המלצה למדיניות אנטי-מחזורית

התיאוריה הכלכלית הקפיטליסטית, מבית מדרשו של הכלכלן האנגלי מיינרד קיינס ("בטווח הארוך - כולנו נמות"), הציעה מודל פשוט ומעשי להתמודד עם המשברים המחזוריים של הקפיטליזם. השיטה - מדיניות מאקרו-כלכלית אנטי-מחזורית.

בפשטות, אם הממשלה מנהיגה מדיניות מרחיבה באמצעות גירעון תקציבי ניכר, הבנק המרכזי מאזן את עודף הביקוש במשק באמצעות מדיניות מוניטרית מרסנת, על ידי הנהגת ריבית גבוהה. ולהיפך - אם הממשלה מנהלת מדיניות פיסקלית מרסנת, המלווה בקיצוצים בבסיס התקציב ובהוצאה הציבורית, יוריד הבנק המרכזי את הריבית.

אחת הבעיות האקוטיות של ישראל היא, שבשני העשורים האחרונים נוהלה כאן מדיניות פרו-מחזורית. במחצית הראשונה של שנות ה-80, הונהגה מדיניות הרחבה פיסקלית ומוניטרית, ואילו במחצית השנייה של אותו עשור התהפכה המדיניות ב-180 מעלות, לריסון תקציבי וריבית דרקונית.

במחצית הראשונה של שנות ה-90 נוהלה שוב מדיניות מרחיבה, ועם עלייתו של נתניהו לשלטון ב-1996 התהפך הגלגל הכלכלי מחדש, והפעם לריסון פיסקלי וריבית ריאלית גבוהה מאוד. ברק המשיך את מדיניות קודמו, ללא שום סטייה או תיקון.

המצב כרגע ברור ופשוט. פרט לפרק זמן קצר של חמישה-שישה רבעונים בשנים 2000-1999, המשק הישראלי נמצא במיתון כלכלי ממחצית 1996, ולפחות עד מחצית 2001. זהו המיתון הממושך ביותר של המשק, מאז קום המדינה.

המיתון הגדול של שנות ה-60, שגם הוא לווה באינפלציה הקרובה לאפס, נמשך רק שנתיים. כרגע אנחנו נמצאים בעיצומו של מיתון כלכלי המלווה באבטלה עולה, בגידול אפסי של התוצר לנפש, בהקפאת רמת החיים, בירידה בהשקעות, במשברים ענפיים ובאינפלציה אפס.

היות שלא ניתן לשכנע את בנק ישראל לשנות את מדיניותו ולהוריד את הריבית הרבה יותר ומהר יותר, הכלי היחיד שנותר לרשות מקבלי ההחלטות הוא תקציב המדינה. ראש הממשלה הבא, עם כל הזהירות המתבקשת, לא יהיה ברק, או פרס. קרוב לוודאי שזה יהיה ח"כ אריאל שרון (יביא שלום?), ואם הוא יבקש להוציא את המשק מהמיתון העמוק והממושך לתוכו הוכנס בכוונת מכוון, יצטרך לבצע מדיניות פיסקלית מרחיבה כבר בתקציב 2001.

לא תהיה בידו הברירה, אלא לבטל את רוב החוקים הסקטוריאליים, שנחקקו בחופזה בחודש האחרון, ולהנהיג במקומם מדיניות מסודרת ומכוונת של גירעון תקציבי גדול יותר באורח משמעותי, אפילו עד 5% מהתוצר, ולנצל את הכסף להרחבה של ממש בהשקעות בתשתיות, ביצירת מקומות עבודה חדשים, בפיתוח אזורי, בבריאות, בחינוך ובהכשרה מקצועית.

במצב שנותר - בהנחה שאין לה בינתיים בסיס של ממש, ששרון יביא שלום - התיאוריה הישנה של מדיניות אנטי-מחזורית היא הכלי היחיד היעיל העומד לרשות ראש הממשלה הבא. אפשר כמובן לפטר את הנגיד, להחליף אותו באחר, נוח יותר, ולשנות דווקא את המדיניות המוניטרית. הצרה היא, שבחירה בדרך הזאת, יחד עם אפשרות של החמרה ביטחונית, עלולות להביא למשבר פיננסי, לבריחת מט"ח, לפיחות מהיר ולהתחדשות האינפלציה.

אולי, אם התסריט הזה יתממש, נפסיק לתפוס את המקום הראשון במדד הביג-מק של האקונומיסט, אבל המחיר שנשלם עלול להיות כבד מנשוא. לכן, יש אפילו ברכה בכך שקליין ימשיך לנהוג בזהירות, ואילו שרון (או ברק...) יוכל לעבור באדום.