אינטראקטיביות נוסח שנות ה-50

אלא שעיצוב הרהיטים - כך מגלה גם התערוכה - היה רק הפרק הראשון של עבודתם. למרות שלא זנחו כליל את העיסוק בעיצוב רהיטים, פנו האימסים בהמשך לפעילות ענפה בתחום הקומוניקציה הוויזואלית. התצוגות האורקוליות, הסרטים, הספרים והקטלוגים שהם יצרו, הן עבור המגזר הציבורי והן עבור חברות ענק כווסטינגהאוז, בואינג, פולארויד ו-IBM, הצטיינו בחדשנות ובמקוריות, הן בבחירת הנושאים והן בהצגתם. סרטם GLIMPSES OF THE U.S.A, שהוכן עבור התערוכה האמריקנית הלאומית במוסקווה ב-1959, היה מורכב משבעה סרטים, שהוקרנו סימולטנית על גבי שבעה מסכים ענקיים מעל ראשי המבקרים, בביתן שתוכנן על-ידי האדריכל באקמינסטר פולר. לא היה מדובר רק בחידוש טכני אלא במסר עצמו. הסצינות מחיי היומיום בארה"ב, שבחרו האימסים להראות לקהל הסובייטי, ציירו תמונה עשירה ואמיתית יותר מהדימויים שניתן היה למצוא באותה תקופה במגזינים דוגמת "לייף" ו"לוק". מבחינת מבנהו ותוכנו הכללי, עמד הסרט בדרישות המזמין - הממשלה הפדרלית - אך צ'ארלס וריי הצליחו להכניס לתוכו מומנט אנושי נוסף: מבט על רגעים אינטימיים שכל אזרח סובייטי יכול היה להזדהות אתם. במבט לאחור, יש הרואים בטכניקה של המסכים המפוצלים, המוקרנים לעתים בליווי כתוביות, את הצעד החלוצי למה שאנחנו רואים היום חינם על מסך המחשב שלנו. האינטראקטיביות המולטידיסיפלינרית היא המאפיין החזק ביותר בעבודתם של בני הזוג. היא ניזונה משילוב פורה של סקרנות ללא גבול, ידע טכני נרחב (צ'ארלס), כישרון אמנותי (ריי), פתיחות מקסימלית לתרבויות שונות, ועניין אמיתי בכל מה שמקיף אותנו - בין אם הוא מעשי ידי הטבע או פרי מוחו של האדם.

נוסף לכך מציין דונלד אלברכט, מנהל התערוכה ועורך הקטלוג מטעם ספריית הקונגרס, "ראוי לציון, במיוחד בימינו הנגועים בציניות, האופן שבו צעדו אל היעד השאפתני שהעמידו לעצמם: באלגנטיות, בהומור וביופי". צ'ארלס וריי אימס אהבו לחגוג, זה היה חלק אינטגרלי מעבודתם שתועד, כמו רגעים רבים אחרים, באינספור צילומים, המעידים עד היום על הרוח והאופן שבהן נעשו הדברים בבית היוצר שלהם. אלכסנדר פון וגסק, מנהל מוזיאון ויטרה לעיצוב, נזכר בביקור שערך בראשית שנות השמונים במשרד של האימסים: "זה היה כאילו נסחפתי אל תוך עולם של קרקס, למקום שבו לא היו גבולות ברורים בין העבודה למנוחה ולתענוגות של שעות הפנאי".

התערוכה מצליחה להעביר משהו ממערבולת היצירה הזאת, ומהרגשת החגיגה והתענוג שבעשייה. לצד מספר חפצי אומנות מאוספם של בני הזוג, ניצב ארון מגירות, שהמבקר מוזמן לפתוח ולגלות בהן חלק מהאוסף העצום של פריטים שונים - צעצועים, כלי כתיבה, כלי מלאכה, פיסות בדים ועוד, כפי שהם סודרו במגירות המתכת המקוריות במשרדם של האימסים. "לא היינו אספני צעצועים", אמרה ריי, "מצאנו דברים ושמרנו אותם כדוגמאות לעקרונות או להיבטים של עיצוב... כדי להציגם, כדי להשתמש בהם, להתחלק בהם, להפיק מהם תובנות, עבורנו ועבור אחרים".

יצר האספנות של האימסים מצא מעון נפלא ב"בית מס' 8", כפי שנקרא הבית שתכננו ובנו לעצמם במסגרת פרויקט ניסיוני של המגזין Architecture&Arts, שביקש למצוא תשובות חדשניות בבנייה, שיענו על מצוקת הדיור שלאחר המלחמה. הבית - העשוי מקונסטרוקציית פלדה שהוקמה ביום וחצי, ומפנלים של זכוכית ושאר חלקי בניין סטנדרטיים שנבחרו מקטלוגים - שימש מעטפת מושלמת לשלל חפצי האומנות, הרהיטים והכלים שצ'ארלס וריי שיכנו בו במהלך השנים.

שני צילומים בקטלוג התערוכה - האחד חדר מגורים משנת 1951 ב"לבושו היפני", ריק לחלוטין מלבד מחצלות טאטמי עם כריות ומספר כלי חרס בפינה, ומולו צילום של אותו חלל ב-1958 ב"לבושו האימסי", מלא ברהיטים ופריטים מתרבויות שונות - מלמדים על יכולתו של הבית להתאים את עצמו לרוח המשתנה של דייריו, ועם זאת לשמור על יופי ואלגנטיות הטבועים בו מלידה. את רוח היצירה של צ'ארלס וריי אימס אפשר להרגיש היטב באולם המרכזי של התערוכה, שם מוקדש חלק גדול לתהליך העיצוב של הכיסאות, שיוצרו על-ידי חברת הרהיטים "הרמן מילר". האימסים, שהגיעו ללוס אנג'לס ב-1941, עבדו עם הצי האמריקני על פיתוח סד רגליים מעץ לבוד מתובנת עבור פצועי המלחמה, ועם התעשייה האווירית על חלקי מטוסים. עם תום המלחמה, כאשר פנו השניים לעצב רהיטים במטרה "להביא את המרב של המיטב, במחיר הנמוך ביותר, למספר האנשים הגדול ביותר", כפי שתיאר זאת צ'ארלס, היו באמתחתם ידע וניסיון מקוריים מתחום הטכנולוגיות החדשות. תהליכי הניסוי והטעייה והפילוסופיה הברורה שעמדה מאחוריהם, הביאו ליצירת הכיסאות מעץ לבוד מתובנת, מפלסטיק בשריון פיברגלאס, מחוטי ברזל מכופפים ומולחמים ומיציקת אלומיניום, שהפכו במהרה לרבי מכר.

אווירה שונה לגמרי שוררת באולם העליון. שם, תחת תאורה עמומה מוצאים את כורסת הלאונג' המפורסמת, שעיצבו האימסים לידידם הבמאי בילי ויילדר, לצד פרגוד, כיסא ושולחן קפה מעץ לבוד מתובנת. על קירות האולם תלויים לוחות העשויים בטכניקה מעורבת - 42 דימויים מרובעים, ששימשו לצילומי הסרט "הכוח העשרוני", שנעשה ב-1977. הסרט, שעוסק ב"גודלם היחסי של הדברים ביקום ובאפקט של הוספת אפס", מוקרן על קיר אחר של האולם, ולפניו ניצבים שרפרפי עץ, שעיצבה ריי אימס ב-1960, עבור אולם הכניסה של בניין "טיים לייף" בניו-יורק. השילוב של כל אלה יוצר אווירה מיוחדת. האיכות הוויזואלית של הדימויים על הקירות, איכויות החומר והעיצוב של הרהיטים ואיכותו הקומוניקטיבית של הסרט, הם כמעין משפט סיום לתערוכה על זוג היוצרים, שחרתו על דגלם את המסר של האקדמיה לעיצוב בקראנברוק, בה נפגשו לראשונה ב-1940: "חיים טובים יותר באמצעות עיצוב טוב יותר". התערוכה, הנערכת בחסות הביטאט, אורגנה על-ידי ספריית הקונגרס בוושינגטון ומוזיאון ויטרה לעיצוב, ותינעל ב-19 במאי.