מותו של אדם וירטואלי

פנים רבות לקיום הווירטואלי. רבות מאוד. המשתמש הממוצע מקליד ססמאות לשם קבלת הדואר האלקטרוני שלו, כניסה לאתרים החביבים עליו, ביקור במאגר מידע בתשלום ומה לא. הוא קונה משהו מדי פעם, נרשם פה ושם, מקים אתר קטן עם כמה תמונות לחברים. ויום אחד הוא מת. לא וירטואלית, בעולם האמיתי, בשר ודם הופכים מאכל לרימה ותולעה.

וברשת הוא עדיין חי ובועט. המשפחה יושבת שבעה אבל הדואר האלקטרוני מגיע כסדרו ותיבת הדואר אצל ספק האינטרנט מתחילה לעלות על גדותיה. עוד שתי תיבות דואר מבוססות ווב חולפות על פני ה-quota, כמות הדואר המותרת, וסוגרות שערים. הודעות מיותמות מחכות ב-ICQ.

כל מי שחווה פטירה של אדם קרוב יודע שנוסף על הצער והגעגועים יש מטלות, המון מטלות. חברה קדישא, מצבה, מודעות בעיתונים, התרוצצות עם תעודת הפטירה מדלת לדלת. העולם החדש מספק למשפחת הגולש המתמיד עוד שלל משימות חדשות ולא נעימות. זה עולה במעט כסף ובהמון זמן.

איש אחד שנפטר לאחרונה הותיר לי את המשימה המפרכת של טיפול בשרידי העולם הווירטואלי שלו. חשבתי שיהיה קל, זה לא היה.

השלב הראשון היה פנייה לספק האינטרנט. מתקשרים, מבטלים וזהו זה. אבל זה לא היה כל כך פשוט. אנשי השירות אצל ספק האינטרנט, מהגדולים בישראל, התעקשו לקבל פרטים. "למה אתם סוגרים את החשבון?". מסתבר שהתשובה "בעל החשבון נפטר" לא הספיקה. הם ניסו לשכנע שמישהו מקרוביו אולי יוכל ליהנות מהתנאים המיוחדים של החשבון, שנפתח בעלות נמוכה במהלך מבצע. אחרי צרור צעקות חד הבינו שהעניין לא עומד לדיון ונכנעו.

"מה לעשות עם הדואר האלקטרוני?" שאלו. בזבזתי כמה רגעים מהשבעה להיכנס לרשת כדי להוריד את יתרת הדואר האלקטרוני.

האיש היה חובב גדול של ICQ. כמה עשרות שמות ברשימה, חלק לא קטן מהם מהבהבים בצהוב. נסיון ראשון לשלוח הודעה מרוכזת על מותו נכשל. השרת של ICQ לא עמד בזה. זיהיתי כמה שמות מוכרים מהעולם האמיתי והשארתי הודעות על מועד ומקום הלוויה והשבעה.

האחרים יחכו עוד כמה ימים. בתיבת הדואר היו המון המון רשימות תפוצה. כמה אי-מיילים פרטיים נענו בהודעה קצרה על מות האיש, וכתובת אי-מייל אחרת למשלוח דואר בעתיד באם יעלה צורך כלשהו. טעות מספר אחת.

את רוב הדואר האיש קיבל דרך ביגפוט, שירות קידום דואר. שלוש הודעות נדרשו עד שהתמיכה של ביגפוט סיפקה את הסיסמא. הפניתי את הדואר לכתובת הפרטית, מאחר שהחשבון אצל ספק האיטרנט המרגיז כבר לא יהיה קיים בעוד כמה שעות. טעות מספר שתיים.

הבלאגן האמיתי התחיל אחרי השבעה. חברים התחילו לשלוח מכתבים מודאגים, לאן נעלמת? אז עניתי לכל אחד מהם. טעות שלישית ואחרונה. שעות ארוכות עוברות בהתכתבות עניפה עם כל קצווי העולם. כולם שואלים שאלות. מה קרה? מתי? איך? מה הוא הרגיש, חשב, אמר, עשה רגע לפני, שבוע לפני. אנשים שלא היכרנו שולחים מכתבים ספוגי געגועים לאיש שחלקם לא פגשו מעולם. המשפחה מחוייבת לפתע להתכתב עם הזרים, להכיר בצערם, לתת תשובות.

הקצב מהיר בדרך כלל, אבל פתאום, אחרי חודשיים, עולה קשישה מאלסקה ומספרת סיפור ארוך על היכרות וירטואלית על בסיס תחביב הנגרות המשותף. היא מאריכה בסיפורי תכנון שולחנות משותפים. אחרי זמן לא ארוך איבדתי סבלנות ועברתי לנוסח אחיד שנשלח לכל מי ששלח דואר. ביקשתי בנימוס שיימנעו מלשלוח הודעות נוספות.

רשימות התפוצה היו עניין מורכב יותר. לכל אחת מהן סיסמה אחרת, ובלתי אפשרי לבטל את כולן. חלקן ממשיכות להגיע עד היום לכתובת הדואר שכבר מוציאה הודעה אוטומטית האיש נפטר, אנא הימנעו ממשלוח דואר נוסף. הפעם, למודת קרבות מהסברים אינספור - לאנשים שלא שמעתי עליהם מעולם, לא השארתי כתובת. מת. זהו. אין כתובת לשאלות. כמו בחיים.

חברה אחת, מ-ICQ וגם מהחיים, קפצה לבקר וטיפלה בחברים מהרשימה. הודיעה לכולם שהוא איננו, מסרה להם את בקשת המשפחה שיימנעו מהטרדות וטלפונים. המשפחה עסוקה דיה בטיפול בעולם האמיתי.

אתר האינטרנט של האיש נותר על תילו, מזכרת מקאברית בחיותה לזמן שהיה איתנו. הוספתי הערה קצרה באתר על מותו ומחקתי את כתובת האי-מייל. הניסיון יענה את הכל.

חיפוש קצר במנגנון חיפוש העלה שהאיש היה מקושר היטב. הודעות נשלחו למנהלי האתרים. כדאי לוותר על הקישור או לפחות לציין שהאיש נפטר. סיבוב קצר בפורומים שאהב גילה שגם שם מחפשים אותו בקדחתנות. שוב השארתי הודעה קצרה. היה מעניין לגלות את הדברים בהם עסק. לא תמיד מה שציפינו ממנו, אבל את הסגנון היה קל לזהות, אפילו תחת כינויים משונים שבחר לעצמו בדרך.

למדתי המון על הנפטר. ההיסטוריה של ICQ הפכה מתכונה טכנית של מוצר פופולרי לדרך חדשה ומפתיעה לגלות דברים חדשים על מי שכבר איננו. לא תמיד מדובר בדברים נעימים דווקא. גם בדואר האלקטרוני יש מקום כזה, ספריית "Sent Items" שעוד לא קראתי את כל מה שנמצא בה. אולי לעולם לא אקרא.

למדתי שצריך להיות זריזים, לקפל את הקצוות במהירות קרוב ככל האפשר למועד הפטירה, מפני שבכל פעם שמגיע דואר תמים שדורש בשלומו ומאזכר את המכתב האחרון ששלח, הלב נשבר שוב. גיליתי שאי אפשר למנוע את המכה ממי שקיבל את ההודעה בדואר האלקטרוני, שכן הודעת פטירה כזו היא חץ שלוח אל איש תמים שמבלה זמן שגרתי אל מול המסך, אבל כך זה גם בחיים הלא-וירטואליים, מן הסתם.

לא סגרתי את כל הקצוות, מפני שאי אפשר. למרות יכולות טכניות גבוהות וחפירה נמרצת בהיסטוריה של ICQ ושל הדפדפן לא גיליתי את כל המקומות בהם ביקר ואת כל האנשים שפגש בדרך. רק חלק מהם יודעים שהוא נפטר, עבור אחרים הוא פשוט נעלם יום אחד, כמו בלעה אותו האדמה. בעצם, זה בדיוק מה שקרה.

הרגע הקשה מחכה בקצה הדרך. ההבנה והפרידה מהישות הווירטואלית שממשיכה להתקיים במחשב שלי. למחוק אותו מרשימת הכתובות, לוותר על שמו ברשימת ה-ICQ הפרטית, רגע אחרי שקוראים פעם אחרונה את לוג השיחות, ונדמה כאילו עוד אפשר לשלוח הודעה למי שכבר אינו שם. וזה נגמר.

ינוח על משכבו בשלום.« רוני גלבפיש « מותו של אדם וירטואלי