אחת הקלישאות המפורסמות של המאה ה-20 נולדה במוחו של הפילוסוף ג'ורג' סנטיאנה.
הוא אמר, "מי שאינם מסוגלים לזכור את העבר, נידונים לחזור עליו". אם אינני
טועה, ויליאם שיירר הוא שהעניק למילים האלה חיי עולם, כאשר העמיד אותן בראש
"עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", אחד מספרי ההיסטוריה הפופולריים ביותר של
זמננו.
במזרח התיכון, בין יהודים לערבים, אין למימרת סנטיאנה שום תוקף. במזרח התיכון
צריך להפוך את המלים האלה על ראשן, ולהגיד, "אלה המסוגלים לזכור את העבר, מבזבזים
את זמנם, מפני שיזכרו כאשר יזכרו, הם ממילא יחזרו עליו".
מי שאינו בטוח למה אני מתכוון, מוזמן לקרוא את ספרו המצוין של תום שגב, "ימי
הכלניות - ארץ ישראל בימי המנדט". אומנם הספר הזה יצא בהוצאת 'כתר' עוד בשנה
שעברה, אבל אניות המפרש, המביאות דואר אל הצד הזה של האטלנטי, נשאו את הספר
אליי רק עכשיו.
קחו למשל את האינתיפאדה של 1929. היא התחילה במידה רבה בסוף ספטמבר 1928, בהתקדש
עונת החגים היהודיים. במרכזה עמדה השליטה על המקומות הקדושים, אלא מה. המוסלמים
חשבו שהיהודים זוממים לקחת מהם את אל אקצא. זה התחיל במעשה אווילי של פרגוד,
השם הפרדת נשים וגברים בכותל המערבי. אך שמעו המנהיגים המוסלמים על הפרגוד
היהודי, ומיד איימו על שלטונות המנדט כי אם לא יסולק הפרגוד, הם "לא יהיו אחראים
לתוצאות".
המשטרה הבריטית פשטה על הכותל בבוקר יום הכיפורים. עשרה בריטים חמושים וחובשי
קסדות הסתערו על המקום. השכנים הערביים ליוו אותם בצעקות, "מוות לכלבים היהודים".
"זה היה קרב בין המינים", כותב שגב, "הנשים צרחו בהיסטריה, וצרחו, וצרחו, והיכו
על ראשי השוטרים בשמשיות, וניסו לקרוע את בגדיהם... אחד המתפללים, לבוש קפטן
ארוך ושטריימל לראשו, אחז בפרגוד, וצעק באנגלית שגם אם יהרגוהו - לא ירפה ממנו".
הבריטים גררו את הפרגוד הנפשע אל מחוץ לעיר, והשליכוהו אל נחל קדרון. עד מהרה
מילאו את האוויר האשמות והאשמות-נגד. היהודים התלוננו על עודף כוח בטיפול בקומץ
מתפללים. הערבים גמרו את ההלל על דגלאס דאף, קצין המשטרה שהוביל את ההתקפה.
דגל ציוני על כיפת הסלע
מדוע התנגדו הערבים לפרגוד? מפני שבעיניהם זו היתה התחלת הפיכתו של הכותל לבית-כנסת. "מחר יציבו ספסלי עץ, את אלה יחליפו בספסלי ברזל, ומחרתיים יהיו אלה ספסלי אבן. אחר-כך יקימו גג למגן נגד השמש, וקירות למגן נגד הקור - ופתאום המוסלמים ימצאו על אדמתם בתים שלא רצו".
ההתרגשות אצל המוסלמים גברה לנוכח השמועות שהיהודים זוממים לחזור ולבנות את
בית-מקדשם. היהודים אומנם לא זממו, ועל כל פנים לא ברצינות יתירה, אבל באחד
מביטאוניה של התנועה הציונית בארצותהברית הופיע ציור שבו נראה "הרצל משקיף
על נחשול אדיר של בני-אדם, כולם בדרך לירושלים. ירושלים נראית כעיר ערבית;
על אחד הבניינים, המזכיר את מסגד כיפת הסלע, מתנוסס הדגל הציוני, שני פסים
וביניהם מגן-דוד". אכן, לא בדיוק תעמולה סובטילית.
סובטילי עוד פחות היה "איש הברזל" של התנועה הציונית, מנחם אוסישקין. חודשים
אחדים לפני יום הכיפורים של שנת תרפ"ט (1928), הוא נשא נאום באוזני אגודת בית-הכנסת
"ישורון". אחרי שנשבע אמונים לגבולות המנדט המקוריים (אשר כללו גם את עבר הירדן),
הרים אוסישקין את קולו, וקרא: "נישבע-נא שעם ישראל לא ינוח ולא ישקוט עד אשר
יבנה את ביתו הלאומי על הר המוריה שלנו". לא ברור אם המילים האלה עצמן הגיעו
לידיעת הערבים, אבל החשדות היו עמוקים גם בלעדיהם. "כל זה", כותב שגב, "שימש
יסוד לאמונה פופולרית בדבר הסכנה היהודית. זו היתה אמונה אותנטית; המופתי ניצל
אותה. הוא שיחק באש, ופתאום פרצה שריפה גדולה".
החלף את "המופתי" (חאג' אמין אל-חוסייני) ב"ערפאת", והרי לך לא יום הכיפורים
1928, אלא יום הכיפורים 2000. סוף-סוף, מה הן 72 שנה בארץ, שבה זכות היסטורית
אינה נחשבת אם עדיין לא מלאו לה 3,000.
המופתי הוסיף לדוג במים עכורים, והוסיף לספר לראשי ממשלת המנדט שהוא נדחף על-ידי
צעירים קיצוניים ממנו. הוא כינס ועידה בין-לאומית להגנת הר-הבית, שליבתה עוד
יותר את היצרים. צעירים ערבים חזרו ויידו אבנים במתפללים ליד הכותל, ועשו מאמץ
מיוחד להשבית תפילות חגיגיות. ליל שבת אחד הם ערכו את הטקס הפולחני הידוע בשם
"זיכר" (שבו המאמינים חוזרים וקוראים פעם אחר פעם, "אין אלהים מבלעדי אללה",
ויש המנעימים זמירות והולמים בתופים. זה ריטואל אופייני ל"סופים", המיסטיקנים
המוסלמים, שמאז כמעט נעלמו מן האוכלוסייה הפלסטינית בארץ). הגנת הכותל נעשתה
עד מהירה קריאת קרב גם אצל היהודים. "הכותל כותלנו, הכותל אחד", היה השם שנתן
איתמר בן-אב"י לקובץ מאמרים שליקט מעיתונו "דואר היום".
"היה רצוי ששניהם ימותו"
ואו-אז התרגש ובא תשעה באב, אוגוסט 1929. היהודים לא רק התפללו בכותל, כי אם
גם הפגינו, נשאו נאומים פוליטיים, הניפו דגלים, שרו את 'התקווה'. המוסלמים
פרצו מהר-הבית, התנפלו על מתפללים, השחיתו ספרי תורה, ערכו מצעד לפידים. לרוע
המזל, גם התחוללה תקרית קטנה: נער יהודי רץ בעקבות כדור מתגלגל אל שדה עגבניות
בבעלות ערבית סמוך לירושלים. ילדה ערבייה חטפה את הכדור, וניסתה להחביאו בשמלתה.
היהודי וחבריו ניסו לחלץ את הכדור, הילדה צרחה, אחד מקרוביה הלם בראש הנער
וריסק את גולגלתו. בקטטה אחרת נפצע ערבי. פקיד בריטי בכיר רשם ביומנו: "כדי
לשמור על הסטטוס-קוו היה רצוי ביותר ששניהם ימותו". אבל רק היהודי מת. הלווייתו
התפתחה להפגנה, השוטרים היכו את המפגינים היהודים.
היה ברור למדי שהמצב נשמט מכלל שליטה. המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, לוק, ניסה
לארגן שביתת נשק. הוא הזמין אליו שלושה נציגים של ההסתדרות הציונית ואת נציגי
המופתי. הוא "הגיש להם תה, והציע להשאירם לבדם, אך הם התעקשו שיישארו. (זו)
היתה מעין ועידת פסגה בארגז חול. הערבים והיהודים הטילו תחילה אלה על אלה את
האחריות למצב שנוצר. זה היה מעין פולחן של קבע בשיחות מדיניות בין נציגי שתי
התנועות: לעולם החלו בחילופי האשמות היסטוריות. אחר-כך עברו לדיון תכליתי".
דיברו ודיברו. שעות ארוכות. לא השיגו הסכם. הפקיד הבריטי הפציר בהם שלפחות
יסכימו לפרסם הודעה משותפת על עצם קיומה של הפגישה. הוא קיווה שהודעה כזאת
תפיג מקצת מן המתח לקראת תפילות יום שישי. היהודים הסכימו, הערבים סירבו. הסכימו
לחזור ולהיפגש ביום שני הבא.
לא היה "יום שני הבא". יומיים אחרי כן נשחטו 67 מיהודי חברון. אופיו של הסכסוך
על ארץ-ישראל השתנה מעיקרו. ההמתנה ל"יום שני הבא" נמשכת. אני כותב את הרשימה
הזו במוצאי-שבת, שעות אחדות אחרי שהנשיא קלינטון הודיע על פסגה חדשה בשארם
א-שייח'. ביום שני הבא, אמר הנשיא.
ואם לא ביום שני הבא הזה, אולי ביום שני הבא הבא.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
