כך אמר בשבוע שעבר נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, בפרשת עין חמד: "השאלה שנידונה בפני ביהמ"ש המחוזי היתה אם ניתן לעשות, בנסיבות המקרה, שימוש בהוראת סעיף 157 א' לחוק התכנון והבנייה. נחה דעתנו, כי לעניין העתירה המנהלתית, הונחה בפני ביהמ"ש המחוזי תשתית עובדתית מספקת המאפשרת הפעלת סמכות הקבועה בסעיף".
משמעות פסק דינו של ביהמ"ש העליון היא, שעל חברת החשמל לנתק את הזרם מקוטג'ים שנבנו בניגוד לחוק בפרוייקט עין חמד, אך מעבר לכך יש לקביעת ביהמ"ש העליון משמעות נוספת וחדשה: ביהמ"ש קיבל בעצם לראשונה את פרשנות הפרקליטות, לפיה ניתן לנתק מים וחשמל לא רק אם מבנה נבנה בניגוד לחוק, אלא גם במקרה שבו הדיירים משתמשים במבנה בניגוד לייעודו המאושר. במקרה זה, הדיירים משתמשים בדירות נופש כאילו היו דירות רגילות.
סעיף 157 א' קובע: "ראתה הרשות המאשרת (ועדה מקומית) כי בנייתה של יחידת דיור, מסחר, שירותים או תעשייה היוותה סטייה מהיתר, רשאית היא להורות לחברה (חברת החשמל) למנהל (בזק) או לספק (מים) למנוע או להפסיק מתן חשמל, שירותי טלפון או מים לפי העניין לאותה יחידה".
נקודה חשובה נוספת היא, שביהמ"ש קיבל את ההגדרה, שדירות נופש אינן דירות למגורים, ולכן אין להתיר לדיירים לגור בה במשך כל ימות השנה. אך לא רק זאת: ביהמ"ש הורה לנתק את זרם החשמל ואת זרם המים, למרות שהדיירים מתגוררים בדירות זה 9 חודשים.
עתה לא נותר אלא להרהר, איזו השלכה תהיה לפסק דין זה על פרוייקטים בעייתיים נוספים שעלו לאחרונה לכותרות, כמו למשל, פרוייקט המרינה בהרצליה, ופרוייקט סי אנד סאן בצפון תל אביב.
במקרה המרינה, מנסים היזמים למכור דירות מגורים כדירות נופש, ובמקרה סי אנד סאן הם מבקשים להשיג אישורים לדירות מגורים כאילו היו דירות נופש. אלא שעתה יעמוד מול ענייהם פסק דינו של ביהמ"ש העליון, שקבע כאן לראשונה, שדירת נופש אינה דירת מגורים, וגם אם נדמה שהרשויות לעיתים נרדמות על משמרתן - יש מי שעינו נשארת פקוחה.
הכל התחיל כאשר חברת "פינת חמד" לבניין החלה לבנות פרויקט בפארק עין חמד. בתוכנית בניין העיר (תב"ע) אמנם נקבע שיש לבנות במקום דירות נופש קטנות ששטחן אינו עולה על 50 מ', אך למרות זאת בנו היזמים קוטג'ים בני 4 קומות בשטח 230 מ"ר. זאת, למרות שעל פי תוכנית המתאר הארצית (תמ"א 31) מוגדר המקום כאיזור משאבי טבע, שהפיתוח בו אסור למעט לשם בניית מבנים לתיירות ולנופש. במודעות שפורסמו בעיתונים נכתב: "עין חמד, השכונה הפרטית שלך".
בעקבות עתירה מינהלתית שהגיש אברהם שקד מהחברה להגנת הטבע ב-96', הגיעה הפרוייקט לדיון מחודש בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, ירושלים, שקבעה שאכן הוכנסו בפרוייקט שינויים מהותיים, ולכן על היזם להגיש תוכנית חדשה למיתחם. עם זאת החליטה הוועדה המחוזית לאשר את הבניינים שכבר נבנו, במספר שינויים.
על החלטה זו הגישו נציג המשרד לאיכות הסביבה, מנחם זלוצקי, ונציג משרד התיירות, משה ריגל, ערר למועצה הארצית לתכנון ולבנייה. זו קיבלה את הערר וקבעה שיש להתאים גם את מה שכבר נבנה לייעוד המקורי - מלונאות. למרות החלטת המועצה הארצית, הצליחו היזמים להוציא מהמועצה האיזורית מטה יהודה "טופס 4", ואף החתימו עליו את היועץ המשפט של המועצה. עם חתימה זו מיהרו היזמים לחברת החשמל ודרשו חיבור לקוטג'ים. לחברת החשמל הם לא סיפרו שעל הטופס חסרה חתימתו של ראש המועצה האיזורית, מאיר ויזל, עובדה שאמורה היתה למנוע את החיבור.
ביום החיבור לחשמל הגיעו למקום 6 משפחות מתוך 7, בתקווה לקבוע עובדות בשטח. שקד, שראה את הכנות האיכלוס, פנה לפרקליטות המחוז ודרש צו למניעתו.
עו"ד מיכל ברדנשטיין מפרקליטות מחוז ירושלים, החליטה להתייחס לתיק במלוא החומרה, ודרשה מהוועדה המקומית להורות על ניתוק החשמל. פינת חמד פנתה לוועדת ערר, שדחתה אותה.
אחר כך פנתה החברה לביהמ"ש המחוזי, שדחה אף הוא את הבקשה למנוע את ניתוק החשמל.
השופטת יפה הכט, שבפניה הובא התיק, אמרה בפסק דינה: "כמי שהיתה מודעת מלכתחילה לייעוד הנכס לפי תוכניות המתאר ולמטרה לשמה קיבלה את ההיתר, לא היתה העותרת מלכתחילה רשאית לשווק את המבנים למגורים גרידא. עתה היא עושה שימוש ציני באיכלוסם, כדי להשתחרר מאחריותה כלפי רוכשי הדירות וכלפי הרשויות. העותרת אינה יכולה לבוא לביהמ"ש בחוסר ניקיון כפיים ולהתגדר בטענות שיהוי, כשהיא מודעת להליכים הננקטים, ומנצלת את פרקי הזמן ביניהם כדי לקדם את המטרה הפסולה שהציבה לנגד עיניה מלכתחילה.
"ככל שהעניין נוגע לרוכשי הדירות בפרוייקט, קשה לייחס להם תום לב, לאור תנאי ההתקשרות שלהם עם העותרת, לפיהם ידעו או היה עליהם לדעת, שהם רוכשים דירות שלא למטרה לה נועדו. העובדה שמי מהם נכנס לגור בדירה, אינה ממרקת את תום הלב שלו".
עוד אמרה השופטת: "סבורה אני כי את המילים 'דירות נופש' יש לפרש על פי התכלית העומדת ביסוד תוכנית המתאר, והיא לאפשר לכל הציבור הנאה מהן, ולא לשווק אותן כדירות מגורים".
השופטת הכט דחתה את הערר וחייבה את פינת חמד לשלם 5,000 שקל למדינה. עו"ד עודד אפיק ביקש לעכב את ביצוע ההחלטה, מאחר ולדבריו "אנשים מתגוררים בנכס". השופטת סירבה לבקשה. פינת חמד פנתה לביהמ"ש העליון, שקיבל כאמור את החלטת השופטת הכט והורה על ניתוק החשמל וניתוק המים.
עתה לא נותר ליזם אלא לפנות את הדיירים, להקטין את הדירות, להתאימן לייעודן המקורי וכן לבנות לובי, חדר קבלה, בריכת שחייה ושאר שירותים, שיהפכו את המקום למלון. באשר ליתרת השטח שטרם נוצל, יאלצו היזמים לתכנן תוכנית לבית מלון, וזאת מאחר ומשרד התיירות אינו מאפשר יותר בניית דירות נופש, לאחר שהיזמים ניצלו ניצול ציני את נושא דירות הנופש, ובנו דירות למגורים במקומות הרגישים ביותר במדינה.
בבימ"ש השלום בירושלים מתנהל כיום הליך נוסף נגד היזמים, שבו המדינה תובעת את ניתוק החשמל, איסור על השימוש בנכסים ומבקשת לאסור את המשך הבנייה.
בארגונים הירוקים אמרו השבוע: "אנחנו רוצים לדאוג לכך שהגבעה של עין חמד תהיה אנדרטה לכך, שיש בארץ חוקי תכנון שיש להקפיד עליהם. המסר ליזמים ולרוכשים בכל הפרויקטים הוא, שאי אפשר יותר לקבוע עובדות בשטח, ואחר כך לצפות לרחמי בית המשפט".« דליה טל « עין חמד: עלייתו של סעיף 157 « נשיא בית המשפט העליון החליט בפרשת עין חמד, שיש לנתק את החשמל מן השכונה, שיזמיה קיבלו היתר לבנות דירות נופש אך מכרו אותן כדירות רגילות * זהו אותו בית משפט שידון בסידרת הערעורים בפרשת המרינה בהרצליה * האירגונים הירוקים חוגגים ניצחון
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
