא מעולם לא הציג את עצמו אלא כאורי, ואני זוכר אותו כנבון, שקט ועצוב, בייחוד אחרי שתכפו והלכו ההתקפות על אביו.

תל-אביב, למרבה העצב, נעשתה מקום גלות בשביל טימרמן, שלא דיבר כלל עברית. הגלות נעשתה ללא נשוא ביוני 1982, כאשר התחילה מלחמת לבנון. זה קרה זמן קצר אחרי הפלישה הארגנטינית לאיי פולקלנד הבריטיים, אשר הניבה מלחמת דמים. טימרמן ראה אותם תהליכים בישראל. אריאל שרון, אז שר הביטחון, היה בעיניו בן-דמותם של הגנרלים הארגנטיניים. חמתו בערה בו להשחית.

אחרי הטבח בסאברה ושתילה הוא הלך לכיכר מלכי ישראל כמו רבבות ישראלים אחרים. רגע אחד, על רחוב אבן גבירול ליד קולנוע "גת", הוא נתקל במפגיני-נגד של הימין, שהניפו כרוז וקראו קריאות. טימרמן ניגש אליהם, וצעק, באנגלית במבטא לטינו-אמריקני כבד, "נאסיס, נאסיס", כלומר "נאצים, נאצים". זה היה מעמד פתטי.

במהירותו המסחררת של עיתונאי אמון על שעות אפס מתקרבות, טימרמן קפץ ללבנון, ועל יסוד מסעו כתב ספר קטן נגד המלחמה, שהופיע בארה"ב והעלה את חמתו של הממסד היהודי. בארץ, הספר השלים את המצור על טימרמן. הטלפון בביתו לא צלצל עוד, הוא ואשתו היפה והחכמה רישה לא הוזמנו לשום מקום. יום אחד סר טימרמן אל הקאנטרי קלאב של נווה-אביבים, שהוא היה חבר בו. הנוכחים - לא תגרני שוק, אלא בני מעמד בינוני צפון תל-אביבי - הגיבו כלפיו באיבה כמעט פיזית, והוא יצא משם נדהם ומובס. דירתו הפכה לבית-כלאו.

יום אחד טילפן אלי טימרמן, והזמין אותי לסעוד איתו ועם אשתו. אחרי שיחה כללית על המצב הוא פנה אלי פתאום, ושאל: "קרני, מה אתה חושב? האם אני צריך להישאר כאן, או לקבל את הזמנת חברי ולעבור לניו-יורק?" אני זוכר שנעתי באי-נוחות ניכרת על מושבי. טימרמן היה בן גילו של אבי, איש בעל תהילת עולם, ואני הייתי עיתונאי עול-ימים. לא חשבתי שאני צריך להשיא לו עצות על חייו. אבל הוא חזר ושאל, ולבסוף אמרתי לו: מר טימרמן, עליך לחיות בין אנשים המוכנים להאזין לך ולנהוג בך כבוד, או לפחות הגינות. סע לניו-יורק, סיים-נא את ימי העינויים האלה.

טימרמן לא התלבט כלל בתשובה. הוא אמר, "אתה טועה. אני אשאר כאן. אני לא אכנע".

זהירות מן השטן זמן קצר אחרי כן הזמין אותו השבועון המהולל "ניו-יורקר" לכתוב דיוקן של מלך ספרד חואן קרלוס. טימרמן ואשתו נסעו בשמחה למדריד. הדיוקן מעולם לא נכתב, זה היה כנראה "מחסום הכתיבה" הראשון של טימרמן, אחד מני רבים, שיחליש את רוחו בשנים הבאות. קיבלתי ממנו יום אחד מכתב קצר ממדריד (הוא כתב להביע תמיכה באקט-מחאה שלי נגד יחסי ישראל עם דרום-אפריקה, שעליו קרא בשבועון הניו-יורקי Village Voice). חודשים אחדים אחר-כך הגיע המשטר הצבאי בארגנטינה אל קיצו, טימרמן נסע לביקור - ונשאר. הפרידה מישראל נעשתה בקול ענות חלושה. לימים יגידו שהוא היה רק "גולה זמני" בתל-אביב, והתכוון תמיד לחזור לארגנטינה. אני יכול להעיד את ההיפך.

ב-1984 הוא הוזמן להיות העורך של עיתון ערב סנסציוני ששמו La Razon. זו היתה ידיעה משונה, בהתחשב בזה שהעיתון תמך בכת הצבאית, וגינה את טימרמן. אבל זה היה חאקובו טימרמן: אימפולסיבי, אגואיסטי, מפתיע, נחרץ, חסר פניות. הוא ידע תמיד לאן הוא הולך, גם כאשר התברר שהוא הלך בכיוון ההפוך.

תוכניתו להפוך את La Razon ל"ניו-יורק טיימס" של אמריקה הלטינית נחלה כשלון חרוץ, וטבעה בהפסדים עצומים. בריאותו התרופפה והלכה. אשתו המקסימה מתה עליו. הוא הוזמן להעיד במשפט מעניו, וארגנטינה כולה עצרה את נשימתה למשמע העימות בינו ובין הקלגס גנרל ראול קאמפס. הוא הוסיף לכתוב ולדבר מדי פעם, ופעם אחת הוא הרגיז במידה כזאת את נשיא הרפובליקה עד שהנשיא הגיש נגדו תביעת דיבה (והסיר אותה אחר-כך). סיפור חייו של חאקובו טימרמן ייצג כמה מן הדילמות וההכרעות החשובות ביותר של החיים היהודיים במאה ה-20. הדילמה הראשונה, שהוא לא השתתף בפתרונה, היתה נחלת הוריו. הם התגוררו בעיירה בפלך ויניצה באוקראינה, ששמה באר. באמצע שנות ה-20 הם הגיעו למסקנה, המוצדקת בהחלט, שמזרח אירופה אינה יכולה עוד להכיל את יהודיה. השאלה היהודית הרגילה היתה, "לאן".

באותו הזמן עצמו הציגו גם סבי וסבתי את השאלה הזו לעצמם. הם באו מאותו פלך באוקראינה שממנו באו הטימרמנים, מכפר קטן ששמו אוראטוב. סבי, ששמו היה נתן, כשם אביו של טימרמן, לא היה ציוני, ועל-פי המסופר גם הוא שקל להגר לארגנטינה (בסופו של דבר התערב בן-דודו של סבי, עסקן פועלים צעיר ומטורזן ששמו היה שקולניק, ושיכנע אותו לבוא לארץ ישראל. לימים שקולניק שינה את שמו לאשכול, ונהיה ראש ממשלה). יתכן שלטימרמנים היתה אותה דילמה עצמה. הם בחרו בארגנטינה.

הדילמה הבאה של טימרמן היתה טמיעה או שמירה. כמו רוב בני זמנו הוא ביכר טמיעה, שיש איתה קצת שמירה. הדילמה הבאה היתה גובה הפרופיל הציבורי של יהודי בארץ קתולית אדוקה, שהיה בה לפחות משקע אנטישמי. טימרמן הגיע לבגרות בזמן שארגנטינה היתה הארץ החשובה היחידה בדרום-אמריקה אשר סירבה לנתק את יחסיה עם היטלר. אדרבה, היא עמדה איתו בקשרי מסחר הדוקים, ואחר-כך שימשה מקלט לפושעי מלחמה נאציים.

יצר-השיור היהודי המסורתי חייב זהירות גדולה מזו שגילה טימרמן, ואומנם הממסד היהודי בארגנטינה נזהר מאוד. לימים האשים טימרמן את מנהיגי היהודים שהם נהגו כ"יודנראט", מועצות הזקנים שהנאצים הפקידו על הגטאות כדי לשפר את יעילות ההשמדה. זו היתה השוואה אכזרית וחסרת אחריות. אבל על טימרמן היה מקובל הכלל, "זהירות מן השטן".

הוא היה איש השש אלי-קרב, אם גם לא איש המסוגל להנהיג אחרים אל הקרב. הוא היה מבריק אבל לא-רציני, אמיץ אבל אנוכי, נחוש אבל חסר עקיבות. אילו ניתנה לו ההזדמנות לחיות שלושה מיני חיים בעת ובעונה אחת, אולי היה מצליח למצות את כישרונותיו העצומים. הואיל ונאלץ להסתפק במין אחד בלבד, לא היתה לו ברירה אלא לשלם את מחיר טעויותיו המרובות, ולראות את השפעתו מתנדפת ואת נוכחותו הציבורית נגוזה.

לפי העיתון הארגנטיני לה נאסיון, ימים אחדים לפני מותו התבקש טימרמן להספיד ידיד קרוב, משורר ידוע בלשון הספרדית. הוא אמר למראיין טלוויזיה, "גם אני מתתי". אולי התכוון להגיד שהוא מת עוד ב-1992, כאשר מתה רישה. בשבוע שעבר נטמן חאקובו טימרמן בבית העלמין "גן השלום" של בואנוס איירס.

התשובה לשאלת הפתיחה של הרשימה הזו כבר ניתנה: בלכתו, טימרמן משאיר אחריו בעולם נפח הגדול מגומחת קברו. לה נאסיון כתב עליו, כי הוא היה אחד האנשים "המבריקים והיצירתיים ביותר" שראתה ארגנטינה במאה ה-20 - לא מחמאה של מה בכך לילד יהודי מאוקראינה. אבל אני חשבתי על הצלחה אחרת של טימרמן. חייו נתנו טעם ותוקף להחלטתם של אווה ונתן טימרמן לעזוב את בית הוריהם על שפת נהר רוב, במערב פלך ויניצה, ולחצות את האוקינוס. ייסוריהם של יהודי העיירה באר, שממנה באו, לא התבזבזו על הילד הקטן הזה, שלמד לקמוץ אגרוף, ולא להתכופף ברוח.« יואב קרני « לאסיר יש כבר שם, ולתא יש מספר « כשהיה ילד שכשך את רגליו במי נהר רוב באוקראינה. כשגדל הוא עזר להעלות ולהוריד ממשלות על גדות נהר ריו דל פלאטה בארגנטינה. הגנרלים השליכו אותו לבית סוהר סודי ונעצו אלקטרודות באשכיו. הוא נעשה הגיבור הידוע ביותר של ההתנגדות למשטר, שהנחיל לעולם את המושג "המלחמה המלוכלכת". דווקא ממשלת ימין ישראלית השיגה את שחרורו - אבל בבואו לארץ, הבן האובד הלך לאיבוד פעם נוספת. באמריקה, לעומת זאת, הוא הורם למעלת קדוש מעונה. הוא עשה תמיד את ההיפך ממה שלימד הניסיון את היהודים. היהודי של המאה ה-20, חאקובו טימרמן, מת בשבוע שעבר בבואנוס איירס