"תנו לי לשחק שודד דרכים מצולק"

רק לפני שש שנים הוא סיים את בית צבי והיום הוא במקום טוב באמצע בקרב השחקונה הצעירה בתאטרון. ליאור אשכנזי כבר לא בגדר פנים חדשות מבטיחות. הוא כבר מזמן פרע את השטר. בימים אלה הוא מופיע בתאטרון בית לסין ב"כולם היו בני" של ארתור מילר. התפקיד שממלא אשכנזי הוא השלישי בחשיבותו, אחרי אחרי תפקידיהם של יוסי פולק ומרים זוהר, שני אריות במה ותיקים. במשך היום הוא מצלם סרט ישראלי חדש, "איש החשמל" בבימויו של אלי כוהן. השחקנים הראשיים: מנשה נוי, אילת זורר וליאור אשכנזי. במקביל הוא עושה חזרות לסרט חדש נוסף שיצולם בחודש מאי: "חתונה מאוחרת", סרט ישראלי דובר גרוזינית. אשכנזי ורונית אלקבץ, שמשחקים בתפקידים הראשיים, לומדים עכשיו את הטקסט בגרוזינית.

רפרוף קצר על הביוגרפיה התאטרונית שלו מגלה שהגבר תכול העיניים ובעל השיער השטיני השופע הופיע ב"חלום ליל קיץ" של שקספיר, "תעלולי סקאפן" של מולייר ו"המלאך הכחול" בתאטרון באר שבע, וב"מי מפחד מווירג'יניה וולף", "ערפל", "כחול בוער" ו"כולם היו בני" בבית לסין.

נכון שיש עוד כמה שחקנים צעירים יפים ומוכשרים: סמי חורי, ניר לוי, נתי רביץ ואבשלום פולק. אבל לאשכנזי יש ערך מוסף של חיוך נכלם וכובש ומזג נעים שמשרה סביבו רוגע ונינוחות. בכלל, נראה שהוא אדם נטול דילמות. הוא זורם והחיים זורמים אתו.

מיד לאחר שסיים את בית צבי השתתף אשכנזי עם נתי רביץ, בן מחזור שלו, ב"נ.ב. חי או מת", הצגה שהריצו בבית צבי והמשיכו אתה ב"הבימה". מאז אין הוא מפסיק לעבוד.

לכן מצחיק וגם מטריד אותו שדווקא פרסומת של שלושים שניות לטלפון "נקסט", שבה הוא מכבב בימים אלה כשהוא פוסע לצדה של פעוטה המוסרת את הדובי שלה לקבצן ברחוב, היא שהחדירה אותו לתודעת הציבור. אבל אשכנזי לא מסתחרר. סרטי פרסומת הם לא כוס התה שלו. מדי פעם הוא עושה איזה סרט עם הבימאי שחר סגל, אבל מה שמרתק אותו והכי בוער לו לעשות זה תאטרון וקולנוע.

עשית די הרבה תפקידים בתאטרון, ופתאום פרסומת קצרצרה וכולם יודעים מי אתה.

"זה האבסורד. כולה 30 שניות ופתאום כזה רעש. זה לא פרופורציונלי. הראשונה הייתה פרסומת לקפה עלית, שגם עליה כולם דיברו".

אז איך אתה מרגיש עם כל הפרסום שנחת עליך פתאום?

"זה נראה לי דבילי, בסך הכול פרסומת. אתה לא משקיע בזה את נשמתך. אבל זה מחמיא".

שמעתי שכשגמרת את בית צבי הציעו לך לשחק את גיא ב"רמת אביב ג'", שעוד לא נולדה אז, ואתה סירבת. האומנם?

"עשיתי את הפיילוט לשני פרקים ראשונים, אבל הוצע לי אז לשחק בתאטרון וזה נראה לי חשוב ומאתגר יותר. גם ב'הפוך' הוצע לי תפקיד ראשי, היו כבר חזרות והכול, ואז הציעו לי לשחק את ליסנדר, המאהב ב'חלום ליל קיץ' בתאטרון באר שבע, והלכתי לשם".

אתה לא מצטער?

"זה לא מדבר אלי. אני גם לא הולך לתוכניות אירוח. הסוכנת הקודמת שלי כל הזמן שלחה אותי לאודישנים לסרטי פרסומת ולא התקבלתי. זה שיגע אותי. אמרתי: אולי אני שחקן לא טוב? וזה נורא תסכל. ואז תפסתי את עצמי: ממה אני מתוסכל? מפרסומות? והחלטתי שאני לא הולך יותר לפרסומות ולאודישנים. מי שירצה אותי, יקח אותי. ובאמת, אחרי כמה שנים שחר סגל, שעבדתי אתו בבית צבי, אמר: 'בוא תעשה', ועשיתי. פעם בשנה אני עושה אתו פרסומת".

עד כדי כך חשוב לך תאטרון?

"כן. אני פשוט יותר אוהב את זה, אלא אם כן יש משהו ממש מפתה, מסעיר ומרתק. אבל עד היום לא ויתרתי על שום הצגה בשביל טלוויזיה. ההפך - כן. גם קולנוע מעניין אותי. רציתי בכלל להיות שחקן קולנוע. שם יש פרסום, תהילה. לא היה לי מושג מה זה תאטרון".

מה זאת אומרת?

"בשכונת נווה יהושע ברמת גן, שם גדלתי, תאטרון נחשב תמיד למשהו כבד, רציני. זו שכונה של עולים, בתי קרקע ושיכונים, מין קבוץ גלויות כזה. זה הכין אותי לחיים. היינו שני ילדים. אחותי, המבוגרת ממני בתשע שנים, ואני גדלנו בחדר אחד. בתיכון למדתי שרטוט בניין באורט רמת גן. אחר כך עזבתי כי זה לא דיבר אלי ולא ממש הצטיינתי בלימודים. בשלב מסוים עברתי לקבוץ רגבים, ליד פרדס חנה. הייתי בתנועת נוער, בגרעין של הנוער העובד שהיה מיועד לשם".

אילו זיכרונות יש לך מהקיבוץ?

"אנשים מאוד חברותיים, מאוד סימפטים. זה קיבוץ של עולים מדרום-אמריקה, תוניסיה ואיטליה. הכול היה פתוח מאוד, לבבי. לא היה את הקטע של 'אנחנו מלח הארץ'. היה לי שם כיף. התקופה היפה בחיי. זה עיצב אותי. זה היה שונה מהמקום שממנו הגעתי, זה היה עולם חדש. זה היה לקום בבוקר וללכת לעבודה. בהתחלה עבדתי בגן ילדים כעוזר של הגנן. יצאנו עם הילדים לשדות הכותנה ושיחקנו אתם. אחר כך עבדתי ברפת, בחריש וגם למדתי בתיכון".

איך הגעת למשחק?

"תמיד הייתי כוכב. הייתי מארגן מסיבות כיתה ומופיע בהן. תמיד ידעתי שאלך לבית צבי. באתי לבית צבי כמו לוח חלק, בלי שום ידע בתאטרון. הייתי נורא מבויש. בצבא הייתי לוחם בחי"ר, נח"ל מוצנח. לא באתי מתאטרון צה"ל".

איך הרגשת בין כל השועלים הוותיקים שהגיעו מלהקות צבאיות ומ"תלמה ילין"?

"הייתי נבוך מאוד. כולם הגיעו עם המון ביטחון ועם ידע מפוצץ. הרגשתי נחיתות. חשבתי שאולי אני לא במקום הנכון. אבל היו עוד כמה כמוני בכיתה שלי".

אז מה אתה אומר, כדאי ללמוד משחק או שאפשר ישר לקפוץ למים?

"לדעתי רצוי מאוד ללמוד. שלוש שנים אתה עושה תרגילים על יבש. בשנה האחרונה יש קהל, וזה עדיין במסגרת של חממה. קוראים הרבה מחזות. זה נורא אינטנסיבי. מ-9 בבוקר עד 11 בלילה".

ממה חיית?

"ניקיתי חדרי מדרגות ועסקתי בכל מיני עבודות מזדמנות. גם גרתי אצל ההורים כמה זמן".

איך הוריך קיבלו את הבחירה שלך בתאטרון?

"הם לא האמינו שאסיים את בית הספר וקיבלו את הבחירה שלי ברגשות מעורבים. מה פתאום משחק? למה? היום הם נורא גאים בי".

מכיוון שהוא יפה תואר, הוא מלוהק אוטומטית לתפקידי מאהבים או יאפים - מצליחנים ומגוהצים. אשכנזי מתחיל להתעייף מזה. נמאס לו מתדמית היפיוף המלוקק שדבקה בו. כששיחק אסיר ב"זינזאנה" או איש שב"כ קשוח ב"מתחם אויב" הרגיש שזה מה שהוא רוצה לעשות.

בכלל, הוא גם לא חושב שהוא כל כך יפה, ולא מתפעל ממראהו. ואולי דווקא משום שהוא נטול נרקיסיסטיות, הגבר היפה והביישן הזה מדבר אלייך. בפרט שהוא לא פלקטי-בובתי וחד-ממדי. נכון שהוא יפה, אבל יש בו גם עומק. וזהו, כידוע, שילוב קטלני.

איך שאני מתחילה לדבר אתו על המראה שלו הוא מתפתל על הכסא באי-נוחות. וכששואלים אותו מה היה הכי רוצה לשחק, הוא עונה: "שודד בנקים נואש, שתיין מתגלגל בביבים, לוחם שוורים מחוספס".

איך אתה מסתדר כלכלית?

"אני חי. יש לי סוכן שדואג לי, בועז בן-ציון. הוא מתמקח בשבילי. פעם אחת כבר נכוויתי באיזו הצגת בידור. לא היה לי מושג איך לנהל משא ומתן וכמה כסף לדרוש. ואמרגנים משופשפים מנצלים את התמימות שלך".

הוא נשוי שש שנים לשירה פרבר, שחקנית בעצמה, ויש להם תינוקת בת חמישה חודשים. האם זה יוצר מתחים וקונפליקטים ביניהם?

"ממש לא", אומר אשכנזי. "אנחנו לא מתחרים זה בזה. להפך. למשל, עכשיו שירה סיימה לשחק בסרט, אז כל הזמן עשינו קומבינות מי יהיה עם הילדה. אני ממש מפרגן לשירה. בכלל, עכשיו זה האלף של הנשים". הוא דווקא נהנה להיות ימים שלמים עם הילדה. "אם הייתי יכול הייתי הופך להיות עקרת בית ומגדל את הילדה. לגלות אתה מחדש הכול. לחזור להיות ילד".

אין לך חיים סוערים?

"אני לא בוהמיין. אני איש משפחה ואוהב להיות בבית. אני מבלה בבית את רוב שעותי. כך היה גם לפני שהתחתנתי. יש לי את הקפה השכונתי שלי, את הפינה שלי עם החברים. היו לי ימים ולילות סוערים. אבל לא קרעתי את העיר, לא ישבתי ב'גלולה' ולא נזרקתי בפאבים אפלוליים. אני לא מרגיש טוב במקומות כאלה.

"כשאני עובד אני חרוץ, אבל באופיי אני נורא עצלן. אילו יכולתי הייתי מעביר את היום בסתלבט. אני לא רואה את עצמי קם בבוקר לעבודה. שמונה עד חמש. אני לא יכול. אבא שלי היה כזה. הוא היה עצמאי הרבה שנים ואחר כך עבד בבית דפוס. קם בבוקר חוזר בערב. לא רציתי לחיות ככה. אבא שלי שימש לי אנטיתזה. וטוב לי ככה. יש לי את הימים שלי בבית ואני נרגע, קורא עיתון, ובערב יש לי הצגה".

אתה נראה שלו ומאוזן כל כך. אין לך פחדים? חרדות?

"חרדות תמיד יש. אני ושחקנים בני גילי כבר מתחילים לחשוב על אלטרנטיבה, כי בארץ אי-אפשר להתפרנס ממשחק. כשאתה צעיר יש המון תפקידים. אבל כשמתבגרים אין הרבה תפקידים טובים עם בשר".

אתה מזכיר את אסי דיין בנעוריו.

"אומרים לי את זה. אני שונא שאומרים לי: 'אתה יותר מדי יפה'. יש מלהקות שלא לוקחות אותי כי אני לא נראה להן מחוספס מספיק. כילד בשכונה עם תושבים מזרחיים, כהים, הרגשתי יוצא דופן, כי הייתי בלונדיני עם עיניים כחולות. עכשיו השיער שלי חום ועוד מעט גם יתחיל לנשור. כילד זה הפריע לי שאני לא כמו כולם.

"גברים יפים נתפסים כיפיופים, מלוקקים. בג'ון טרבולטה, למשל, שהוא יפה מאוד, אף פעם לא ראו שחקן רציני עד שהוא שבר את המחסום הזה. הוא שחקן מעולה. לטום קרוז הייתה אותה בעיה. לקח שנים עד שקלטו בהוליווד שהוא גם מוכשר".

אבל אם אתה יפה יש לך סיכוי להיות "סטאר".

"אבל בכוכבות תמיד ראו משהו שטחי, וזה מפריע. כאילו לא לוקחים אותך ברצינות. תהיה יפה ותשתוק. אני גם לא חושב שאני יפה. ליאונרדו דה קפריו הוא גבר יפה. אבל בראד פיט הכי יפה בעיני. פגשתי אותו בסן פרנסיסקו. הוא מדהים.

"אחרי ששירה ואני התחתנו בלאס וגאס, טיילנו והגענו לשדה תעופה בסן פרנסיסקו. נכנסתי לתא של מעשנים, והתיישבתי ליד מישהו שישב עם מעיל זרוק, זקן, זיפים. נראה מרופט. ביקשתי אש, והוא הגיש לי מצית. לקחתי את המצית והדלקתי סיגריה, ואז קלטתי. הפניתי אליו שוב מבט: 'וואאאו, זה בראד פיט!' אז ישבנו שם ועישנו ביחד. זרקתי לו איזו הערה והוא צחק ונראה מדהים. בראד פיט הוא מושא היופי שלי. אז כשאומרים לי שאני יפה אני אומר: 'חבר'ה, כנסו לפרופורציות'". 0« שוש מימון « "תנו לי לשחק שודד דרכים מצולק" « ליאור אשכנזי משחק בתיאטרון ובקולנוע, אבל הוא פרץ לתודעה דווקא בסרטון פרסומת של 30 שניות לפלאפון "נקסט". הבחור היפה הזה לא סובל כשאומרים לו שהוא יפה, יש לו בעיה עם תדמית ה"יפיוף" שנדבקת לגברים יפים ובכלל הוא חושב שיופי הוא דווקא מכשול בדרכו לקריירה של שחקן רציני