בנק ישראל: המפקח על הבנקים נרדם בשמירה, אבל הבנקים נמלטים מחקירה

הבנקים הגדולים היו מוכנים מן הסתם לשלם הרבה מתנת החינם שמעניק להם מבקר המדינה: פטור מחקירה יסודית של פרשת האשראי הנדיב שדחפו ללא בטחונות, במבצעי שיווק קרנות הנאמנות שלהם ערב מפולת הבורסה ב-1994. אלפי לקוחות התרוששו במפולת. רק ועדה חקירה ממלכתית היתה מוסמכת לאלץ את האחראים לפרשה לשלם את מחירה, כפי שעשתה ועדת בייסקי.

הבנקים ובנק ישראל יוצאים רע מביקורת הפרשה, אך ללא פגע. לא למסמך הזה פיללה הוועדה לביקורת המדינה, כאשר הזמינה את התערבות המבקר בקיץ 1998. הכוונה היתה לפירסום דו"ח מיוחד, העילה החוקית המאפשרת להרחיבו בוועדת חקירה ממלכתית, ולא לקבורה בכרך השנתי חסר השיניים. אליעזר גולדברג התמקד בפיקוח של בנק ישראל על מתן האשראי, שכן הבנקים אינם בגדר סמכותו. בכך עשה חצי עבודה, כאשר מנע את ההתחשבנות עם הבנקים בשל הפרת אמון הלקוחות, כפי שהוא עצמו מוכיח לאורך הדו"ח.

"בנק ישראל נרדם בשמירה", אמר יו"ר ועדת הביקורת, ח"כ עוזי לנדאו. גולדברג מוכיח זאת באדישות המפקח על הבנקים דאז, זאב אבלס, לגידול החריג של עד %80, בכמות האשראי במשך שנה עד ראשית ינואר 1994. מבצעי השיווק לא נעשו בחשאי, אולם אבלס לא נקף אצבע כדי לעצור אותם במועד. המבקר מגלה מסמך פנימי של אבלס ממאי 1993, המסכם את מחדלי הבנקים במענה לדרישותיו.

לבנקים לא היתה מערכת מעקב אחרי האשראי, או נהלי בטחון מפני ניגודי עניינים במבצעי השיווק. רוב הבנקים גם לא קבעו הגבלה כמותית לאשראי, אלא ששאלה זו נבדקה רק מההיבט של שמירת יציבות הבנקים, ולא מההיבט של הגנה על הלווים מפני נטילת אשראי גדול מכושר הפרעון שלהם. אבלס דרש לדון גם בסוגיות אלה; הבנקים דיווחו שהעניין נדון בלי לפרט את המסקנות - והמפקח שתק.

בשלב מסויים המליץ אבלס לשלוח לבנק מסויים מכתב אזהרה בעניין מערכת המעקב והחשש לניגוד עניינים (שכן יועצי ההשקעות היו במצב של נאמנות כפולה). אולם המלצה זו נמחקה, לאחר שאבלס הגיע למסקנה שאין מקום לטיפול נוסף, למרות שבידיו מידע לפיו הבנקים אינם עומדים במירווחי ביטחון סבירים ובהוראות הניהול הבנקאי התקין.

רק בסוף דצמבר 1993, ערב המפולת, התעוררו אנשי הפיקוח להגיב על מעשי הבנקים, וניסחו טיוטת חוזר האוסרת על הבנקים לשדל לקוחות לקחת את האשראי, ובפרט לרכישת הקרנות. הטיוטה ביקשה לחייב את הבנקים לציין בהבלטה, כי הפקידים העוסקים בשיווק הקרנות אינם יועצים. אלא שאבלס לא חתם על החוזר והוא לא נשלח לבנקים. במקום זה נפגש אבלס עם מנהלי הבנקים בינואר 1994 ודרש מהם להימנע מחציית "הקווים האדומים" הנ"ל. רק ביולי, חצי שנה אחר המפולת, הוא החל לנסח את ההוראות לנעילת האורוות אחרי שהסוסים ברחו.

יורשו של אבלס, יצחק טל (אבלס עצמו לא נחקר), אמר למבקר, כי אין לשפוט את מעשי קודמו בראיה לאחור, שכן לכל התערבות של המפקח בעת ההיא היו עלולות להיות "השלכות משמעותיות על ציבור המשקיעים", כלומר: לקוחות הבנקים היו נפגעים מכך. אולם עמדת המבקר חד-משמעית: "על רקע האווירה בתקופה הנדונה יש מקום לדעה, כי מוטב היה אילו קיים המפקח דאז מעקב צמוד יותר אחר מבצעי השיווק, ואילו הקדים את דרישתו לעצור אותם".

בנק ישראל עמד על מימדי הפרשה רק במאי 1995, מתוך גל תלונות של לקוחות, שהאשראי שקיבלו בריבית נמוכה נהפך בן לילה לאוברדרפט נושא ריבית עתק. המבקר חושף נייר עמדה של היחידה לפניות הציבור, המתאר את שיטות הפיתוי והחנופה של הבנקים (כולל מתנות, ארוחות במסעדות, עמלות מופחתות, כרטיסי אשראי זהב וכו'), תוך שיכנוע שמדובר בעסקאות בטוחות לחלוטין. האשראי נע בין 100 אלף למיליון שקל ללקוח, באמונה שגם לקוחות מעוטי הכנסה יעמדו בהחזר ההלוואה.

כותב המסמך קבע, כי העיסקאות לא היו מתבצעות אלמלא פיתויי השיווק האגרסיבי, וכי אין להלין על לקוח שהתפתה למי שנחשב בעיניו כמומחה בתחום. הכותב המליץ להעביר לטיפול היועץ המשפטי לממשלה מקרים של הטעיה לכאורה, לשם העמדה לדין.

מספר התלונות שקיבל הפיקוח על הבנקים הגיע ל-2,015; בבדיקתו נמצאו 440 מוצדקות. הפיקוח טען, שבמקרים רבים בהם נמצא בסיס לתלונה התברר, כי גם ללקוח חלק באחריות. היחידה לפניות הציבור מצידה כתבה למפקח, כי התרשמה מגירסאות פקידי אחד הבנקים שנבדקו, "שהם אינם אומרים את כל האמת ומנסים כיום להגן על עורם". הפקידים ניסו להכחיש את הסיפורים על מבצעי הפיתוי. "אנו מתקשים להאמין לטענות אלה", כתבה היחידה למפקח, וציינה, כי לבסוף הודו נציגי אותו בנק בחשש להטעיה והסכימו למחוק את החובות באותם מקרים.

בספטמבר 1996 העביר אבלס לפרקליטות המדינה את המקרים המחייבים חקירה משטרתית בחשד להטעיית לקוחות. הפרקליטות הורתה למשטרה לפתוח בחקירה רק אחרי שנה וחצי, והמבקר מדגיש לגנאי את אדישותו של אבלס, שלא טרח לברר במשך הזמן מה עלה בגורל תלונותיו. יצויין, כי התלונות התגלו הודות לפרסום ב"גלובס" ביולי 1998; חקירת המשטרה טרם הסתיימה.

אפיזודה בשולי הדו"ח: מכתב של שר האוצר, אברהם שוחט, מינואר 1994, בו הוא מציע לנגיד יעקב פרנקל לבלום את תופעת האשראי לרכישת ניירות ערך בהוראת ניהול בנקאי, ולא בהעלאת הריבית שתדכא את הפעילות במשק. פרנקל מודה בתשובה לשוחט, כי אכן יש עיוותים ותופעות לא רצויות בתיפקוד שוק ההון, אך לדבריו ברוב התופעות השליליות אשם האוצר, והטיפול בפרשת האשראי איננו בראש דאגותיו.

המבקר מסכם: "מדובר בפרשה עגומה שלא ירדה מסדר היום הציבורי". הוא חוזר וקובע, שאבלס היה צריך להקדים ולעצור את מבצעי השיווק האגרסיבים, אך איננו שולל את הסברי בנק ישראל, לפיהם לא היה מקום לצפות שאבלס יבחין בהצעות האשראי המוגזם בשעת מעשה. גולדברג דוחה את הגישה הגורפת של הנפגעים, לפיה כל מי שנפל קורבן לפיתוי והשקעתו הכזיבה - זכאי כמובן מאליו לפיצוי, להקלה או למחיקת חובותיו. הוא מציין, שבעקבות הפרשה אסר המפקח עיסקאות דומות, אבל בסוגיית ניגודי העניינים כולל בייעוץ בהשקעות, "עדיין לא הושלמה מלאכת סתימת הפרצות".

העובדה שהביקורת איננה מתמקדת בבנקים ובהסקת מסקנות כלפיהם, איננה בעיני המבקר משום הבעת דעה על פעולותיהם. הוא עצמו, כפי שראינו, מנע מוועדת חקירה ממלכתית להשלים את מלאכתו, בהסקת המסקנות כלפי ראשי הבנקים.

זאב אבלס. החל בניסוח התקנות לנעילת האורוות חצי שנה אחרי שהסוסים ברחו יצחק טל. טען שהתערבות של קודמו בפרשת האשראח עלולה היתה לפגוע דווקא בלקוחות פרנקל הודה שאכן יש עיוותים ותופעות לא רצויות בתיפקוד שוק ההון, אך לדבריו ברוב התופעות השליליות אשם האוצר הבנקים נתנו מתנות, ארוחות במסעדות, עמלות מופחתות וכרטיסי אשראי זהב, תוך שיכנוע שמדובר בעסקאות בטוחות לחלוטין

« צבי לביא « בנק ישראל: המפקח על הבנקים נרדם בשמירה, אבל הבנקים נמלטים מחקירה «אליעזר גולדברג מתמקד בפיקוח על בנק ישראל בנושא האשראי, שכן הבנקים המסחריים אינם בגדר סמכותו