העיתונאי ברי חמיש וח"כ פינס הסכימו על דחיית הערעורים ההדדיים ביניהם

חמיש הגיש בנובמבר 99' לבית משפט השלום בת"א תביעת דיבה על סך 100 אלף שקל נגד ח"כ פינס. בתביעה נאמר, כי התובע הפיץ את ספרו באמצעות רשת החנויות סטימצקי, ובספרו הוא מעלה גרסה אחרת לנסיבות רציחתו של יצחק רבין ומעלה תהיות רבות באשר לגרסה הרשמית הידועה.

לטענתו, בעקבות פרסום הספר פנה פינס לרשת סטימצקי במכתב שכותרתו "הסתה ושקרים בחסות רשת סטימצקי". במכתב, שנשלח ליו"ר הרשת, עדי סטימצקי, נאמר בכתב התביעה - טען פינס, כי הספר אינו אלא מסכת שקרים מעוותת והסתה פרועה, ואין לספר מעין זה מקום להימכר לציבור ולא כל שכן לעמוד למכירה על מדפי רשת סטימצקי.

לטענת חמיש, פינס השמיץ אותו במכתבו וכינה אותו בין היתר "מראשי המסיתים" וכמי ש"מנהל מסע של שקרים ובדותות". בעקבות המכתב, נאמר בתביעה, הסירה סטימצקי את הספר ממדפי הרשת, והוא נמכר אך ורק על פי בקשה מיוחדת של קונים.

ביום 1.5.00 החליט השופט בועז אוקון לדחות את תביעתו של חמיש נגד פינס על הסף, בנימוק של חסינות פרלמנטרית. חמיש הגיש ביוני השנה ערעור על פסק הדין, ובו טען, כי השופט טעה בקביעתו שעומדת לפינס חסינותו המהותית וכי היא איננה חלה על דברי הביקורת שהשמיע פינס, שהם בעלי משמעות ציבורית חברתית והיסטורית.

בראשית אוגוסט הגיש פינס כתב ערעור שכנגד, על כך שלא נפסקו לו הוצאות בגין דחיית התביעה נגדו על הסף. פינס טען, כי התביעה היא תביעת סרק, שהוגשה רק כדי להשיג פרסומת חינם, וכי מדבריהם של חמיש והמו"ל שלו עולה, כי הם הרוויחו ממעשיו של פינס. (ע.א 2195/00).