מי מפחד מסלאח א דין

"קרני אור ראשונות האירו ב-7 ביוני את פסגת נבי סמואל, עליה הצטופפו גדודי הצלבנים, כשעיניהם חוזות זו הפעם הראשונה בעיר הקודש, בנייניה, מקדשיה וביצוריה... ירושלים של מטה... נוצצה לעיניהם באור החמה... השמימי נתמזג בארצי, קדמוניות עבר - במציאות של ההווה... התפרצות אחרונה של התרגשות משיחית אחזה את המחנה. הצלבנים כרעו על ברכיהם, נשאו עיניהם הזולגות דמעות לשמים, תפילתם נישאה עם הרוח.

"התרגשות זו, אותו הלך-נפש הוזה הכורך עבר בהווה, אותה הרגשה של מוחשיות השמימי ושמימיות הארצי, של מלאכים המסייעים לבני-תמותה ובני-תמותה העושים רצון קונם, ורוח אלוהים מרחפת על פני המחנה... לא יעזבו את המחנה הצלבני עד תום כיבוש העיר" (פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל).

אל-נכון, התיאור הזה יפה כמעט לכל אחד מכובשי ירושלים באלף השנה הבאות (בעיני עצמם הכובשים היו תמיד "משחררים").

בירושלים היה מאז ומעולם קושי לחשוב את העבר לסופי. עבר בירושלים הוא רק חומר גלם. אוסיפ מנדלשטאם, המשורר היהודי-רוסי, כתב לפני 80 שנה, "לזכור, פירושו גם לבדות, וזה הזוכר הוא גם זה הממציא". כל מי שידו היתה בגילוי עברה של ירושלים, התקשה מאוד שלא לחצות מדי פעם את הגבול הדקיק שבין זיכרון לבדיה. ההזיה הירושלמית, אשר נאחזה בתודעתם של כל-כך הרבה יחידים וקבוצות, הצליחה להפוך מיתוסים לעובדות. בירושלים, קל להאמין שההיסטוריה חוזרת: חוזרת בדיוק כל-כך נמרץ, עד שההצלחות הגדולות ביותר והאסונות הגדולים ביותר נוטים להתרחש באותו היום עצמו.

היהודים איבדו שני בתי-מקדש בתשעה באב, בהפרש של 654 שנה; עליית הנביא מוחמד השמימה וסילוק הצלבנים מירושלים התרחשו באותו היום עצמו (בהפרש של כמה מאות שנים, כמובן). מדוע אפוא לא תהיה משמעות מיוחדת לתאריך הנקוב למעלה, שבעה ביוני שבו, ב-1099, נגלתה ירושלים לעיני הפרשים הצלבניים; ושבו, ב-1967, נכנסו הצנחנים הישראליים לעיר העתיקה.

- כאן המאה ה 12 תרועת הרוגז והמהום ההסכמה, המוכרחים ללוות את ההשוואה האחרונה, הם אולי הסימן המובהק ביותר למידת עומקו של הסכסוך הישראלי-ערבי. מעבר לחוזי השלום, מעבר לוועידות ולוויתורים ולהסכמות,

מעבר ללחיצות היד ולנאומים הפומביים, שאלה יש רק אחת: האם זיכרונה של המאה ה-12 מפעם במידה כזאת בערביי המאה ה-20, עד שכל אמנה עם ישראל היא, מיניה וביה, זמנית ובת-פקיעה?

למזרח-תיכוניים אין כמעט צורך להסביר את הרלוונטיות של המאה ה-12. ביודעין או שלא ביודעין, הרלוונטיות הזו עמדה ביסוד החלטתו של ראש עיריית ירושלים לחוג את "יום השנה ה-3,000 לייסוד העיר", כדי להוכיח שאין דין הציונים כדין הצלבנים. המאה ה-12 הוציאה המונים לחוצות עזה וערי הגדה, כדי לקרוא "סלאח א-דין, סלאח א-דין" באוזני יאסר ערפאת, השב מקמפ דייוויד. המאה ה-12 הכניסה פחד גדול בלבו של עמוס עוז, ביושבו מול הטלוויזיה, בביתו בערד.

כל-כך נסער הסופר המהולל, עד שלא יכול עוד לכבוש את התרגשותו, הסב אל שולחן הכתיבה, ושרבט במהירות רשימה לטובת עמוד המאמרים רב-היוקרה של הניו-יורק טיימס. "אני צופה בשתיקה", תיאר עוז את מעמד ההתפכחות שלו. "אני נדהם. אינני יכול שלא להזכיר לעצמי כי סלאח א-דין הבטיח לעם הערבי שלא יכרות בריתות עם הכופרים; הוא יטבח בהם, וישליך אותם לאוקיינוס. אני רואה את מר ערפאת לבוש בחליפת קרב אפורה-ירוקה. זה ערפאת, לבוש כצ'ה גווארה, הזוכה ביחס כמו היה סלאח א-דין. לבי נשבר".

עמוס עוז המסכן, אכן קולות השבר של לבו רמים מאוד, ולב מי לא יחמץ באמפתיה? אומנם קצת חבל שבמקרה שלו הניו-יורק טיימס היה מוכן להסתפק בטיוטה ראשונה, לא מתוקנת ולא מוגהת; ולהחיל עליו את הבדיקה המעמיקה של עובדות, המבדילה עיתון אמריקני מתוקן מכל שאר עיתוני העולם. אילו התבקש עוז לנסות עוד כמה פעמים, אולי היה מגלה שסלאח א-דין מעולם לא הבטיח שלא יכרות בריתות (הוא כרת הרבה, וגם הפר, כפי שאויביו הפרו); ושסלאח א-דין מעולם לא "טבח את הכופרים" (אדרבא, הוא הציע להם את תנאי הכניעה הנדיבים ביותר, והניח לצלבנים לצאת מעריהם עם רכושם).

אבל חשובה מרשימת הטעויות של עמוס עוז היא עוצמת תגובתו, הטבועה בחותם של פחד ושל חוסר ביטחון. מה קרה? איזה נים כמוס הצליחה הקריאה "סלאח א-דין" להרעיד בלבו? האם היא הזכירה לו ש-50

שנות מדינת ישראל אינן אלא הרף עין בהיסטוריה הארוכה וההפכפכה של המזרח-התיכון? האם היא הזכירה לו שכל-כך הרבה מדינות ירושלמיות קמו ונפלו מאז גורש בית דוד, במאה הששית לפני הספירה?

זמן לפסימיות קונסטרוקטיבית קצת חבל שעמוס עוז נבהל במידה כזאת ממראה עיניו, עד שהוא פטר את עצמו מן המשמעויות הפוליטיות של התפרצותו. נדמה שבבחירות הבאות הימין יוכל לבסס מערכת בחירות שלמה על דה-קונסטרוקציה של מאמרו של עוז. עוז חזר ואישר טענה מסורתית של הימין הישראלי, שבשמאל מתהלכים אוטופיסטים חולמניים, הזקוקים מדי פעם לחבטה הגונה כדי לחזור מסיבוביהם בחלל החיצון - ובכל מקרה מוטב להבטיח שאת חלומותיהם הם יחלמו הרחק מעמדות שלטון והשפעה. איך קראה לימור לבנת לעבר אהוד ברק, למקרא מכתב התלונה על יאסר ערפאת, שראש-הממשלה שלח לנשיא קלינטון? "בוקר טוב אליהו", היא אמרה. סלאח א-דין הוא אורח כל-כך תכוף בטרקלינים ערביים בני-ימינו, עד שלא ברור לאיזה קולות היו אוזני עוז כרויות לפני כישלון קמפ דייוויד.

בצעירותו הרחוקה, לפני 27 שנה, עוז הופיע ערב אחד בטלוויזיה, במערכת הבחירות לכנסת השמינית, בשידורי התעמולה של סיעת שמאל שכוחה, אשר נקראה "מוקד". התמזגו בו אז יפי הקלסתר של פול ניומן ב"אקסודוס", וכישרון הדיבור של צ'רצ'יל ב"אינני יכול להבטיח לכם אלא דם, יזע ודמעות". עוז ניסה לשכנע את צופיו שטעות היא לפקוד על השמאל נאיביות, או עיוורון הנובע מאידיאליזם. אינני זוכר את מלוא נאומו הקצר (ל"מוקד" הוקצו רק כמה דקות), אבל אני זוכר חמש מלים חכמות: "אנחנו מציעים", הוא אמר, "תוכנית שלום פסימית".

כביכול, "שלום" ו"פסימי" הם דבר והיפוכו. אבל לא בהכרח. כאשר שלום אינו קריאה להנמכת חומות ההגנה ולהתפרקות מנשק, הוא יכול לצאת אל הפועל גם בפסימיות. במקום פסימיות אפשר גם לקרוא "ריאליזם". נראה כי השנים הרחיקו את עמוס עוז מחוכמת נעוריו.

בהיעדר קורטוב של פסימיות, הדוגמה של סלאח א-דין בהחלט יכולה להפחיד. סוף- סוף, רק עשר שנים לפני שהרס את ממלכת הצלבנים הראשונה, הצלבנים דווקא הנחילו לו מפלה איומה, בקרב רמלה. בתולדות האיסלאם, מפלת רמלה נחשבת אחד הרגעים הקודרים ביותר, היא אפילו נכנסה ללוח השנה המוסלמי כיום של צער ותענית. סלאח א-דין ניסה אז את כוחו בג'יהאד בפעם הראשונה, בראש חיל פלישה גדול ממצרים. הוא שרף את רמלה, תקף את לוד, ניתק דרכים, והילך אימים על האוכלוסייה. הצלבנים השיגוהו מאחור בתמרון מזהיר, ו"לא עברה שעה קלה וכל המחנה המוסלמי נמצא במנוסה גמורה. המשי הצהוב, צבעו של סלאח א-דין... נצנץ בשמש הסתיו שנטתה כבר מאחורי חומות יבנה וחולות הים, כשהם פונים עורף והצלבנים רודפים אחריהם" (פראוור, "תולדות ממלכת הצלבנים"). רק בקושי הצליח הסולטן להתחמק משם כשראשו על כתפיו.

- ששת הימים של סלאח א דין ממלכת הצלבנים התמלאה אופוריה משיחית. עדי-ראייה מסרו שראו את גיאורגיוס הקדוש, פטרונם של אבירי ארץ-ישראל, לוחם לצד הצלבנים ונוקם את חילול כנסייתו בלוד. אחרים נשבעו שראו את "הצלב האמיתי" - מקביל צלבני של ארון הקודש - מתרומם, וראשו מגיע השמימה. היה נראה בעליל שלמדינה הצלבנית נועדו חיים טובים וארוכים. אבל עוד לפני שמלאו לקרב רמלה עשר שנים, המדינה הזו התפזרה לכל רוח. כל-כך מהר התפזרה, עד שאחד הספרים החשובים על מסע המלחמה של סלאח א-דין, מאת היסטוריון ערבי, נקרא בפשטות "ספר הברק של ארץ-ישראל" ("כיתאב אל-בארק א-שאמי"), אולי בדומה לאלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים. האמת היא, שעד ששת הימים, המונופול על ניצחון צבאי מזהיר ומהיר במזרח-התיכון היה שייך לסלאח א-דין, מה שהפך את גלולת ניצחונה של ישראל למרה במיוחד בשביל הערבים.

ומה שמדהים הוא שניצחון סלאח א-דין לא היה תוצאה של מערכה ארוכה ומחושבת, אלא של ניצחון בקרב אחד ויחיד, בקרני חטין, בואך ים הכינרת. איך קרה אפוא שהמדינה הצלבנית הבוטחת ועטורת הניצחון התרסקה לרסיסים, מפני שנוצחה בקרב אחד? ערבים, ומוסלמים בכלל, מסיבות מובנות ונסלחות, ראו בקרני חטין קליימקס טבעי של מאמץ ארוך ומתוכנן, תוצאה של ליכוד השורות וקבלת מרות, שלא לדבר על הגניוס הטבעי של סלאח א-דין עצמו.

תשובה מסתברת יותר היא זו שמעניק פרופ' פראוור בספרו הנ"ל: אומנם כל חיל הפלישה של הסולטן חוסל ב-1177, ורק מעטים הצליחו להימלט מן הטבח, אבל "הרזרבואר האנושי והכלכלי שעמד לרשותו (של סלאח א-דין) הפקיע מכל קרב, אף אם נסתיים במפלה, אופי של קרב אחרון. מה שאין כן הצלבנים. לדידם עלול היה כל קרב ליהפך לקרב של קץ, כמו שקרה בחטין".

הקלות שבה אפשר להגיד בדיוק אותו דבר על מדינת היהודים, מעוררת את הרושם שפראוור לא התאמץ במיוחד לסכל את האנלוגיה. ואומנם, את מנהיגי ישראל, לפחות בעשרים שנותיה הראשונות, הדריך הפחד מפני "הקרב האחרון", גם אם המודל הצלבני לא העסיק אותם במיוחד. הדוקטרינה של הקרב האחרון עמדה ביסוד שתי מלחמות, סיני (1956) וששת הימים (1967). מלחמת יום הכיפורים הוכיחה דווקא את חשיבות העומק האסטרטגי. זו היתה הפעם הראשונה, ואולי האחרונה, שבה ישראל יכלה להרשות לעצמה להיות מופתעת, ולהיקלע לעמדת נחיתות, מבלי להיחרב.

ומנגד, התקווה ל"קרב אחרון" הדריכה את ציפיותיהם של הערבים ואת הזיותיהם. כביכול, אין הם צריכים אלא ליכוד שורות ואחדות מטרה, וסלאח א-דין חדש ינהיג אותם אל קרני חטין. פרופ' עמנואל סיוון (בספרו "מיתוסים פוליטיים ערביים") נזכר כיצד צפה בסרט מצרי על סלאח א-דין, בפריס, ערב מלחמת ששת הימים. בקהל היו סטודנטים ערביים "שהגיבו בקולניות על כל מה שהתרחש על הבד... כל אימת שהופיע סלאח א-דין על המסך קראו הצופים בשמו של גמאל עבד אל-נאצר... ואכן, הדמיון בקלסתר הפנים היה בולט, וכנראה גם לא-מקרי: המצח הגבוה, העיניים היפות... החוטם הנשרי; שלא לדבר על כך שתוארו הרשמי של סלאח א-דין אכן היה 'אלמלך אל-נאצר' (השליט המושיע).

"קריאות אחרות היו מאלפות עוד יותר: הפרשים הצלבנים הדוהרים על המסך לוו במלמול: 'היהודים'... צילומים של מה שאמורה היתה להיות שפלת החוף של ארץ- ישראל, שסלאח א-דין צופה אליה מן ההר לאחר קרב גזר (1177), גררו תגובות מן הקהל: 'פלסטין השדודה', 'במהרה תשוב לידינו'..."

ארבע מלחמות (כולל לבנון, 1982) הראו בעליל שקרב חטין חדש אינו עומד על הפרק. אבל הרעיון, שאת ישראל אפשר לנצח באמצעות הקזת דם מסיבית, הוסיף לנסר בחלל. כאשר עיראק ואיראן איבדו עשרות אלפי חיילים כל אחת בקרב יחיד במלחמה ביניהן, באמצע שנות ה-80, ערפאת שאל בראיון עיתונאי: "מה יקרה לישראל אם היא תאבד מספר כזה של חיילים? היא לא תוכל להחזיק מעמד".

מה יעשו הערבים למוכרי ירושלים החתירה הבלתי פוסקת אל צלבונה של ישראל הניבה הרבה משאלות-לב. בעיני לאומנים ערביים, בריתה של ישראל עם צרפת ובריטניה נגד מצרים, בסתיו 1956, היתה הוכחה ניצחת שהיא תלויה, לקיומה, בצבא אירופי, ושהיא חוזרת על כל טעויותיהם של הצלבנים. גם הצלבנים היו עסוקים ללא הרף בתכנון מלחמות נגד מצרים. גם הם חשבו את הבסתה של מצרים למפתח שיורם בארץ-ישראל: צי צלבני תקף את נמל אלכסנדריה, וחיל פלישה צלבני היה בדרכו למצרים, סמוך מאוד לקרב חטין. כוח צרפתי נחת בדלתא של הנילוס במאה ה-13, ואיים לעלות על קהיר. 1956 היתה אפוא שידור חוזר של המאורעות ההם, והיא הסתיימה באותו אופן: בנסיגה מבוהלת של האירופים.

לימים, כאשר פחתה עד מינימום העלייה לישראל, בשנות ה-60, קיוו לאומנים ערביים שישראל מאבדת את הרזרבה הדמוגרפית שלה, בדיוק כמו הצלבנים, שהיו תלויים בהגירה אירופית לעצם שיורם. אפילו בזמן תור הזהב של מדינתם, אזורים שלמים שלה היו למעשה מחוץ לשליטתם, מפני שאוכלוסייתם היתה מוסלמית טהורה.

סימנים של קרע פנימי בישראל תמיד עוררו תקוות מוגזמות, שהמדינה היהודית תתפורר כמו המדינה הצלבנית, שסיעתיות וקנאה כרסמו אותה מבפנים.

ההשוואות האלה יכולות גם להתהפך על ראשן ולציין חולשה ואבדן-דרך בין ערבים. הפילוג בעולם הערבי מושווה לא פעם עם הפילוג ב-80 השנה הראשונות של הממלכה הצלבנית, כאשר האנרגיה הערבית בוזבזה בעיקר על מלחמות בין נסיכים, והתכתשויות על אזורי השפעה זעירים. אפילו סלאח א-דין לא חשש לכרות בריתות עם רוזנים נוצריים, כדי שיעזרו לו במאבקו נגד אויבים ערביים ומוסלמיים.

אפשר לנחש ללא קושי מה היה קורה (ואולי עוד יקרה) אילו ויתר ערפאת על ריבונות מלאה במזרח ירושלים. תחילה היו קוראים באוזניו את נוסח מכתבו של סלאח א-דין למלך אנגליה, ריצ'רד לב הארי, מ-1191. חלפו רק ארבעשנים מקרב חטין, אבל צבא אירופי גדול חזר ונחת בחופי ארץ-ישראל, וחידש את הממלכה הצלבנית, אם כי בגבולות הרבה יותר צרים. ריצ'רד רצה את ירושלים, וסלאח אדין, אשר נקלע לעמדתנחיתות צבאית, כתב אליו, כי גם אילו היה מוכן למסור את ירושלים, "אל-נא יעלה המלך על דעתו כי ויתור כזה בא בחשבון; אנחנו לא נעז אפילו להציג את האפשרות הזו באוזניהמוסלמים".

ב-1229 כרת אחדמיורשי סלאח א-דין,הסולטן כאמל, את חוזה יפו עם קיסר גרמניה פרידריך השני. המוסלמים עשו שורה של ויתורים, ובראשם - מסירת ירושליםלידי הצלבנים. זה היה ויתור קצר ימים, אשר ארך עשר שנים, אבל כאשר נודע העניין בין ערביי המזרח-התיכון פרצה סערה.שירים מן הזמן ההוא מכריזים, "כל דמעותינו לא יספיקו לבכותה", "אות קלון על מצחם של רבי השררה". חכמי הדת שלחברון ושכם הכריזו כי אינם "מוכנים עוד לסבול שירושלים תהיה בידי הנוצרים, ועל המוסלמים תיאסר הכניסהלהר הבית". כנופיות שלאיכרים ערביים חדרו לעיר, והחזיקו בה במשך כמה ימים, עד גירושם עקוב הדם.

בקיצור, קשה למצוא מאורע אחד, המתרחש עכשיובסכסוך הישראלי-ערבי, או התרחש, או יתרחש, שאי-אפשר למצוא לו מקביל כזה או אחר במאתיים שנות הצלבנים. רק דבר אחד עדיין לא התרחש: סלאח א-דין.

- סלאח א דין יראה לחנקין ההמתנה לסלאח א-דין חדש התחילה הרבה לפני הקמת מדינת ישראל. על-פי פרופ' עמנואל סיוון, העיתונות הערבית התחילה להשוות את הציונות עם הצלבנים עוד בשנים הראשונות של המאה ה-20. ב-1911 הופיעה באחד העיתונים הערביים קריקטורה, שבה נראה סלאח א-דין נחלץ לעזרת האיכרים הערביים של עמק יזרעאל, להגן עליהם מפני קנייני הקרקעות הציוניים, ובראשם יהושע חנקין. ב-1911 לא היו בארץ- ישראל אפילו מאה אלף יהודים, ובקושי חמישית המספר הזה היו חלוצים ציוניים. אף על פי כן, התודעה הלאומית הערבית, אף כי עמדה עדיין בחיתוליה, כבר העלתה באוב את רוחו של הסולטן המהולל.

מכאן ואילך נמצאו שורה של יורשים-בכוח לסלאח א-דין: מן המופתי של ירושלים, דרך מנהיג "צבא ההצלה" הערבי במלחמת העצמאות פאוזי אל קאוקג'י, וגמור בגדול מכל המועמדים, נאצר של מצרים, שתוכנית קרב חטין היתה כבר פרושה על שולחנו. ערפאת הוא תוספת קטנה ומאוחרת.

על עניין אחד התפתחה במרוצת השנים הסכמה רחבה ומפתיעה בין סניגורי הצלבנים ובין מבקריהם. הן ההיסטוריוגרפיה הערבית-מוסלמית והן ההיסטוריוגרפיה האירופית תיארו את המצביא המוסלמי בחיוב מופלג. בעיני האירופים, האויב המר הזה היה מופת של אצילות ושל נדיבות, יצוק במיטב המסורת של אבירות.

סלאח א-דין לא בילה את כל חייו בהטפות קנאיות לשפיכת דם נוצרי. אדרבא, מבלי להגזים ברוויזיוניזם היסטורי, אפשר להגיד עליו כי היו בהתנהגותו מרכיבים ברורים של פרגמטיות ושל רציונליות. הוא ראה, למשל, בחיוב את התפקיד שמילאו הצלבנים בפיתוח המסחר בין המזרח התיכון לאירופה, ורצה אפילו להרחיב את נוכחותם הכלכלית. אין זה כלל מן הנמנע שהוא לא היה יוצא לקרב חטין אילמלא התגרה בו פעם אחר פעם נסיך צלבני, רינו משאטיון, אשר משל בעבר הירדן. רינו התנכל לשיירות של עולי רגל למכה, תקף את מבואות חיג'אז, ושיבש את קשרי המסחר בין מצרים לסוריה (כולל שוד נועז של שיירה ענקית בת אלף גמלים, שחודשים ארוכים היו נחוצים להכנתה).

לפחות כמה היסטוריונים העמידו בספק את להיטותו של סלאח א-דין לג'יהאד. הוא בילה את רוב שנות חייו במאבקים בלתי פוסקים לשם ביצור שלטונו וכינון זכויותיה השושלתיות של משפחתו, משפחת אלאיובי. הוא היה כורדי, יליד העיר תיכרית שמצפון לבגדאד (עיר מולדתו של סדאם חוסיין, וסיבה טובה בשביל סדאם לתבוע לעצמו את כתרו של סלאח א-דין). משפחתו באה מדווין שבדרום הרי הקווקאז, כיום חלק מארמניה. חצרו היתה מופת של קוסמופוליטיות, ונראה שבכל שעה משעות היום נשמעו בה שורה של לשונות: לצד הערבית דוברו כורדית, טורקית (או בכל אופן אחד הניבים הטורקיים), צ'רקסית, אולי אפילו ארמית-סורית וארמנית. לא בטוח כלל איזו שפה העדיף סלאח א-דין עצמו. יהודים ונוצרים היו בין יועציו הקרובים ביותר, לא פעם על חשבון מוסלמים.

נדיבותו כלפי היהודים היתה עצומה, לפחות בהשוואה לייסורים שטעמו היהודים בשנים ההן מידי הצלבנים, הן באירופה והן בארץ-ישראל (מסע הצלב הראשון של סוף המאה ה-11 היה כרוך בשואה של יהודי גרמניה. בארץ-ישראל יהודים נכלאו בבתי-הכנסת שלהם והועלו באש). ניצחונות סלאח א-דין עוררו אצל היהודים ציפיות משיחיות, במיוחד כאשר הוא התיר ליהודים לחזור ולהתיישב בירושלים. יהודה אלחריזי השווה את הרשות הזו עם הכרזת כורש מלך פרס, שהתירה ליהודים לשוב ולכונן את בית-מקדשם. ספקולציה של היסטוריון מודרני אפילו מעלה את האפשרות שהרמב"ם, רופא החצר של סלאח א-דין, כתב את "משנה תורה" בתור חוקת המדינה היהודית, שעוד מעט קט תחזור ותיכון בידי השושלת האיובית. לסולטן לא היתה כנראה כל כוונה כזאת, אבל אולי היו מי שהאמינו.

גבול קליפות הבננה אין צורך להרחיק יותר מדי לכת בתיאור נפלאותיו. סלאח א-דין גילה סובלנות כלפי מיעוטים חלשים ותלויים, לא כלפי שכנים חזקים ועצמאיים. הוא היה מוכן להאציל חסות על היהודים וגם על רבים מן הנוצרים, ובלבד שיקבלו עליהם מעמד של אזרחים ממדרגה שנייה (ליהודים הוא הרשה אוטונומיה דתית, כפי שהיה מקובל באיסלאם, אבל אסר עליהם, למשל, את הרכיבה על סוסים, כלי התחבורה העיקרי של הזמן ההוא). הוא לא הפגין עניין מובהק בדו-קיום בשלום מעמדה של שוויון, אלא אחרי שנוצח בכמה קרבות.

גם אם אין מקום לאידיאליזציה של סלאח א-דין, ודאי אין מקום לדמוניזציה שלו. בעיני עמוס עוז, הסולטן הוא אולי מבשר של שייח' יאסין ושל החמאס, אבל חייו מספקים גם כמה נוסחאות אפשריות של דוקיום. אומנם לא נעים לשמוע פלסטינים קוראים את שמו, אבל מצד שני גם אין לצפות מהם שיקראו "הרצל, הרצל". הנוסטלגיה אליו אינה מוכרחה להיות קריאת השמד של היהודים, גם מפני שהוא לא השמיד איש, וגם מפני שהשימוש בדמותו יכול להיות רק מטאפורה, כפי שהיהודים מדברים על יהודה המכבי, או על שמעון בר-כוכבא, או על מצדה.

הפלסטינים, מהיותם עניים בגיבורים לאומיים בני-זמננו, יכולים למצוא אותם בימי-הביניים. הדרך הטובה ביותר להבטיח שהגיבורים האלה לא יגיחו מימי-הביניים היא כנראה הזרקת נסיוב מוגדל של פסימיות קונסטרוקטיבית לוורידי כל המשתתפים בתהליך השלום.

בעניין אחד אין לאיש צורך: בהפיכת סלאח א-דין אל-איובי לדחליל. אם ערבים ישתמשו בו להפחדת יהודים, הם יימצאו מפסידים. אם יהודים ישתמשו בו להפחדת יהודים, הם יחליקו על קליפות הבננה המונחות לאורך הגבול בין זיכרון לבדיה.