איש המאה פרנקלין דלאנו רוזוולט, מציל המערב

ב-4 במארס 1933, ביום של רוח עזה וערפל סמיך, ניסה צעיר אמריקני בן 19 להגיע אל גבעת הקפיטול. הוא רצה להאזין לנאום ההשבעה של הנשיא החדש, פרנקלין דלאנו רוזוולט. מאחר שלא היה לו כרטיס הוא נאלץ לטפס על עץ, ולצפות בנעשה מעל ראשי הקהל העצום. את ענפי העץ חלקו עמו אשה בבלואים, גבר קשיש בטלאים, ונערה אדומת-שיער. כאשר ירדו הארבעה מן העץ בסוף הנאום שמע הצעיר את הנערה אומרת: "אני חושבת שנחיה".

המלים האלה, או דומות להן, נשמעו באותו היום מחוף אל חוף. אחרי שלוש שנים של חדשות קודרות מאין כמותן, הם שמעו סוף סוף את מנהיג ארצם מדבר בגילוי לב, באומץ, במלים בוטות, ובמיוחד בהשראה. הם שמעו אותו אומר מלים הראויות אולי להיות המוטו של המאה ה-20, לא רק באמריקה. "ארצנו הגדולה סבלה כאשר סבלה, היא תקום על רגליה ותשגשג. ולפיכך, הרשו לי תחילה להטעים את אמונתי הניצחת, כי הדבר היחיד שמפניו עלינו לפחד הוא הפחד עצמו - אימה חסרת שם, היגיון והצדקה משתקת את המאמצים הנחוצים להפוך נסיגה להתקדמות".

ספק אם היתה עוד דוגמה אחת במאה ה-20 שבה שמונה מלים - "הדבר היחיד שמפניו עלינו לפחד הוא הפחד עצמו" - הפיחו כל-כך הרבה תקווה בכל-כך הרבה לבבות. איש לא היה מעלה על דעתו בשעה ההיא, שנושא הדברים יכהן בנשיאות 12 שנה - יותר מכל אחד מקודמיו, ויותר מכל אחד מיורשיו. איש לא היה מעלה על דעתו, שבסוף כהונתו, כאשר אש החיים כמעט כבתה בלחייו, הוא יוריש לבא אחריו מעצמת-על אדירה, שגורל המין האנושי מוטל בידיה.

בנאום מפורסם אחר שלו אמר רוזוולט: "יש מחזור מסתורי בחיי אנוש - יש דורות המורגלים בקבלה מסיבית, ויש דורות המורגלים בנתינה מסיבית. לדור הזה של אמריקנים יש פגישה עם הגורל". כאשר אנחנו מתבוננים בביוגרפיה של רוזוולט, קשה להימנע מן המחשבה שלו עצמו המתינה "פגישה עם הגורל". מה, למשל, היה קורה אילו נבחר לסגן נשיא ב-1920, כאשר היה

מועמד מפלגתו? או שהיה מתמודד על הנשיאות עצמה ב-1924, כפי שתכנן? או שלא היה לוקה בפוליו, ומאבד את כושר ההליכה שלו, בגיל צעיר ובשיא פעילותו?

רוזוולט, כמו צ'רצ'יל, נועד להיות מנהיג לעת קטסטרופה. בניגוד לצ'רצ'יל לא היה לו כל מושג מה הוא יעשה בכוח פוליטי. ב-1932, כאשר מועמדותו לנשיאות התחילה להסתמן, העיתונאי הגדול ביותר באמריקה בימים ההם, היהודי וולטר ליפמן, הביע ביטחון, שרוזוולט יהרוס את עצמו לפני שתינתן לו אפילו ההזדמנות להתמודד. "עד כמה מעוט-שכל הוא האיש הזה... ללא תפישה ממשית של ענייני ציבור וללא אמונה כלשהי... איש נעים, שהיה רוצה להיות נשיא, אף כי אין לו שום סגולה חשובה המכשירה אותו לתפקיד".

רוזוולט היה בן-טובים ממשפחה ניו-יורקית מיוחסת (בן דוד רחוק שלו, טדי רוזוולט, היה נשיא ארה"ב 30 שנה לפניו), וקשריו האישיים והפוליטיים העניקו לו עוד בגיל 30 כהונה בכירה למדי בממשל - האיש מס' 2 במשרד הימיה, בימים שבהם לארה"ב עדיין לא היה משרד הגנה מאוחד. רוזוולט היה שייך לקבוצה דמוגרפית ותרבותית, שבעיני חבריה שירות ציבורי היה הן עניין של ייעוד והן עניין של זכות טבעית. הם לא נועדו להנהיג, או לחצות נהרות סואנים. תפקידם היה "לאפשר" את שגשוגה של אמריקה, אגב מינימום של התערבות בפעילותם של כוחות השוק והטבע האנושי.

מה בדיוק איפשר לפרנקלין רוזוולט להשיל מעליו את אדרת "המאפשר", ולהפוך למציל לאומי? לבנות את הגשר המטאפורי על הנהר הסואן? סיבה מרכזית לטרנספורמציה של בן-הטובים קל-הרגליים היא מחלת הפוליו, אשר פקדה אותו בהיותו רק בן 39. החברה של זמנו היתה הרבה פחות סלחנית כלפי מומים, בייחוד מומיהם של אנשי-ציבור. הפוליו גילה ברוזוולט כוחות פנימיים בלתי רגילים. את 34 השנה הבאות של חייו הוא יבלה בחישוקי ברזל. משותק ממותניו ומטה, רוזוולט ידע משהו על מגבלות אנושיות, והתחיל ללמוד את ערכה של אמפתיה כלפי חלשים ונרדפים. כאשר חזר אל מרכז הזירה, כמושל מדינת ניו-יורק, ב-1928, זו לא היתה כניסתו של בן הטובים המטורזן. שום דבר לא הוגש לו עוד על מגש של כסף.

כאשר התחיל השפל הגדול, בעקבות ההתמוטטות הפיננסית של 1929, רוזוולט לא היה מסוגל לקבל את גישת ה"לא-תעשה" הקלאסית של הממשלה, טבועה בחותם ה-laissez-faire ו"היד הנעלמה". באחד מנאומיו, רוזוולט עשה השוואה חדה כאיזמל בין הפילוסופיה השלטונית שלו, אשר גרסה התערבות בכלכלה לעת משבר, ובין זו של הימין האמריקני, שגרסה פסיביות. "טובה המעידה התקופתית של ממשלה, החיה ברוח של נדיבות", הוא אמר, "מן האי-עשייה הקבועה של ממשלה, החנוטה בקרח של אדישותה".

המשבר של תחילת שנות ה-30 לא היה סתם משבר כלכלי אלא משבר סיסטמי. שיורה של הדמוקרטיה התעשייתית היה מוטל על כפות המאזניים. אמריקה היתה קרובה במידה מעוררת השתאות לרדת מנכסיה הכלכליים, להפסיד את חירויותיה הפוליטיות, ולצלול אל תוהו-ובוהו חברתי. שלושה חודשים מסחררים אחרי השבעתו - אלה "מאה הימים" המפורסמים של רוזוולט - וולטר ליפמן, האיש שכל-כך הקל ראש בתבונתו ובאומץ לבו של רוזוולט, כתב: "ארצנו, אשר איבדה את אמונתה בכל אדם ובכל דבר, חזרה וזכתה בה".

מדהים לחשוב כיום, כי הרבה מאוד אנשים באמריקה, ובהם רציניים ויודעי-דבר, חשבו שרוזוולט מתכוון להחליף את הרפובליקה הדמוקרטית בדיקטטורה אישית, "כמו באירופה". ביתרון הפרספקטיבה ברור לכל המתבונן, כי הם לא הבינו מה מונח על כפות המאזניים. השאלה לא היתה של חוקים, של תקנות ושל הגדרת סמכויות שלטון (חשובים העניינים האלה כאשר יהיו).

השאלה היתה אם אמריקה תוסיף להיות מגדלור של תקווה ומנוע של שגשוג.

מאחר שאני מאמין - בשום פנים לא גילוי נועז של מקוריות מצידי - כי אמריקה היא מתנת אלוהים למין האנושי, ממילא אין זה מפתיע שאני מציע את פרנקלין דלאנו רוזוולט ל"איש המאה ה-20". אמריקה אינה "מתנת אלוהים" מפני שהיא מושלמת - חייתי בה די שנים כדי לדעת עד כמה היא רבת-פגימויות. היא אינה "מתנת אלוהים" מפני שהיא ראויה לחיקוי סיטוני וחסר אבחנה - אין היא ראויה לחיקוי כזה, ואנשים חושבים ואחראים חייבים להימנע מחיקוי נפסד של צורות חיים ותבניות מחשבה, של מטריאליזם ושל הדוניזם.

אמריקה היא "מתנת אלוהים", מפני שהיא הציעה לעולם הישן - הנרקב, המסוכסך ללא תקנה, המתבוסס בדמם של מיליונים, ונתון לשרירות לבם הגחמנית של עריצים - חוף מבטחים. לא רק "מקלט-לילה", כפי שרצה הרצל להעניק ליהודים במזרח אפריקה, אלא מקלט לדורות.

בין 1880 ל-1910 הצליחו שני מיליון יהודים מזרח אירופיים לחלץ את עצמם מרוסיה הצארית, ולעלות על חופי אמריקה. גם אם שיעור ההתבוללות התרבותית, החברתית ואפילו הדתית של היהודים האלה היה ניכר, אמריקה היא שהצילה את הציוויליזציה שלהם.

אין טעם להגיד, שרוזוולט ידע מראש מה הוא עומד לעשות, או שהיתה לו תוכנית מפורטת. טענה כזאת תקטין, לא תגדיל, את שיעור הישגיו. אילו היה איש דוגמטי, המוכן לצעוד דרך קירות, הוא לא היה חוזר ונבחר לנשיא ארבע פעמים. הוא היה פוליטיקאי לעילא ולעילא, איש אשר מדד לא פעם את כיוון נשיבתה של הרוח לפני שקיבל החלטות; איש שהיה אומר את האמת באופן סלקטיבי, ורק אם חשב שהיא נחוצה. אבל מן הגלריה הענפה של אנשי המאה ה-20, הוא מן המעטים שאפשר לטעון כי לא היה להם תחליף.

צריך להגיד כמה מלים על רוזוולט והיהודים, מפני שסוף סוף הוא מוצע כאן ל"איש המאה היהודי". יש לפחות שלושה עניינים, היכולים לעורר אצל יהודים רגשות מעורבים כלפי רוזוולט:

הפסיביות כלפי השמדת יהודים באירופה בזמן השואה, ההתנהגות האוהדת שלו כלפי המשטר הפרו-נאצי בצרפת ("ממשלת וישי"), והתייצבותו נגד מטרות הציונות.

פרשת וישי היא המשונה והמכאיבה ביותר. לא זו בלבד שהוא הוסיף להכיר בממשלת וישי אפילו אחרי הצטרפות אמריקה למלחמה בהיטלר, אלא שאחרי הפלישה האמריקנית לצפון-אפריקה, בסוף 1942, הוא מינה תומכי וישי מובהקים לעמדות שליטה ופיקוח במרוקו ובאלג'יריה. הם הוסיפו לדכא את היהודים, להחזיק אותם במחנות ריכוז ולשלול את זכויותיהם האזרחיות. יש עדות, שהנשיא עצמו דיבר באוזני אנשי וישי לטובת הגבלה של זכויות היהודים בצפון-אפריקה ובאירופה אפילו אחרי שיושג הניצחון על גרמניה. הוא אפילו הצדיק את תלונות הנאצים על "עודף של יהודים" במקצועות החופשיים בגרמניה לפני 1933.

אלה דברים מעוררי חלחלה, ואי אפשר לסלוח עליהם. אבל מוטב גם לזכור, שחלקם של יהודים בממשל רוזוולט היה גדול לאין שיעור מחלקם באוכלוסיה האמריקנית. שר האוצר שלו היה יהודי. הוא מינה יהודי לבית המשפט העליון. יהודים מילאו תפקידי ביצוע חשובים בדרג הבינוני של ה"ניו דיל", התוכנית הנועזת שלו לחילוץ אמריקה מן השפל הכלכלי. יהודי מפורסם, ברנרד ברוך, היה מיועציו החשובים. אין סיבה להניח שרוזוולט היה אנטישמי פתולוגי, אבל הוא ספג באופן בלתי נמנע אנטישמיות בסיסית, תרבותית וחברתית, שהיתה חלק טבעי של חיי אמריקה בימים ההם, והוסיפה להיות ניכרת אצל פוליטיקאים אמריקניים כמעט עד זמננו (ריצ'רד ניקסון היה אחד מהם, מה שלא הפריע לו למנות יהודי למזכיר המדינה, ולהציל את מדינת ישראל מחורבן ב-1973).

עמדת רוזוולט כלפי הציונות התבטאה בפגישתו עם המלך אבן-סעוד בפברואר 1945, על סיפונה של אוניית מלחמה אמריקנית בתעלת סואץ. המלך הפציר בנשיא שלא לתמוך בכינון מדינה יהודית בארץ ישראל, אלא לפצות את היהודים טריטוריאלית באירופה, על חשבון מדכאיהם. רוזוולט, על-פי פרוטוקול השיחה, אמר למלך, כי "הוא מבקש להבטיח להוד מלכותו, שהוא לא יעשה דבר לטובת היהודים נגד הערבים, ולא ינקוט כל צעד שיהיה עוין לעם הערבי".

לימים, יועצי רוזוולט ניסו ללמד עליו סניגוריה, ולייחס את הדברים האלה לחולשת הדעת ולחולשת הגוף של ימיו האחרונים (הוא מת שבעה שבועות אחר-כך). באופן הזה תוארה גם ועידת הפיסגה הרת-האסון שלו עם סטאלין ועם צ'רצ'יל בילטה, ימים אחדים לפני פגישתו עם אבן-סעוד. בילטה הוא הסגיר את מזרח אירופה לידי ברית המועצות, והפגין כושר שיפוט לקוי.

כמעט מכל בחינה אפשרית אפשר להגיד על רוזוולט שהוא מת "בזמן". כוחו הפיזי, האינטלקטואלי והמוסרי לא היה עומד לו להנהיג את המערב במלחמה הקרה. מותו גם הסיר את הסכנה שאמריקה היתה מסכלת את תוכנית החלוקה, או נמנעת מלהכיר במדינת ישראל.

אבל הדברים האלה אינם יכולים להפחית מגדולתו הפוליטית והאישית. רעייתו אלינור רוזוולט, בעצמה מקור של השראה למיליוני אמריקנים, אמרה עליו פעם: "מעולם לא הכרתי אדם, אשר העניק לזולתו תחושה גדולה יותר של ביטחון. אני מעולם לא שמעתי אותו אומר כי הוא נתקל בבעיה שבני אדם אינם מסוגלים לפתור". במובן הזה - הצירוף של אופטימיות נצחית ושל מעשיות צרופה - רוזוולט הוא הסמל הגדול ביותר של הצלחת אמריקה. הוא הקליימקס הטבעי של התהליך שהתחילה 400 שנה לפניו אליזבת הראשונה. ביניהם קם והיה תור הזהב של הציוויליזציה האנגלו-סאקסית.« יואב קרני « איש המאה פרנקלין דלאנו רוזוולט, מציל המערב « הוא קיבל את אמריקה ב-1933 במצב של התפרקות וייאוש. 12 שנה אחר-כך, הוא העביר ליורשו מעצמת-על משגשגת, המנצחת הגדולה של מלחמת העולם השנייה. בעיני יריביו המרים מבית הוא היה "דיקטטור פשיסטי", אבל הם לא הבינו, כי לבן-הטובים מניו-יורק היתה "פגישה עם הגורל"